יום רביעי, 2 בדצמבר 2009

"ספר נו, איך שם?" #2

(מוקדש לגיא ובאופן כללי יותר לעלמה, שהתייחסות לאוכל לשם אוכל תימצא רק אצלה)

שלושה שבועות לסוף הסמסטר, והבלוג בחובות כבדים לקצב האירועים. אבל בעצם אין לי עניין לתת פתחון פה מיותר לנטייה הילדותית, הנוצרית משהו, להתייסר במה שלא היה, בעיקר אחרי שחשבתי ומצאתי שאין זה אלא מנגנון מגושם למלט עצמי מעשייה אמיתית (אם אפשר להחשיב פוסטים כעשייה), תחת הכסות המעממת של הלקאה עצמית. אז אחרי שכתבתי את זה ובתקווה בכך הקשיתי על עצמי לחזור לסורי, אפשר להמשיך בתוכניות המקוריות, שעוד זכור לי שהיו כה יפות אי אז.

175 פעמים הוקצו לי להיכנס לחדרי האוכל של קונצרן אוניברסיטת ניו-יורק. עוד מהארץ הגניב ללב אתר ה-dinining halls מין חגיגיות מרומזת, ללמדך שבניו-יורק הרחוקה מצפים לך לא רק סעודות כי אם גם היכל. מכאן פושטים הדברים את הבטתחם הערטילאית ולובשים את ממשיותם. ואלה שמות: פָּלַדִיוּם, הֶיידן, ויינְסטִין, ת'רד נורת', יוניברסיטי הול (מעניין שכפי שהוא מרומם את השירה מעל לשאר צירופי האותיות בעולם, יכול הניקוד גם להגחיך עד דק, כמו במקרה הזה. ובלי שתיאמר מלה. איזה יופי).

פלדיום; הפלדיום הוא נערת שעשועים המתחטאת, השיקסע, זאת שניבטת מסרטים על עולם הקולג' ותעורר בך מחשבות סלידה ותאווה באחת. לעולם תקבלך בצלילי פופ מתקתקים, לא נעדרי פיתוי מושך לב, מתמזגים בעולמם קצר-הגירוי אך האמיתי עד כלות של הסטודנטים. לעולם תברכך בצי בשלניות לבנות-סינר, פונות ב-sweetheart ו-honey אבל גם sir. מה תרצה בווראפְּ אדוני – סלט ביצים? הוֹמֶס? טוּנה? אולי אחד מארבעת הנקניקים (ביף, בולוני, פסטרמי, סלמי), או דווקא תהא זו מי מארבע הגבינות (אמריקן, פפר, סוויס, ילוֹ).

ההתנגדות לחגיגת השפע הולכת ונמסה, כטוב ליבך בפיצה, במנה המוקפצת. בימי ראשון החגיגה נעשית מודעת לעצמה, עם בראנץ' כמותו לא נראה מכוש ועד פרס. Eggstravaganza הם קוראים למשתה, ולפליאתי הוברר כי אין מדובר בהברקה הדוניסטית בודדת של כותב קטלוגים מושחז, כי אם מסורת אמריקאית של ממש. בימי ראשון בבוקר, בקיצור, אין לך מקום עצוב יותר מדוכן הירקות הנטוש, המפסיד נוק-אאוט לאומלט, לבייקון, לפּוֹרק ולסְקרֶמְבּלְד אגז.



היידֶן; אם פלדיום הוא המאהבת עם הליפסטיק הזול, היידן הוא האישה הטובה שתמיד רצית, שהלב שלה במקום הנכון. המוזיקה קלאסית, המבחר האורגני, הטריי-לס זון שהוכרז בשטחה לחסוך במשאבים מכלי-סביבה, הסמיכות לוושינגטון סקוור - פרץ של חיים מהוגנים אופף אותך מרגע נכנסת וחלפת על פני ה-ווֶג'יקוֹרט.



אבל כפי שמראות התמונות, גם נשים מן היישוב כמיס היידן זוכרות היכן עוברת הדרך אל לבו של הגבר ויודעות לפנק.



כמו שאפשר להיווכח מהטון החולמני, של מי שאכל יותר משתכנן, שני הקטבים פעלו עלי היטב. וכמו תמיד כשהדברים כה יפים ובאים בקלות, חוש הביקורת מיטשטש. רק לפני חודש שמתי לב לנעץ המחודד שנוקבת המציאות בהרפתקה הפיטר-פנית הזו ששלוחותיה פרושות על מיטב פיסות הנדל"ן של מנהטן: מי מנקה את הכלים?

בהיידן וגם בפלדיום, וגם בשאר חדרי האוכל שבדקתי, מניחים הסועדים את הכלים על המסילה, שמשנעת אותם אל מעבר להרי החושך, וחוזרים לעמל יומם. על המסילה מסוכך קיר אטום, המפריד בין הסועד וחדר האוכל לבין החדר בו מתנקים הכלים, עד המפגש הבא. אבל מה קורה בתווך? הקיר בנוי כך שחרף הפתח הרחב בין שני המרחבים, כמעט ולא ניתן יהיה לראות תמונה שלמה. קשה מכל יהיה לראות את הפנים, וכך אתה נתקל, מיד אחרי הטבולה והגלידה, בטורסו אנונימי העושה שהכלים ייהפכו נקיים (לכאורה בדומה לקיבוץ, אלא ששם פעם הייתה תורנות, ובצבא, להבדיל, ידוע לך היטב מי אמון על שטיפת הכלים, כי רק בנס הצלחת לחמוק מהמשימה).


אני לא מנסה לענוד את מטפחת מתקן העולם; גם לא להיכנס לניתוחי פסיכולוגיית המונים, כמו שנעשה באופן קולע ביותר במחוזותינו. למעשה אני לא אהיה מופתע אם יתגלה שהאחראיות האמיתית לכך מונחת לפתחו של עוד נוהל אמריקאי נפתל וחזק כקור עכביש. אבל עדיין אי אפשר להתעלם לאורך זמן מהפער בין שני המרחבים הכה סמוכים, ומהמחיר שגובה הראשון מן השני, גובה ודוחק למען לא תהיה הגבייה קשה עליו.

מאז בכל פעם שאני מפנה את כלי האוכל שלי, טריי-לס זון או לא, אני מתעקש להציץ מפתחי הקיר אל תוך החדר ולהסתכל לשוטף או שוטפת הכלים בפנים.

4 תגובות:

ניר אמר/ה...

פוסט מקסים.
ואתה כתמיד, מפליא לבחור מילים.

הזכיר לי מאוד את
story of stuff

http://www.storyofstuff.com/

תהנה ותמשיך לכתוב,

ניר

אנונימי אמר/ה...

ברוח הקרבית התמידית שלי...
"Go on my Son!"

עלמה אמר/ה...

שתי הערות:
א. אני לעולם לא מתייחסת לאוכל לשם אוכל.
ב. הדרך לליבו של גבר, ואני אומרת לך את זה לאחר מחקר די מעמיק, לא עוברת דרך קיבתו. הלב (גם של נשים, אגב) פשוט נמצא שם.

יונתן אמר/ה...

ניר: תודה

עלמה:

א. באוכל לשם אוכל אני מתכוון במובן של אמנות לשם אמנות, מצד אהבת הדבר עצמו. מבחינתי זו מחמאה, או לפחות חיווי אוהד.

ב. לא כיוונתי לקיבה, אלא לעיניים