יום רביעי, 9 בדצמבר 2009

לא לוחמים ולא לשלום

על שני הקולות בהם מדברת תנועת לוחמים לשלום (או: אם כאלה לוחמים, מי צריך סרבנים?)

מכותבי תפוצת הדואר של ארגון לוחמים לשלום, ואני ביניהם, קיבלו לאחרונה מייל ובו הזמנה ל"הפגנת תמיכה בחבר תנועת לוחמים לשלום, שמסרב לשרת בשטחים". כשחרגתי מהרגלי והמשכתי לקרוא, התוודעתי אל סמ"ר עידן בריר, שנידון ל-14 ימי מחבוש על סירובו לקחת חלק במעשים לא חוקיים שהכיבוש גורם לישראל לבצע. מעבר לדיון בשאלות הגדולות, עצוב לראות שבמקום להיאבק במגמות ההסתגרות וההקצנה מעדיפה התנועה, הנשענת על עבר קרבי כמקור סמכות, לנכר ממנה את מי שחייבת הייתה להביא לו בשורה.

המקרה המתואר למעלה מצטרף לתקדים ממנו התאכזבתי גם כן. לקראת הופעתו המתקושרת בארץ, הציע הגדול מכולם ליאונרד כהן לתרום את כל רווחי המופע לתנועה, ונענה בסירוב, "הואיל חלוקת ההכנסות הכספיות מההופעה בישראל, לארגונים שפועלים נגד הכיבוש, אינה משרתת את דרך השלום ואת המאבק הלא-אלים נגד הכיבוש". במילים אחרות: הופעה של ליאונרד כהן ברמת-גן היא אקט לא לגיטימי, שהארגון לא מוכן לשתף איתו פעולה.

מסר בעל אופי דומה, אם כי פחות רדיקלי, עולה מהתמיכה במעשה הסרבנות של סמ"ר בריר. בגדול, את ההחלטה שלא לשרת בשטחים אפשר לנמק בשני נימוקים. הנימוק האישי יכול להתנסח כך: הכיבוש משחית, הנוכחות שלנו שם מיותרת, משרתת ציבור שלא יכול להיות רחוק יותר ממני, ויהיה אשר יהיה ידי לא תהיה במעל. הם יצביעו על דמויות שסירבו לקחת חלק במשטרים אפלים, וההיסטוריה הכירה להם תודה.

הנימוק היותר נרחב, אותו אני שומע לעיתים קרובות יותר ובו נתלים ב"לוחמים לשלום", גורס שינוי ממשי בסדר הכוחות בשטח, שינבע מתנועה הולכת וגוברת של צעירים שפשוט לא יעמידו עצמם לרשות הצבא. מעבר לפרקטיקה, גם במישור התודעתי סירוב יגרור סירוב, יראה שאפשר, ומעט-מעט תיווצר מסה קריטית למוטט את הכיבוש מבפנים, באופן בלתי אלים. ההצלחה של ארבע אמהות, להבדיל, יכולה לשמש נר לרגליהם.

הבעיה שלי היא לא עם אף אחת מהדעות. שתיהן לגיטימיות וראויות בדיון, אם כי על סיכוייה של האחרונה להתמשש אני חולק קשות. הבעיה שלי היא עם הזיהוי של עמדות כאלה עם ארגון ששואב את סמכותו, את הערך המוסף שלו בין שורת ארגונים דומים, מהשיוך הצבאי. אני לוקח לעצמי חירות לא אחראית לדמיין איזה משקל תופס הפן הזה בשיחות עם תורמים אמריקאיים, למשל, עד כמה מוֹתר הלוחם המפוכח מפְּעיל השלום סתם.


זה מפריע לי כי הרעיון עצמו, כמו שפירשתי אותו בהתחלה, דיבר אלי מאוד. בחברה כה צבאית, אין פלא שתהליך או הסכם שלום נתמכים בזכות הרקע הצבאי של העוסקים במלאכה. בגין, רבין, ברק, להבדיל שרון – כולם היו שם, כולם "ראו אותם דרך הכוונת". כשאולמרט דיבר על ויתורים כואבים הכיכרות נותרו ריקות. אשר על כן, לוחמים לשלום מבקשת, או לפחות דימיתי שהיא ביקשה, להפגיש את הלוחמים שנואשו מהקרב וכעת פניהם לשלום ולסיום הכיבוש.

דא עקא, כל עוד ישראל היא מדינה דמוקרטית, שלום כזה חייב לעבור דרך העם. והעם, כפי שאפשר ללמוד מהבחירות האחרונות ומתוצרי החשיבה החד-צדדית (חומת ההפרדה, ההתנתקות), פניו להתסגרות והקצנה בעמדות. בהעדר מתמודדים משמעותיים בשיח הפוליטי, את הטון נותנים ליברמן, ישראל כץ ואחרים, ביוזמות שערורייתיות שלא נתקלות בהתנגדות ממשית. לדעתי זה בדיוק ההר עליו צריכים לוחמים לשלום להסתער, להסתער כדי להשטיח.

ערב ההתנתקות הקימו מתנחלים מאהלים בלב תל אביב ויצאו להידפק על הדלתות ולשכנע בגנות המהלך. ואולם הרטוריקה של לוחמים לשלום, שעמדותים גופא יותר מקובלות על חלקים נרחבים מהציבור, מלמדת על כיוון שונה: הם מפנים במפורש את גבם ל"שמאל הישראלי המתון, האדיש לכל חוץ מלעצמו, העייף מדיאלוגים והשבע".