בשבועיים הקרובים אנחנו מתוכננים לחצות את היבשת בחלקה התחתון, הדרום-מערבי, מרחק שהגוגל מעריך בכ-4,000 ק"מ. הנתון המדהים הזה ישנה את אופי הרשימות כאן לא רק מבחינת תכיפות ונגישות, אלא גם יהפוך אותן למעין יומן מסע. למה לא, תאמרו; האודי מֶאם! אלא שאני כבר מרגיש באצבעות שהמשפט האחרון יכפה עלי טון של כתבת תיירות מוארכת – כלומר תיאור פרטני, נמרץ ומלא חן בנוסח וני וידי ויצ'י עם טאץ' אישי. נקווה שיעלה בידי לא להתקבע בתבניות כאלה מחד, אך גם לא להסיט את כל הזמן והמרץ שלי להדיפתן מנגד. (הנה, לשם דוגמה, מיד כתבתי ומחקתי משפט שהחל כך: "המקום הראשון אליו ברחנו מהשלג ומבוך הרחובות של מנהטן הוא ניו-אורלינס...").
עד עכשיו בילינו שלושה ימים בניו אורלינס, אליה הגענו בבוקר שלאחר הסילבסטר. אני מניח שהאסוציאציות הראשוניות למקרא השם ניו אורלינס נוגעות לרובע הצרפתי ומסיבות המרדי-גרא, לעיירה ולמבטא דרומיים, ומ-2006 לאסון קתרינה. הכל נכון. קווי המתאר הללו לפעמים נענים לקלישאה שמייצגת אותן, לפעמים מייחדים או מעמיקים אותה ולפרקים אף סותרים אותה, אבל כל המידע המקדים אכן כאן. היופי הוא שהמציאויות האלה מתקיימות במקביל, בלי להתחרות אחת בשנייה, ובמובן הזה ניו אורלינס היא לא פחות אינטנסיבית ורבת פנים מניו-יורק.
הרובע הצרפתי
הדימוי הצעקני והצבעוני של ניו אורלינס מופק ברובו ברובע הצרפתי – משם יגיעו התמונות והשמות שיכבשו את הגוגל, ובכלל. מדובר בבלוק של לא יותר מעשרה רחובות (rue), בהן בתים בני שני קומות ועשרות פאבים, מסעדות, חנויות מזכרות, ושוב פאבים. כל בית עסק כזה מתהדר בשלטי ניאון ובהופעה חיה - תהיה זו להקה, די-ג'יי או חשפנית.
לוקח לעין זמן להסתגל לדחיסות המרחב. מזג האוויר הטוב, העדר המגדלים וריח הבר-בי-קיו עושים אותו שונה מזה של פקקי האדם בשדרה החמישית, פתוח יותר. בשלב כלשהו הרובע מתחיל להידמות לעוד עיירת בילוי לרווחת התייר המערבי, כאלו שפורשות עצמן באופן דומה מיוון ועד פרו ותאילנד, אלא שכאן יש אמריקאים, אורחים ומארחים.
קשה מאוד לא להבחין בהבדל; הסתבר שהגענו בדיוק ל-sugarbawl, גמר הפוטבול של האוניברסיטאות. השנה הפגיש המעמד בין התנינים מפלורידה ודובי הפנדה מסינסנטי, שהגיעו לגמר, כך מסתבר, בעמדת נחיתות גמורה וגם אוהדיה השרופים יקבלו את ההפסד בהכנעה מכירת-טובה. במשחק עצמו איבדתי עניין מהר: הוא מסובך מבחינת חוקים ואסטרטגיה, ונפסק כל פעם שמישהו מופל לדשא – כלומר הוא נע קדימה בשאיפה מתמדת להיעצר, וזה עוד לפני הפרסומות. כרטיסים עלו 65$ אחרי הנחה, כך שגם מצד הפולקלור באיצטדיון ה'דום' נסתם הגולל די מהר. אבל הפולקלור הציע עצמו מלוא החופן גם מחוץ לאצטדיון, והאדומים-לבנים והכחולים-כתומים מילאו את הרובע, נכונים לרקוד ולהשחית את גרונם בנהמות אלה נגד אלה לכל דורש.
מאוחר יותר יסופר במוזיאון המרדי גרא - בן דודו של הקרנבל הברזילאי, שגם בו חוגגים את תום ימי ההתענות שלפני האיסטר בהדוניזם חסר גבולות – על חשיבותן של המסכות בחגיגה: המרת הפנים בפנים אחרות מאפשרת לתת ביטוי למאוויים כמוסים או צדדים אפלים, שלא יורשו באור יום סתם כך.
בעיני העיקרון הזה תופס גם כאן, וההתמסרות הגמורה, עד כדי זיהוי גמור של האוהד עם הקבוצה, לא מאוד שונה ממסכות בני הזולו ושאר כוכבי הפסטיבל המהולל. במילים אחרות, אין לי ספק שהצעירים והמבוגרים שמסתובבים כאן עם קוקטיילים מפלצתיים או בקבוקי באד עצומים (מדובר בקוטר של באנג, כנראה יוצרו בברובדינגנאג)ומרבים בצחקוקים פראיים והערות קולניות לבחורות, מנהלים סגנון חיים שונה לגמרי כשהם פושטים את חולצת הלייקרה הענקית.
באופן דומה, הצרפתיוּת שמקנים לניו אורלינס שמות הרחובות והפאבים (דומאן, דופין, סאן פיליפ, והמונפלייה, הבורדו, ונראה לי שגם הבורדל, בהתאמה) הופכת את הרובע למקום בו אפשר, כאילו באזור המיקוד שלו יש מן אישור או הבטחה למימוש הנאות בשר. ולכך טוב מראה עיניים:
ויש עוד דבר מאוד אמריקאי, או לפחות נראה לי כזה, והוא מתן הביטוי לצדו היפה של הליברליזם הכלכלי. הרחובות מלאים בלהטוטנים, אמני ואומני רחוב, נגנים, שחקנים לרגע. כולם מעוניינים בהתקהלות, והמוצלחים שביניהם – במונחי רדיוס המעגל האנושי סביבם – מסיימים את הקטע שלהם באופן דומה: "תודה רבה! עכשיו מגיע הרגע הפחות נעים, בן אני מעביר את הכובע/סלסלה/דלי, ומבקש מכם לשים בו משהו, אם נהניתם מהמופע. אני מתפרנס מזה ומעוניין להמשיך להתפרנס מזה". יש בקהל את הנעלמים הסדרתיים, אבל הרוב משלמים. מחכים בתור ומשלמים.
המיצג הזה חוזר על עצמו בתדירות די גבוהה, וזו באמת שעתו היפה של יסוד חופש העיסוק: יבוא כל אינדיבידואל אל כיכר העיר, יציע את מרכולתו ו-let the best man win. במובן הזה ה"שוק" באמת מחייב את כל המשתתפים בו לטוב והיפה ביותר לו הם מסוגלים. כמובן שהמעבר לקנה מידה תאגידי וגלובלי מכניס קלקולים, כשישות אחת כוללת יותר מאדם אחד (וחופש העיסוק של אחד הוא העבדות המודרנית של מי יודע כמה אחרים).
גם ברחוב בורבון הקטן, אגב, אין לך מחזה עצוב יותר מאלה שלא משתלבים במסיבה: המלצר שאיש לא רוצה להיכנס למסעדה שלו, הרקדנית שהגברים נפרעים ממשיכתה בדש החולצה, הפנטומימאי הצבוע כסף בפינת הרחוב שאיש לא עוצר לראות למה הוא מסוגל.
רשומות
