FM

Finance Magnates

יום ראשון, 29 במאי 2011

טיול יום (סיפור)

הכל היה מושלם ומזה בדיוק היא חששה. שעה קלה לפני כן הם ירדו מהרכבת המקומית הקטנה, שעושה את הדרך הלוך ושוב בין הכפרים המבודדים, כולם על צלע הר ולאורך שפת הים. מנקודת התצפית האלכסונית נראה שגגות הבניינים הבהירים נשענים זה לעבר זה, כלוחשים סוד. מעברה השני של הכיכר המרכזית ניצב מגדל הפעמון הגבוה, שהיתמר מעל כנסייה. מנזר אבן עתיק תחם את פני המרחב האווירי הצנוע של הכפר, המוקף באינסופיותו של הים התיכון.

"אין, זאת הנקודה הכי טובה," הוא אמר. השיחים הגבוהים הירוקים, מנוקדים בכמה קקטוסים מרוטי קוצים, בלעו את מעקה הבטיחות והצלו על שניהם. התזמון, הנוף, מזג האוויר – הכל היה מושלם, ציורי כגלויה. ואכן, כעבור כמה שניות ריקות ממעש הוא הסתובב עם הגב אליה, כרע ברך והחל לפשפש בתיק.

היא הביטה לאחור, אך השביל ממנו באו היה ריק. היא תהתה איזו הבעה יהא עליה ללבוש עכשיו, מהן מעט המילים שיוּתר לה לומר.

"הנה," הוא אמר, עדיין כורע ברך, והוציא את נרתיק המצלמה. היא נשפה בהקלה, אם כי ברור היה לה שאין כל ערובה שזה לא עומד לקרות בכל שניה (והמצלמה, יתברר, לא נועדה אלא להטעות, להעצים את ההפתעה).

הוא צילם כמה תמונות, וכשהכניס את המצלמה חזרה היא בחנה בקפדנות את תנועותיו: שוב הוא כורע ברך, גב אליה ופנים לים. הנה זה מתחיל: הוא עוצר, קופא על מקומו, מסתובב אליה, מושיט יד. היא מחסירה פעימה, הוא מכחכח בגרונו, משתתק, מסתכל לה ישר בעיניים, אומר את שמה.

"תתקרבי אלי. את יכולה לעשות גם לי תמונה?"

היא התקדמה אליו בצעד מהוסס, אבל מאחוריהם נשמעו שובלי שיחה זרים וכעבור זמן קצר הגיעו מהשביל זוג גרמנים כסופי שיער. הגבר לבש מכנסיים קצרים וענד על צווארו מצלמה משוכללת, האישה נעזרה במקל טיפוס הרים מחודד. הם נעמדו זה לצד זה בנימוס, בדממה. גם הבחינו בנקודת התצפית המרהיבה.

"נמשיך?" היא שאלה.

במורד הדרך לכפר הם חלפו על פני לוח מודעות קטן, שנתלה עליו פוסטר עם פרטי המסלול שהם זה עתה סיימו. לידו היה בניין אבן. הדלת היתה פתוחה, ומחוצה לה עמד גבר כבן חמישים עם פחית צבע ירוק ושולחן נטוי על הצד.

אורכו של שביל מונְטֶרוֹסוֹ-ורְנַאצָה הוא שני קילומטרים, וההליכה בו נמשכת כשעה וחצי, בשל ריבוי המדרגות והשיפועים התלולים. עד תחילת המאה שעברה היה זה נתיב התחבורה היחיד בין הכפרים, ורק דרכו אפשר היה להעביר שמן, זיתים, גפנים ובולי עץ. הטראסות החקלאיות שסביבן מתפתל השביל מעידות על הקשיים שזימן חבל הארץ ההררי העקר לתושביו, אך גם מראה עד כמה הם היטיבו להשתלב בו.

"משהו מעניין?" הוא שאל כשנוכח שהיא נעצרה. "אין לי כוח לקרוא."

"לא." היא ענתה. תלתה מבט גם בתנועות המברשת של הגבר המקומי, וריח לכה חריף מילא את נחיריה. "רק שפעם השביל הזה היה הדרך היחידה להתקדם ממקום למקום.

"והיום?"

"היום יש את הרכבת. בטח סללו עוד כמה כבישים."

"אבל טוב שעשינו את ההליכה, לא?"

"כן, בטח. הדרך לכאן היתה יפה."

* * *

הם הגיעו לרחוב המרכזי של הכפר, שלמעשה היה גם היחיד. שורת המסעדות והחנויות שניצבו לאורכו, משני צידיהם, הכריזו על שלל עבודות אומְנוּת מקומיות, על סחורותיהם המעולות של איכרי הסביבה. מגוון מזכרות ציוריות עמדו למכירה. הם נכנסו לחנויות, נברו בין בקבוקי שמן ארומטי, הריחו סבונים, טעמו שוקולדים, בחנו מגנטים, מדדו סינרים, קנו כמה פסטות בצבעי הדגל ואת כולן ביקשו לארוז למתנה. מהחנות האחרונה הוא לקח גם עלון מידע בן כמה עמודים, דילג על פני פרקי ההיסטוריה והרקע אל שמות המסעדות.

"את רעבה?"

"ככה."

"אני, האמת, די רעב. בואי נעשה כזה דבר: נסתובב קצת בכפר, נראה עוד חנויות, או גלריות, וכשנסיים נסתכל בכמה תפריטים ונבחר מקום לאכול."

היא לא ענתה.

"אם את מעדיפה בטח יש כאן איזו מכולת, אפשר גם להיכנס ולקנות כמה נשנושים, אבל אני לא יודע מתי פעם הבאה נוכל לאכול כמו שצריך. חוץ מזה, לא יודע, הכל כל כך... יפה פה, נראה לי שלשבת במסעדה טובה ככה, ליד הרציף, זה חלק מהחוויה."

אחרי עוד כמה שניות הוסיף: "יש לי תחושה שיהיה מאוד מיוחד."

המסעדה באמת היתה ייחודית ומלאת קסם, בכל קנה מידה מקובל; תחת שמשיות צבעוניות חיכו לסועדים שולחנות עץ עגולים, מחופים במפות משובצות אדום-לבן, שעליהם נחו סלסלות לחם ובקבוקי שמן וחומץ מהיקבים והגתות הסמוכים. ישבו בה רק מעט תיירים, מספיק בכדי לשמש קהל לֶמאורע אך לא באופן שיגזול מהם את פרטיותם.

הוא ניגש אל המלצר המארח בזריזות, לפני שתספיק להצטרף גם היא לשיחה. כשהיא הדביקה אותו והגיעה למפתן המסעדה, השניים כבר השתתקו והוא מיהר לומר: "יש להם מקום לשניים, ממש על הים."

* * *

אחרי ששילמו את החשבון וקמו, הם יצאו חזרה אל הדרך הראשית. המסעדה היתה בפינת הכיכר המרכזית, שאחת מפאותיה פתוחה לים, וממנה הובילה הדרך אל מזח שהלך והידקק עד נקודת המפרץ האחרונה. תיירים וילדים בני המקום נחו על הסלעים הקרובים והשתזפו, או השתכשכו במים, אבל המזח עצמו היה ריק; יפהפה, אידילי, מושלם. הם היו מרחק צעדים ספורים מנקודת התצפית אל הים כשהיא לפתע נעצרה. "חכה רגע."

הוא נעצר באיטיות, הסתובב, וראה שהיא נעמדה מול גלידרייה.

"רוצֶה?"

בפנים היו עוד כמה לקוחות. בתורם היא טעמה כמה וכמה אפשרויות, חככה בדעתה ובסוף שילבה נוּטֶלה אגוזים ואננס. תמיד בחרה שני טעמים בגביע, בכדור אחד, בשילוב טעמי פירות ושוקולד, כמו שהוא לימד אותה שכדאי וכמו שעשתה מאז שהכירו. הם הולכים הרבה ביחד לאכול גלידה, וגם לפניו, בילדותה, כשמהרחוב למטה צלצלו פעמוני האוטו-גלידה היא שכחה מהכל ורצה כאילו הם צלצלו במיוחד בשבילה; כמי שההווה טוב לו בזכות עצמו.

אבל הוא, בינתיים, דווקא בחר משהו כמעט מהר וכמעט באקראי, בלי לטעום.

"שנצא? נאכל מול הנוף היפה?"

"לא," היא ביקשה. "נעים כאן. בוא נישאר כאן עוד קצת."

"טוב. אז את יכולה לפחות להחזיק?" הוא העביר אליה את חוברת המידע.

היא ליקקה את הגלידה מהגביע, בלטיפות לשון ארוכות, והוא ניקר בשקדנות בכפית שטוחה מתוך כוס הנייר. הוא סיים הרבה לפניה, ניגב את הפנים במפית ושטף ידיים, לקח את החוברת וכחכח בגרונו. לא היה טעם להישאר עוד, והיא יצאה אחריו והשקיפה אל פני הכפר.

"אתה חושב שהכנסייה שם פתוחה? בוא נלך לכנסייה."

"לכנסייה דווקא? חשוך שם, היה כתוב שעושים בה שיפוצים והיא לא תמיד פתוחה לקהל." אחרי שלא אמרה דבר ורק הביטה בו הוא הוסיף, בקול חלש: "אבל אני מניח שאם את רוצה אז אפשר."

* * *

כשהגיעו היא הבינה שהשיקול שלה היה מוטעה; הכנסייה הרי מספיק נטושה ומוזנחת בכדי להיחשב יותר למקום רומנטי וחד-פעמי מאשר בית תפילה של דת זרה. ואכן, היא נאלצה להכיר בכך שהתפאורה לא פחות ממופלאה; קשתות אבן חיברו בין עמודים עתיקים, המילים משכו אחריהן הד ארוך בחלל הקריר המרווח, ומבחוץ השמש הזדהרה בסדרת החלונות האליפטיים, במניפת אדומים וכתומים עשירה.

המקום היה כולו שלהם; הוא בחן את המרחב סביבו, נד קלות בראשו והמהם משהו בינו לבינו. אחר כך הוביל אותם אל ספסל העץ הראשון בשורה, מול שולחן הדרשה, והקפיד לתת לה להיכנס ראשונה, כך שהוא יהיה זה שיושב במעבר ואינו מוגבל בתנועה. היא שוב השפילה מבט. לא גרעה עין משרוך הנעל הפתוח שלו, שקיפץ מצד לצד. גם אם תעיר משהו ובכך אולי תטרפד יוזמה, מי יידע אם דווקא זה לא ייחשב לאות, לרגע המפתיע מכולם?

"את יודעת מה," הוא אמר, "את צדקת, זה באמת מקום מעולה. בחיים לא הייתי חושב עליו." ועוד דבריו נישאים בחלל, לפתע נשמטה מידיו חוברת המידע שהחזיק.

סוף המשחק, אם כן. היא ראתה בצלילות גמורה, אך ללא שלווה, איך השניות האלה, ארוכות ככל שהן נראות לה עכשיו, יתכווצו ויחזרו על עצמן שוב ושוב. הן ילוו אותה כל שארית חייה, תחילה בדמות בשורה מרעישה שתימסר בשיחת טלפון נרגשת, אחר כך כמושא להרמות כוסית, כמצגת תמונות מתחלפות שתוקרן על מסך ענק, בתור תוכן התשובות המלאות-אהבה שהיא עצמה תספק להם, שואלים חצופים שכמותם, אחרי שעת השינה. היא לא עמדה בדחף ומיהרה להתכופף ולחטוף את החוברת אל ידה, בלי לתת לו חזרה.

הם ישבו זה לצד זו בשתיקה. כשהרכינה ראש בפני קרני האור החזקות, שנשברו בויטראז' המרכזי של הכנסייה וסנוורו אותה, מבטה נפל על דפי המידע. היא הידקה את אחיזתה בחוברת הצנועה, המוארת עכשיו באדום מבהיק. שניות על גבי שניות נשארה כך וקראה, עד שהרימה את עיניה חזרה; היו אלה עיניים אחרות, והן הפיקו מבט זקוף וגאה שפילח את האוויר ולא נעצר אלא בתבליט האבן הנשי, בגומחה הגותית על הקיר מולם.

"הכנסייה, קוראים לה כנסיית סנטה-מרגריטה."

"אוקיי..." הוא אמר.

"וסנטה-מרגריטה הזאת," היא המשיכה בלי להירתע, נעמדת לפתע, "יש לה חתיכת סיפור. היא נולדה בשנת 275 באנטיוכיה, טורקיה של היום, למשפחה פאגאנית ענייה. אבא שלה שלח אותה מהבית, אבל בגיל חמש עשרה החזיר אותה מהאחות הנוצרייה שחינכה אותה ודאגה לה. יום אחד, כשהיא רעתה את הכבשים שלו באחו, המושל המקומי של הקיסר דיוקלטיאנוס ראה אותה. הוא התאהב בה על המקום."

הוא התרחק ממנה קמעה, נע על מושבו. ניכר היה שאיננו מבין את שינוי הנסיבות המתחולל לנגד עיניו, אבל היא המשיכה בשלה:

"הוא רצה שהיא תהיה אשתו – בגיל חמש עשרה! – אבל מרגריטה סירבה. אמרה שהיא לא תתחתן לעולם, שאת הבתולין שלה היא מקדישה לבעל אחד, בשמיים. המושל ניסה להתחנף, להציע מתנות, אבל לא שום דבר לא עזר, הבחורה לא זזה מהאמונה שלה. בסוף נמאס לו וכנקמה הוא זרק אותה לצינוק. כאן הסיפור נהיה באמת מטורף: כתוב שהשטן בכבודו ובעצמו שלח אליה דרקון מהשאול, כנקמה על המסירות שלה."

"וואלה."

"כן כן, אבל מרגריטה לא נכנעה. לא היה לה שום דבר בידיים חוץ מהצלב, אבל היא נאבקה בדרקון הזה כמו פנתרה, בחירוף נפש, ויכלה לו. לפי גרסה אחת, הוא קודם כל בלע אותה ואז היא חוררה את דרכה החוצה מתוך הקיבה שלו, עם אותו צלב. בכל מקרה, כשהמושל שמע מה קרה הוא הלך על שיטה יותר מעשית, והכניס לצינוק כמה בריונים שעינו אותה. אבל גם זה לא עזר, ובסוף הוציאו אותה מהצינוק והעמידו אותה למשפט מחדש."

היא השתתקה וחייכה. מערת הכנסייה היתה קרירה ואגלי הזיעה הקרה, שקודם גלשו על עורה מכל נקב, החלו להתייבש.

"טוב," לבסוף אמר הוא, במבט מורם אל ויטראז' הזכוכית, האפור למדי עכשיו. "מן הסתם זה מיתוס, מיתוס מומצא מ-א' ועד ת'."

"ברור שזה מיתוס. אבל זה רק אומר שמישהו חשב עליו, שהוא ענה על איזה צורך. ותראה איזה יופי; זה מתחיל כמו כל אגדה קלאסית, עם נסיך ובת עניים יפהפייה, אבל מהר מאוד האווירה משתנה, ובמקום לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה היא גילגלה אותו מכל המדרגות ולא נכנעה. והיום, לא רק שהיא לא נחשבת למצורעת או אגואיסטית או כפוית טובה, היא קדושה!"

הוא קם והתקרב אליה, נעמד לידה ונאנח. עכשיו גם הוא הציץ, כמי שכפאו שד, בקורותיה של אותה מרגריטה קדושה.

"במקומך לא הייתי שמח כל כך," לבסוף הוא אמר, מיוגע. "אני רואה שאחרי המשפט המושל הרומי ערף לה את הראש."

"כן, אבל בסופו של דבר היא היתה זו שניצחה."

השמש כבר שקעה. הכנסייה היתה חשוכה כליל, לא נותר זמן רב ליציאת הרכבת האחרונה לכיוון העיר. זה בהחלט לא היה רגע מושלם. היא חייכה והעמיסה את התיק על הגב; לראשונה היום היא חשה לגמרי בטוחה.

"נמשיך?"

ההיסטוריה של הספרות האיטלקית (2)

"ג'ובאני בוקאצ'ו," נאנח סיניוֹר טומאסי, שאינסוף יניקות מקטרת צִירדו והִרהרוּ את קולו במרוצת השנים, "לבוקאצ'ו אין בעיה עם החיים הארציים".

שוב היינו שנינו בכיתה הריקה בצהרי היום; שוב רכנתי קדימה בכל מאודי, כאילו יש בכך לעזור לי לעמוד בקצב הדיבור. כשהוא השתתק התרווחתי לאחור, שתיתי קצת מים. את בוקאצ'ו אני מכיר; קראתי לא מעט ממאה סיפורי הדקמרון, וגם די והותר פרשנויות ומובנים לסיפור המסגרת ולסיפורים שממלאים אותה. (מעבר לקישור הקודם לויקיפדיה יש גם אתר דקמרון די מדהים של אוניברסיטת בראוּן, וגם מאגר אודיו באנגלית)

בספר מחליטים עשרה צעירים וצעירות להימלט מפירנצה מוכת האבעבועות השחורות אל גבעות פייזוֹלֶה הסמוכה; הם מחליטים שבכל יום ימשול אחד מהם על החבורה, וכדי להעביר את זמנם בנעימים, נדרש כל אחד לספר סיפור אחד בכל יום, בנושא מסוים שייבחר מראש. והכל על טהרת היופי החמדה והמתיקות.

החיים הארציים מתבטאים היטב במימד הארוטי הבוטה, בביקורת החריפה על אנשי הכמורה, ובעיקר במסר שמתגבש מהסך האדיר של מאה סיפורי המעשה: רק בתחבולות ובכושר המצאה תקנה את עולמך. ארציוּת, אם כן, אבל לא התבהמות; התרגום העברי משמר להפליא נימת שמחה מעודנת, ואותי לפחות - בזכות עיצוב העטיפה, בזכות הכובד הפיזי של הספר, בזכות חלקוּת הלשון של בוקאצ'ו והתובנה שהאופן המיטבי לכלכל את זמנך הוא על דרך הסיפור והדיון - כל קריאה בדקמרון ממלאת התחדשות ואנינות דקה.

את כל זה ידעתי פחות או יותר גם בעבר. אבל כאן, בפירנצה, התאפשר לי לעשות גם את הדבר האחד שאי אפשר היה לעשות עד כה: לסגור את הספרים, לעלות על קו 7 ולרדת בפייזולה, המקום שבו הכל קרה.

הדבר הראשון שמבחינים בו בפייזולה הוא הפרספקטיבה. האוטובוס מביא לכיכר מרכזית, שממנה שביל רגלי מוביל לקצה ההר, למנזר. במקום יש מוזיאון אטרוסקי, אמפיתיאטרון עתיק, וגם ריבוא מסעדות ודוכני שמן, יין ומזכרות, אבל אני מודה שלא שעיתי לכל זה. הספיקה לי התצפית על העיר ועל הגבעות המוריקות סביבי כדי לשקוע במעין מקבילה מקומית של סינדרום ירושלים, ולחוש שזה עתה נמלטתי מהעיר הנצורה והקטלנית אל שחר של עולם חדש.



יום שני, 23 במאי 2011

ההיסטוריה של הספרות האיטלקית 1, ב

בסוף אותו שיעור התבקשתי לקרוא שלושה בתי שיר (CANTO) מתוך "טור הטוהר" (PURGATORIO), הכרך האמצעי של הקומדיה האלוהית.

[לסבר את האוזן: הקומדיה האלוהית היא מסעו של דנטה בשלושה עולמות: גיהינום, שלב הביניים שאחריו ("טור הטוהר"), וגן עדן עצמו, בו הוא מתאחד איחוד שמיימי עם אהובתו מגיל תשע, ביאטריצ'ה. כל עולם עליון כזה מחולק לשלבים ומדרגות שתי וערב, שבן דמותו של דנטה צולח יחד עם המורה הרוחני שלו, המשורר הרומי וירגיליוס. יש ברשת חלקים מאחד התרגומים האחרונים, ולדעתי כדאי לקרוא ולהתרשם].

השם מוכר היטב לכולם, אבל הוא מטעה. במקור הקומדיה לא היתה אלוהית ולא היתה קומדיה (ואיננה גרסה איטלקית של "דער מאנטש טראכט אונד דער גוט לאכט"). את ה"אלוהות" הוסיף לכותרת בוקאצ'ו לאחר מעשה, וגם המונח קומדיה לא נסוב על כמה שהפואמה מצחיקה אלא על ההתחלה הקשה והסיום המרומם.

כיום, לקורא ההדיוט הקומדיה האלוהית היא יצירה כמעט בלתי נגישה. מצד אחד, דנטה עושה בה את הלא יאומן ובורא תמונה מוחשית של העולם (הנוצרי) הבא. ההשפעה של הקומדיה על עולם המושגים החזותי של בני זמנו וממשיכיו ניכרת בכל כנסייה, אך לא מוגבלת לכך. כל לוגו טיפוסי שנוהגים חיילי הפלוגה המסייעת לאייר לעצמם עשוי להכיל את טביעת ידו הרחוקה של דנטה, מלפני שבע מאות שנה.

מצד שני, כשצוללים לטקסט עצמו מתברר שדנטה בא חשבון עם אינסוף דמויות מקומיות, משוררים מתחרים והרוגי קרבות מִקרבות שונים. הוא גם דן אנשי כמורה מושחתים ברותחין, מה שעלה לו בגירוש מהעיר וקבורה בראבנה השכנה. מאז חלפו כאמור שבע מאות שנה, ובלי הערות שוליים האזכורים של הטיפוסים רבי המעללים האלה לא אומרים דבר. אבל כוחם של המבנה המסועף של הקומדיה, כושר המצאה המופלא ובעיקר התעוזה והתנופה ללכת בגדולות, נותרו בעיניהם גם במבחן הזמן.


דוגמה אחת שנתקלתי בה היא משחק המחשב DANTE'S INFERNO, המבוסס באופן רופף למדי על הגיהינום של הקומדיה האלוהית. יש מה לומר על החיבור הלא טבעי הזה, וצפייה בתמונות ובוודיאו באתר מותירה תחושת גיחוך. אבל למען האמת אני לא יודע עד כמה הוא שונה במהותו מציורי "יום הדין" מזרי האימה שיש כאן בלא מעט כנסיות. האינטרסים שונים, הפטרונים שונים ואמצעי הביטוי שונים, אבל גם הוותיקן וגם EASPORTS נשענים על העולם הדימויים של דנטה; שניהם רוצים בסופו של דבר לרתק אותך, להמם אותך, להפיל עליך אימה.





יום ראשון, 15 במאי 2011

שמן על בד

אם אראה באתר הפניה לידיעה על בר רפאלי, כל ידיעה, אני כנראה אכנס. אם תהיה גם תמונה, זו הקלקה כמעט ודאית. אני לא בטוח למה: לא מתוך פרץ יצריוּת גולמי, בטח ובטח לא סקרנות בדבר המידע החדש שמוצע לי. אלוהי האינטרנט הצליחו להרגיל אותי לתגובה מותנית כזאת, ובמשחק השקוף ביני לבין העורכים השונים, אני נדון להפסיד כל פעם מחדש (גם אם האינטרס שקוף, גם אם התירוץ דחוק במיוחד).

אחרי אינספור רגעים שלא ישובו לעולם, השבוע סוף-סוף הביא ההרגל המגונה ברכה. בדרך לארוחת ערב של החבר'ה מהכיתה נעצרתי בפְּיאצה דֶלה רפובליקה, כשראיתי בין האיורים של אמני הרחוב את התמונה.



מעלינו השקיעה היתה לאה וממושכת. החום כבר הופג במשבי רוח ראשונים, ובאופן כללי הרגשתי באותו יום שהעולם בעדי. ניגשתי אל הצייר.

"מי זו?"

"ידידה."

"ידידה שלך? מאיפה הידידה?"

"מישראל."

"מישראל! איך קוראים לה?"

"אה... זה פרטי".

המשכתי לחקור ולדרוש, הוא סירב אבל לבסוף ניאות לומר שקוראים לה... יוהנה. השיחה נמשכה בטבעיות והנושא נזנח. מרגע שהפרתי את הכלל הראשון וגיליתי לזר ברחוב את ארץ מוצאי האמיתית, כבר לא הייתי זר אלא חבר לכל דבר. הוא כנראה יושב מול כַּן הציור שלו לא מעט זמן, לבד, וכשפניתי אליו הוא הבין בחוש שהנה לכל הדיבור שהוא אצר בקרבו נמצא פורקן.

הצייר התגאה בשורשים היהודיים-אלבניים שלו, אם כי ביראה מסוימת, כי העבר הקומוניסטי של המדינה כמעט הופך את הצירוף הזה לאוקסימורון. חי כמה שנים בארצות הברית; דפק את הרגל כשהחליק שם על קרח, ברכבת התחתית, וחזר לאיטליה להשלים את סדרת הניתוחים היקרה. הוא מלא טענות כלפי אמריקה – המיסוד הדרקוני, התושבים האנוכיים שברחו כדי לא להיות עדים בתביעה נגד הביטוח – אבל הוא גם בונה עליה. רק שם הוא יוכל להתפרנס באמת כאמן, ובסנטה פֶה יש לו חברה.

סיפרתי לו שהייתי בסנטה פה, והוספתי שהוא זוכה לדלג בין שניים מהמקומות היפים בעולם. בשלב הזה אחד מהחברים שלי לכיתה עבר במקום ושאל אם אני לא בא לארוחת הערב שנקבעה לנו. עד הרגע הזה נשכחה ממני כליל המטרה לשמה הגעתי לכיכר. הצייר שלח אותי לדרכי ובתחושת החמצה קלה התרחקתי ואמרתי שניפגש בהמשך.

* * *

כמה ימים לאחר מכן חזרתי לאותו מקום, בשעה דומה. יוהנה-בר עדיין חייכה אלי מהכַּן, אבל הצייר היה מצוברח. נמאס עליו הכורח להיות איש-רעים-להתרועע עם כל תייר מחדש, בשביל למכור תמונה. גם כך הצרות סביב הניתוחים והתביעה שואבות ממנו את כל האנרגיה. אבל כשהוא ראה אותי אורו עיניו.

"שלום ידידי! כבר שתית קפה? בוא, נעשה סיבוב."

הוא אסף את מקל ההליכה שלו; חצה את הכביש ודידה אל סמארט שחורה שחנתה מולנו. בתום כמה ניסיונות מחרחרים, בסוף המכונית הותנעה. תו הנכים שעל הזגוגית אפשר לו לקצר דרך סמטאות צרות שלא הכרתי, ברוחב ללא יותר מארבעה הולכי רגל, ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי מטפס איתו בכביש מפותל במעלה הר. אם היה רגע שבו פקפקתי בטיב כוונותיו, זה היה הרגע.

אבל אחרי כמה דקות החשש הקל התפוגג והגענו לכנסייה שעל קצה ההר (SANTO MINIATO AL MONTE), מקום מופלא שלא ידעתי על קיומו. בין ציירים שהציבו את הכנים שלהם מול הנוף הפנורמי של העיר והשקיעה, הוא שרטט בפניי את גבולות הגטו היהודי ההיסטורי ואת שורשי העיר בכללם, מגבעות פייזוֹלה ועד לחומה.



גם אחר כך, כשנכנסנו לתוך הכנסייה, היה הצייר מלא כרימון בפרטים וידע להסביר על האורגן הראשון בעיר, על חלקות הקבר במחיר מיליון אירו, על בניית הקשתות וסוגי האבן הנפוצים באזור.



בחצי הדרך למטה עצרנו ב-piazzale michaelangelo, עוד מקום אליו הוא המליץ לי לקחת את החברה שלי, כשתגיע. בפרט המליץ הצייר גם על הגלידה, וכשניגשנו לדוכן דחה בכל תוקף את הניסיון שלי לשלוח יד לארנק. "כשמכינים ארוחה, או מציירים תמונה – רוצים שזה ייצא מושלם. בשביל עצמך, בלי קשר לאדם שבשבילו אתה עובד," הוא הסביר.

האיטלקית שלי לא אפשרה לי להבין את המשך האנלוגיה, ולרגע גם לא חשתי בנוח שגבר כבן ארבעים קונה לי גלידה, אבל לא לחצתי. לכל אורכו של אחר הצהריים המוזר הזה, תחת שמש בלתי שוקעת שמפיצה זוהר בגוונים ורודים משתנים, היו שזורים חוטים חולמניים של תוֹם לא מבואר.

התחלנו לרדת חזרה. ככל שהתקצר המרחק חזרה לתמונות שלו, שנזנחו בכיכר ללא השגחה, כך איבד הצייר מעליצותו. הוא השתתק ונסע לאט יותר. כששאלתי מאיפה הידע הנרחב על הכנסייה, ועל פירנצה כולה, הוא יצא במתקפה נגד תושבי העיר, והאיטלקים בכלל, שגרים בין נכסי היסטוריה ואמנות אדירים ולא יודעים שום דבר. בניגוד לדימוי הרווח שלהם הם גם בכלל לא חמים ונחמדים, הוסיף הצייר, אלא אם כן אתה איש עשיר, או בחורה. המזל שלו הוא שיש לו רופא לבנוני, מאוד חכם, אבל ההתמודדות עם הניתוח והביטוח עדיין מתישה. הבוקר הוא הביא את אמא שלו מאלבניה, כדי לעבור ניתוח משלה בירך. הוא אוהב אותה, אבל מרחוק, קשה לו כשהיא בסביבה.

"אתה," הוא אמר כשהיינו מרחק שני רחובות מהכיכר, ונעצר. "אתה נקי. אתה בא מבחוץ ומביא איתך אנרגיה טובה."

יום ראשון, 8 במאי 2011

ההיסטוריה של הספרות האיטלקית (1)

מבחינתי הדבר המרכזי שאני עושה כאן, בפירנצה, הוא קורס הספרות שלקחתי. המלגה עצמה מיועדת לשיעורי השפה, שמתקיימים על בסיס יומי, וגם החיים עצמם, מצידם, לא מפסיקים להפתיע ביִפעת האפשרויות שהם טומנים בחובם (אסתטיות, גסטרונומיות, וחברתיות). אבל הערך המוסף, הדובדבן, היהלום, הוא בקורס ההיסטוריה של הספרות האיטלקית.

מהארץ פקפקתי ביכולתם של ארבעה מפגשים שבועיים, בני שעה וחצי, לענות לכותרת הגרנדיוזית שהם נושאים. אבל כשהגעתי ונקלטתי כאן בבית הספר נגלו לי שתי עובדות מעניינות, שהחיתוך ביניהן עתיד להניב תוצאה מעניינת עוד יותר: (א) המורה המיועד נחשב לענק רוח וידען מופלא; איש אשכולות במובן ההומניסטי-רנסנסי של המלה, שלא מושך ידיו גם מאופרה, תיאטרון מוסיקה וציור. (ב) מספר התלמידים בקורס עומד על אחד.

אם כן, השמועה שאהיה תלמידו-יחידו של סיניורֶה רודולפו טומאסי שלחה אדוות רכות בגבּוֹת של הרבה מסובבי. כולם מלאו שבחים והתמלאו קנאה, לפעמים אמיתית ולפעמים רטורית בלבד, כי כך ציווה מהלך השיחה. כך או אחרת, ציפיתי מאוד לשיעור הראשון. אם החדרון שלי משרה תחושה של דמות התלוש העברי, הרי שמול סיניורה טומאסי אני כבריה מחונכת מן הבורגנות האוסטרו-הונגרית, שאביה הסוחר האמיד שכר את הטובים שבמורים ללמדה מערשׂ תרבות המערב.

השיעור הראשון היה אחת החוויות האינטלקטואליות המייגעות ביותר שחוויתי. יצאתי ממנו סחוט כמו אחרי שלושה מבחני פסיכומטרי רצופים, אך בהרגשה שקיבלתי 800 בכולם. עיקר המאמץ, אני מניח, נבע מהעובדה שהשיחה התקיימה באיטלקית.

כשמתקבלות עובדות חדשות הן לעיתים נדירות מהוות חידוש גמור, מהמסד עד לטפחות. בדרך כלל הן משתבצות במערך ידע קיים, ומובנות כנגד פיסות מידע רלבנטיות קודמות. אבל הפעם, בשפה זרה למחצה ונושאים זרים כליל, ההרגשה היתה של התחלה מאפס, עירום ועריה.



המלה "שיחה" אינה מדויקת. זה אולי נראה כך מבחוץ, כי ישבנו משני צידי שולחן המורה בכיתה ריקה, אבל אני בעיקר הנהנתי. הנוכחות שלי שם לא חרגה בהרבה מהתפקיד הרטורי שממלאים בני שיחו של סוקרטס בחלקים נרחבים של כתבי אפלטון ("חיי זיוס, סוקרטס, דומה שכל דבר אחר יהא שטות גמורה!").

זוקפי הגבות צדקו. סִיניורֶה טומאסי נראה בדיוק כפי שהייתי מדמיין אותו, ונראה שהוא נושא בראשו את כל מהלך ההיסטוריה של תרבות המערב. לא יצאו שניות אחדות מאז סגר אחרינו את הדלת, וכבר נזרקתי למערבולת השפה והחומר: מתיאולוגיה פרנציסקנית ועד להתאהבות הטוטאלית של דנטה אלגיירי בביאטריצ'ה, בגיל תשע, דרך כמה סטיות ספונטניות לשירה יפנית מהמאה ה-11, לנפוליטנית של ארי דה לוקה ולרומנים של ג'ויס, מאן ופרוסט.


עכשיו אני מנסה לארגן את הדברים, בעזרת צפנים שהספקתי לרשום במחברת ובעזרת ויקיפדיה איטליה.

* * *

  • לידת הספרות קשורה בטבורה בלידת השפה, שהרי האחרונה מאפשרת את קיומה של הראשונה. יחד עם זאת, זכות הקיום של הספרות היא בהתעלות על תפקידי השפה הקונבנציונליים, אלה שלשמם היא נוצרה בהתחלה, של תקשורת וייצוג של עצמים. סיניור טומאסי עצמו תמצת את כל זה, באיטלקית, על דרך ההבחנה בין lingua ל-linguaggio.
  • במובן הזה, הביטוי הראשון של ספרות איטלקית הוא דתי, ושייך לפרנציסקוס מאסיסי. מעבר לפרטים ביוגרפיים מסעירים, שלא כאן המקום להלאות בהם, תפילת הקנטיקו דלֶה קרֶאטוּרֶה שחיבר פרנציסקוס, "שיר הלל ליצירי האל" בתרגום חופשי, היא הטקסט הקנוני הראשון שנכתב באיטלקית. (עד שהבלוגספוט ייכנע ויאפשר לי להעלות וידאו, הנה זה באיטלקית עם תרגום או באנגלית).
  • אני מניח שטורי השיר האלה נשמעים חביבים אך נלעגים במקרה הטוב, מאלחשים ומזיקים בעיני שונאי דת, ומכל מקום סתומים בטוּב עד כדי חוסר נגישות. אבל אני לא יכול שלא לשמוע אותן כפי שסיניורֶה טומאסי הקריא לי אותם במקור: בפאתוס, בהוד והדר, במלאוּת ווקלית שלא השאירה פיסת אוויר אחת חפה מגלי קולו.
  • מבלי לאבד דקה, הוא התקדם על ציר הזמן. עברנו "לשוחח" על אסכולות השירה של סיציליה ובולוניה, מהם מעט-מעט הסתעף זרם חדש, הדולצ'ה סטיל נובו, שהסעיר את הלבבות בפירנצה עם נושא חדש ומופלא לשירה: האהבה.
אחרי שסיניורֶה טומאסי סיים להקריא בפניי כמה שורות של אחד צ'ינו די-פיסטויה – ממציא טכניקת הפלאשבק! – הוא נעצר. השיעור היה קרוב להסתיים, והוא בחן לרגע את פני. בעקבות מה שמצא שם, הוא סגר את הספר ברעש גדול ומיקד את מבטו בעיני.

"ג'ונתן, כשנכנסים לחנות ספרים, איך יודעים אם לקנות או לא לקנות רומן? אני קורא את שתי הפסקאות הראשונות, ומחליט על גביהם. בשירה זה אחרת. שירה היא התגלות, היא חשיפה! אם אני נכנס כדי לקנות ספר שירה אני מדפדף כמה דקות, ואם משהו – טור, דימוי, צירוף של תחביר ומלה – עושה לי להרגיש רע כאן, בבטן, אני יודע שיש לי משהו טוב ביד. ואת זה, באותה תקופה, אף אחד באירופה לא עשה טוב יותר מדנטה, שאיתו נפתח את השיעור הבא".




יום שישי, 6 במאי 2011

פירנצה, הגעה

לצורך החודש בפירנצה זהו יומן הטיוטות שלי, שאולי יהפכו למשהו ערוך ומגובש בעתיד, ועכשיו מצלמות תמונה די אותנטית של האופן בו אני חווה את הדברים. הפומביות נועדה לעודד אותי לתעד ולא להזניח, ולא פחות מכך לשתף את מי שמעוניין. (התמונות יצורפו בהמשך)

תמיד אהבתי את דמות המשכיל בספרות העברית. כשקראתי את ברדיצ'בסקי או שלום עליכם דימיתי בעיני רוחי שגם אני יכולתי להיות אותו צעיר תאב דעת, שמשבֶּר קולמוסים בקתדרת המדעים, נמק מקור ומרעב בעליית הגג הדחוקה ו"ככרית אין לו אלא את מרפקו הרך".

נזכרתי בכך בחיוך כשהבנתי שהמקום בו אגור החודש בפירנצה (ואלמד את שפת וספרות המקום, בֶּ"קתדרה שלהם"), הוא למעשה עליית גג. כשנכנסתי בדלת העץ היפה של הדירה, מיד מצאתי לימיני מדרגות לולייניות קצרות שהובילו אל החדרון שלי. מאז הראש כבר נחבט לא אחת בתקרה והגב בדלת, אבל גם התברר שאין שום דמיון בין העולם המשכילי המיוסר ושטוף הפאתוס למצפה לי כאן.

בעלת הבית פאטי, למשל, אינה קשישה מרשעת ובבואי לפגוש בה אינני זקוק לגרזן. היא איטלקייה נאה ונדיבה, חסרת גיל אך לא צעירונת. בינינו מתהווה וריאציה ידידותית על יחסי אם ובן מבוגר, למעט גילויי החיבה הפיזיים. עד שהתארגנתי וקניתי אוכל היא חלקה איתי לחם ואנשובי שאכלה, וביום ראשון ניוקי תרד; בהגיעה הביתה כל ערב אנו מספרים זה לזו, בקיצור נמרץ, על קורות היום; כשאחד מאיתנו ישן המפתחות שלו תלויים על צלצלי המתכת החלולים, והשני יודע לא להרעיש.

בניגוד לקיטון הדל של המשכיל הממוצע, עליית הגג שלי יפה. יש רעפים ומרפסת שמשקיפה לרצועת גגות עדויים באדניות צבעוניות. יש בו מילונים לרוב וספרים על האופיצי, ארון עץ שפוער חלל פנימה לתוך הקיר, ושטיחון כתמתם שבלילה הופך לווילון.




גם שאר חדרי הדירה שמתחתיי קטנים ואפקטיביים. במטבח כל סכין יודע את מקומו על הקרס, ולכל מגירה יש את בָּבּוּשְקת הסירים והצלוחיות שלה. הכל קטן, הכל מיועד לאחד. אני משתדל לבשל כשהיא לא נמצאת, ובבוקר מצחצח שיניים רק אחרי שהיא לוקחת את קסדת האופנוע שלה ויוצאת לעבודה. היא עובדת באוניברסיטה אמריקאית גדולה, ואחראית על מגורי הסטודנטים בעיר. עכשיו היא מתייגעת על משבר דיור שנגרם בבניין שבו מצלמים, מסתבר, את הריאליטי jersey shore.

גם מחוץ לשעות העבודה עיניה לא נלאות מלבלוש אחר שלטי "מכירה" פוטנציאליים, עדיף בדירה מחולקת לשניים: היא מחפשת מקום בו היא וחברתה הטובה רוסלה יוכלו לגור ביחד כשיזדקנו. הרבה מאוד איטלקים שאני פוגש מנהלים אורח חיים יחידני כזה, עם סמארט או אופנוע בחנייה וסידורי מגורים קומפקטיים ומתוחכמים להפליא. בהקשרים דמוגרפיים כוללים הסגנון הזה עשוי להעלות על הדעת את ניוון אירופה המזדקנת, אבל מכאן זה נראה מהוגן, נאור ונחמד. אני לא יודע אם יש לה ילדים שבגרו (ואולי אחד מהם ישן פעם במיטה שאני שוכר לחודש), ומה מצבה הזוגי. יש תמונות שמפזרות רמזים אבל אני לא שואל.

* * *

עוד לפני שטיפסתי במדרגות הלולייניות אל החדרון שבעליית הגג, בשדה התעופה גיליתי שהלילה הראשון שלי בעיר היה הלילה הלבן של פירנצה. אשר על כן, הגלריות, החנויות והכנסיות היו פתוחות. יצאתי לראות, ומה אני אגיד, זה היה יפה. טורי אורות משתקפים-מתנצנצים על פני נהר הארנו, הפסלים התמירים והמוארים של דוד המלך (העתק), מדוזה ונפטון אל הים (מקור) בחזית של ה-PALAZZO VECCHIO, קרוסלת הסוסים החשמלית הססגונית ב-PIAZZA DELLA REPUBLICA, ה-PIAZZA DEL DUOMO שוקק ומלאת-אדם.


באותו לילה התיאור "מלא-אדם" היה תקף גם לכל מרצפת אחרת בעיר, על הגשרים ועל המדרכות ועל הכבישים, מה שהוסיף נופך אפֶּי לכל העניין, כאילו מלחמות שושלת מדיצ'י במורדים או ההפצצות של הגרמנים מתרחשות ממש עכשיו. רוב הזמן זו היתה חוויה לא מילולית בעליל, ואני לא מוצא לנכון לפרוט אותה למילים עכשיו.

כתבתי "רוב הזמן" כי בחלק הראשון של הערב הייתי מצוי במצב מתמיד של שיחה. תחילה יצאתי לארוחת ערב עם פאטי ותשעה מחבריה הטובים ביותר. בהתחלה הלכנו שנינו לפגוש את רוסלה, שהתקשרה לעוד מכרה והביאה גם אותה. זו הפתיעה ובאה עם חברה וידיד, שכבר קבע עם עוד זוג, שהצטרפו אלינו והביאו זוג חברים נוסף. החד גדיא האיטלקי הזה התפתח בחן, כמעט מעצמו; מקובל כאן כנראה שהרכב המשתתפים של מפגש חברתי פתוח לשינויים, ומתרבה מתוך עצמו כאורגניזם עצמאי.

המצב הזה של נוכחות משתנה מיקד אלי תשומת לב רב פעמית, ונוכחתי שאני מדבר איטלקית טוב בהרבה משאני מבין. מה גם שעד כה מדובר במפגשים ראשוניים וחד פעמיים, שמכתיבים לחזור שוב ושוב על אותו טקסט שאני מדקלם להפליא ("אני מתרגם, לומד איטלקית כדי לתרגם ספרים וכו'").

נוצר כך תהליך מחזורי משונה, לא לגמרי מודע:

אני מדבר ראשון: אני מכיר היטב את התפקיד, חזרתי עליו לא אחת והוא יוצא מפי קולח ומהיר: "אני מישראל, מתרגם ספרותי, איטלקית הייתי מעוניין ללמוד כדי לקרוא ספרות איטלקית ולתרגם";

מגיע תורו של בן שיחי לענות, ומול זוג עיניים מתעגלות בתמיהה להיווכח שעליו לעדכן את רמת האיטלקית המשוערת של האדם הניצב מולו;

שוב מגיע תורי. משנואשתי מהסיכוי להבין אותו, את זמן הדיבור של חברי הטרי חילקתי בין הקשבה רופפת לתכנון תשובתי הבאה. על כן ברגע המתאים אני שוב מתעשת ומגבש תשובה איתנה, שמאלצת את שומעי המבולבל לתקנן, בדקים שבניואנסים, את רמת השפה שבה ישתמש.

שוב מגיע תורו, שוב אינני מבין הכל...

מעניין אם שותפיי השונים היו מודעים לתהליך, ושמו לב שככל שהשיחה מתגלגלת כך התשובות שלי, אומנם נקיות ורהוטות, הולכות ונעשות אמורפיות, גורפות, אוניברסליות.

בכל מקרה, בסוף הפור נפל על מסעדה ב-PIAZZA SANTO SPIRITO. תכננתי לקחת כרטיס ביקור, כהרגלי, וכך לדעת מה שם המקום, אבל כשיצאנו דעתי הוסחה: בדלפק הבאר והמטבח הסמוך לשולחננו נשברה כוס. כל הנוכחים מחאו כפיים, כמקובל גם בצד שלנו של הים התיכון. אבל הברמן ראה כי טוב, התלהב, לקח כוס נוספת וניתץ אותה על הרצפה. מה שהוא לא ראה זה המלצרית, שעדיין ניקתה את השברים הקודמים ממש מתחתיו, במקום נסתר משדה ראייתו.


היא לא נחתכה אבל בעיניה זה היה ניסיון תקיפה לכל דבר. גם החברים לשולחן לא ראו שהברמן לא ראה, ולא יכול היה לראות אותה שם, ויצאנו בזעם.

מַאוּרה אמרה לי שזו לא התנהגות איטלקית טיפוסית. היא אישה נמוכה בעלת שיער אפור קצר, משקפיים דקים וחיוך משרה-רווחה. ייתכן שקוראים לה פאולה, או לאורה. היא חזרה ואמרה שהוא שבר את הכוס לא כי הוא איטלקי אלא כי הוא CRETINO, היינו מטומטם. את זה דווקא הבנתי יפה, וכל כך שמחתי על כך שהבנתי במכה ראשנה עד שהרהבתי עוז לנסות את כוחי בבדיחה:

"אה," הנהנתי, "הוא מגיע מכרתים?"

אבל היא לא חייכה אלא שבה והסבירה לאט יותר מה פירוש המלה. ההונאה-זוטא שחגגתי בין שכבות השפה התהפכה נגדי.

יום שני, 11 בינואר 2010

בדרך

שחר בסנטה פֶה. האוויר עומד קפוא, אין לא קול ולא תזוזה מלבד נשיפות הבל הפה. חולפים על פני מרפסת עץ, שמשקיפה אל חצר נטושה. מסוכך עליה עץ דובדבן, עירום ונרעד. עכשיו אני משתדל לכתוב בשקט, בחסכנות. לא להעיר אף אחד, לא לקלקל.




הדרכים מהירות ממני. לואיזיאנה, טקסס, ניו-מקסיקו, אריזונה, יוטה ושוב אריזונה. ותוך ארבעה ימים תבואנה גם נבאדה וקליפורניה. הנסיעה ארוכה, אבל איננו נחפזים. הדרך, שוב אינה רצף תחנות מעבר בין יעדים; היא כובשת לה תכלית משל עצמה, האף-מקום העצום הוא אולי המקום העיקרי.










ובשעות הארוכות שאנו מבלים על חוצי המדינות – IS-10, IS-25, IS-40 – גם האיתאקות של קוואפיס שוב עולות בדעתי:

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם

ומהם אותם אין-סוף שמות חדשים - מלונות ומזללות דרכים, תחנות דלק וממכר כל סחורה שהיא - הנקרים בדרכינו, אם לא הענבר והבשמים הטובים שיש לתחנות המסחר הפיניקיות של דרום-מערב ארצות הברית להציע. מרגע שמתירים את הגלימה החמורה בה הם בדרך כלל אסורים - ג'אנק אמריקאי!! - אפשר להתפנות לקסם שהם מהלכים, קורצים מכבישי היציאות הנפתלים, קוראים לך לבוא.




המיַילִים נוקפים, הרדיו מציע קאנטרי ובלוז בהתאמה.

ונוסעים, נוסעים נוסעים...

(ובלי שום קשר, אני לא יכול שלא להוסיף את זה, פילי ים שצילמנו יום לפני סיום הנסיעה:)

video