new orleans!!

בשבועיים הקרובים אנחנו מתוכננים לחצות את היבשת בחלקה התחתון, הדרום-מערבי, מרחק שהגוגל מעריך בכ-4,000 ק"מ. הנתון המדהים הזה ישנה את אופי הרשימות כאן לא רק מבחינת תכיפות ונגישות, אלא גם יהפוך אותן למעין יומן מסע. למה לא, תאמרו; האודי מֶאם! אלא שאני כבר מרגיש באצבעות שהמשפט האחרון יכפה עלי טון של כתבת תיירות מוארכת – כלומר תיאור פרטני, נמרץ ומלא חן בנוסח וני וידי ויצ'י עם טאץ' אישי. נקווה שיעלה בידי לא להתקבע בתבניות כאלה מחד, אך גם לא להסיט את כל הזמן והמרץ שלי להדיפתן מנגד. (הנה, לשם דוגמה, מיד כתבתי ומחקתי משפט שהחל כך: "המקום הראשון אליו ברחנו מהשלג ומבוך הרחובות של מנהטן הוא ניו-אורלינס...").

עד עכשיו בילינו שלושה ימים בניו אורלינס, אליה הגענו בבוקר שלאחר הסילבסטר. אני מניח שהאסוציאציות הראשוניות למקרא השם ניו אורלינס נוגעות לרובע הצרפתי ומסיבות המרדי-גרא, לעיירה ולמבטא דרומיים, ומ-2006 לאסון קתרינה. הכל נכון. קווי המתאר הללו לפעמים נענים לקלישאה שמייצגת אותן, לפעמים מייחדים או מעמיקים אותה ולפרקים אף סותרים אותה, אבל כל המידע המקדים אכן כאן. היופי הוא שהמציאויות האלה מתקיימות במקביל, בלי להתחרות אחת בשנייה, ובמובן הזה ניו אורלינס היא לא פחות אינטנסיבית ורבת פנים מניו-יורק.

הרובע הצרפתי

הדימוי הצעקני והצבעוני של ניו אורלינס מופק ברובו ברובע הצרפתי – משם יגיעו התמונות והשמות שיכבשו את הגוגל, ובכלל. מדובר בבלוק של לא יותר מעשרה רחובות (rue), בהן בתים בני שני קומות ועשרות פאבים, מסעדות, חנויות מזכרות, ושוב פאבים. כל בית עסק כזה מתהדר בשלטי ניאון ובהופעה חיה - תהיה זו להקה, די-ג'יי או חשפנית.

לוקח לעין זמן להסתגל לדחיסות המרחב. מזג האוויר הטוב, העדר המגדלים וריח הבר-בי-קיו עושים אותו שונה מזה של פקקי האדם בשדרה החמישית, פתוח יותר. בשלב כלשהו הרובע מתחיל להידמות לעוד עיירת בילוי לרווחת התייר המערבי, כאלו שפורשות עצמן באופן דומה מיוון ועד פרו ותאילנד, אלא שכאן יש אמריקאים, אורחים ומארחים.

קשה מאוד לא להבחין בהבדל; הסתבר שהגענו בדיוק ל-sugarbawl, גמר הפוטבול של האוניברסיטאות. השנה הפגיש המעמד בין התנינים מפלורידה ודובי הפנדה מסינסנטי, שהגיעו לגמר, כך מסתבר, בעמדת נחיתות גמורה וגם אוהדיה השרופים יקבלו את ההפסד בהכנעה מכירת-טובה. במשחק עצמו איבדתי עניין מהר: הוא מסובך מבחינת חוקים ואסטרטגיה, ונפסק כל פעם שמישהו מופל לדשא – כלומר הוא נע קדימה בשאיפה מתמדת להיעצר, וזה עוד לפני הפרסומות. כרטיסים עלו 65$ אחרי הנחה, כך שגם מצד הפולקלור באיצטדיון ה'דום' נסתם הגולל די מהר. אבל הפולקלור הציע עצמו מלוא החופן גם מחוץ לאצטדיון, והאדומים-לבנים והכחולים-כתומים מילאו את הרובע, נכונים לרקוד ולהשחית את גרונם בנהמות אלה נגד אלה לכל דורש.

מאוחר יותר יסופר במוזיאון המרדי גרא - בן דודו של הקרנבל הברזילאי, שגם בו חוגגים את תום ימי ההתענות שלפני האיסטר בהדוניזם חסר גבולות – על חשיבותן של המסכות בחגיגה: המרת הפנים בפנים אחרות מאפשרת לתת ביטוי למאוויים כמוסים או צדדים אפלים, שלא יורשו באור יום סתם כך.

בעיני העיקרון הזה תופס גם כאן, וההתמסרות הגמורה, עד כדי זיהוי גמור של האוהד עם הקבוצה, לא מאוד שונה ממסכות בני הזולו ושאר כוכבי הפסטיבל המהולל. במילים אחרות, אין לי ספק שהצעירים והמבוגרים שמסתובבים כאן עם קוקטיילים מפלצתיים או בקבוקי באד עצומים (מדובר בקוטר של באנג, כנראה יוצרו בברובדינגנאג)ומרבים בצחקוקים פראיים והערות קולניות לבחורות, מנהלים סגנון חיים שונה לגמרי כשהם פושטים את חולצת הלייקרה הענקית.

באופן דומה, הצרפתיוּת שמקנים לניו אורלינס שמות הרחובות והפאבים (דומאן, דופין, סאן פיליפ, והמונפלייה, הבורדו, ונראה לי שגם הבורדל, בהתאמה) הופכת את הרובע למקום בו אפשר, כאילו באזור המיקוד שלו יש מן אישור או הבטחה למימוש הנאות בשר. ולכך טוב מראה עיניים:

ויש עוד דבר מאוד אמריקאי, או לפחות נראה לי כזה, והוא מתן הביטוי לצדו היפה של הליברליזם הכלכלי. הרחובות מלאים בלהטוטנים, אמני ואומני רחוב, נגנים, שחקנים לרגע. כולם מעוניינים בהתקהלות, והמוצלחים שביניהם – במונחי רדיוס המעגל האנושי סביבם – מסיימים את הקטע שלהם באופן דומה: "תודה רבה! עכשיו מגיע הרגע הפחות נעים, בן אני מעביר את הכובע/סלסלה/דלי, ומבקש מכם לשים בו משהו, אם נהניתם מהמופע. אני מתפרנס מזה ומעוניין להמשיך להתפרנס מזה". יש בקהל את הנעלמים הסדרתיים, אבל הרוב משלמים. מחכים בתור ומשלמים.

המיצג הזה חוזר על עצמו בתדירות די גבוהה, וזו באמת שעתו היפה של יסוד חופש העיסוק: יבוא כל אינדיבידואל אל כיכר העיר, יציע את מרכולתו ו-let the best man win. במובן הזה ה"שוק" באמת מחייב את כל המשתתפים בו לטוב והיפה ביותר לו הם מסוגלים. כמובן שהמעבר לקנה מידה תאגידי וגלובלי מכניס קלקולים, כשישות אחת כוללת יותר מאדם אחד (וחופש העיסוק של אחד הוא העבדות המודרנית של מי יודע כמה אחרים).

גם ברחוב בורבון הקטן, אגב, אין לך מחזה עצוב יותר מאלה שלא משתלבים במסיבה: המלצר שאיש לא רוצה להיכנס למסעדה שלו, הרקדנית שהגברים נפרעים ממשיכתה בדש החולצה, הפנטומימאי הצבוע כסף בפינת הרחוב שאיש לא עוצר לראות למה הוא מסוגל.

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, מחקר שטח (#2)

סדרת הפוסטים הזו מתחקה כאמור אחר הקורס המצוין בכותרת ומעלליו, מפגש אחר מפגש.

ובכן, את הדרך למוזיאון בו מתקיים הקורס הפעם מצאתי בקלות, אם כי עדיין תחת לחץ זמן. הכיסאות הוצבו הפעם באגף אחר של האתר ההולך ומוקם, עם אקוסטיקה גרועה והפרעות בלתי פוסקות בסינית ובאנגלית. כזכור (?), בפעם הקודמת הצטווינו בין היתר לקרוא את הספר chinatown beat, רומן בלשי בו הדמות המרכזית היא לא אחרת מהשכונה עצמה. האבחנה הזו היא לא שלי אלא של הסופר, הנרי צ'אנג, שחצי המפגש הוקדש לשיחה איתו.

לפני שהוא נכנס הקדים ושוחח איתנו פרופסור צ'ן, ובפיו דברי אזהרה: "בהיותנו חלק מעולם האקדמיה אנחנו לפעמים משתמשים בטרמינולוגיה מסוימת כדי לגרוף הון חברתי או מקצועי. גם אני חוטא בזה. אבל היום עם צ'אנג אני מבקש להימנע מאקדמאיות יתרה, כי עבור אנשים שאינם חלק מהמשחק הזה, שאינם מכירים את הנושאים האלה בהיקף ובעומק שאתם מתעסקים איתם, השימוש שלכם במונחים מסוימים לא בהכרח הופך אתכם לחכמים יותר. לפעמים זה בדיוק להיפך".

צ'אנג נכנס. בן ארבעים לערך; לבוש חליפת שני-חלקים שחורה, ובקיא בהחלקת היד לכיס המכנס תוך חצי סיבוב הצידה; בעל חזות סינית ומבטא מעט איטלקי. בקיצור הוא לא נראה כמו סופר, או שאולי כך נראים סופרים אמריקאים. במשך שעה וחצי נשאלות שאלות על הספר והוא עונה. הדברים עוררו עניין בשתי רמות: האחת מידע עובדתי על ענייני צ'יינטאון לאורך השנים, והשנייה מצויה בגישה שלו לספרות ולכתיבה.

על המידע אפשר לדלג מהר. לחדש לי לגבי ההיסטוריה של הסינים באמריקה זו רבותא מאוד קטנה, כי אני לא יודע כלום. כשאני מעיף מבט במחברת אני רואה שתי כוכביות ומהם יוצאות שתי עובדות קצרות, שאם בזמן ההרצאה לא טרחתי לפתח אין סיבה לעשות זאת עכשיו: א. הסינים יושבים בארצות הברית משהו כמו 160 שנה. ב. ב-1882 עבר חוק גזעני הלכה למעשה לאיסור והגבלת ההגירה הסינית לארצות הברית.

השיחה הזכירה את שלב הקהל בסטודיו למשחק. אני לא זוכר את נוסח השאלות, לא את כולם אפשר היה לשמוע שם והן בוודאי פחות מעניינות מהתשובות, הכנות להפליא. יש לו הרבה סיפורים לספר, או בעצם צ'יינהטאון של שנות ה-70 וה-60 היא הסיפור האחד שהוא רוצה לספר, ושמתפצל לכל כך הרבה כיוונים. נמאס לו שאחרים עושים את זה בשבילו ובשביל האנשים של צ'יינהטאון, ובמיוחד מהדרך הסטריאוטיפית שהם עושים את זה, בה "השוטר הלבן נכנס, הורג את הרעים פותר את הפשע ורוכב אל השקיעה עם הבחורה הסינית". כי מי באמת גרם לרעים להיות רעים, והאם הם בכלל באמת רעים, או שהמציאות כפתה עליהם את ההידרדרות לפשע? לכן בין השאר השוטר שלו הוא סיני מצ'יינטאון, שהרבה ממכריו שאלו אותו אם זה הוא שם על הקו התפר של סיניות ואמריקאיות.

אבל מהאופן בו הוא דיבר על הכתיבה שלו לי היה ברור שיש עסק עם אמריקאי גמור. כששאלו אותו על פרוייקטים עתידיים, למשל, ענה שביום שבו ייגמרו לו הסיפורים, הוא will retire for a day job. משהו בציטוט הזה - שנשמע כמו שוט-סיום של כתבה בערוץ שתיים שלאחריה ימצמץ דני קושמרו בשפתיו תוך הטיית ראש ויאמר "המממ....day job" – צרם לי. כשאני מתעמק בזה נראה שזו הגלוריפיקציה, שלקוחה בדרך כלל מרטוריקה של פוליטיקאי או ספורטאי החווה את הקריירה שלו ככזו שתמיד מצוייה בעין הסערה, תחת נטל ההוכחה. של מי שהעולם מחכה לפרפורמנס הבא שלו – קדנציה, מונדיאל, רומן.

האחרון כנראה הפריע לי, כי האינסטרומנטליות של הכתיבה ככלי במאבק של היחיד להכרה היא לא דבר שנהוג להודות בו בפומבי. לי תמיד נראה שהרצון לכתוב ולפרסם ספר נע בדרך כלל בין שאיפת נעורים יוקדת שהס מלהזכיר, לבין חרב מתהפכת שמקבל ממדים אפיים. משהו בנוסח he must not be named.

אני לא חושב שהגישה הענוותנית תמיד טובה יותר. כן, יש משהו חסר תחכום באופן שבו הסיפור שלו מצטייר כעוד סיפור של self made man, שבאותה מידה יכול היה למכור מכוניות או סנדביצ'ים. אבל מי אמר שהייסורים וחרדת הקודש שלפעמים משוות ליחס לספרות וכתיבה טובים יותר? למי באמת יש זה כוח? בכל מקרה אני מקווה שהוא לא מצטייר כאדם שטחי או סופר גרוע עד כה, כי מה שייכתב כאן יהיה מה שייזכר. הספר מומלץ, בייחוד למי מחובבי ז'אנר הבלש (ואגב כאן המקום להוסיף שהוא פורסם בהוצאה שעושה רק ספרי בלש לא אמריקאיים, ונכנס בכל זאת כי הוא נשמע מאוד לא אמריקאי באקזוטיות שלו... הא-הא).

אבל הנה גלשתי הרבה מעבר למטרה, כמו שקורה לי פה הרבה יותר מדי. דברים מעניינים מאוד נשמטו ודברים ארכניים ולא מי יודע מופיעים כאן. לסיום אני רק אציין שלצד הטשטוש והכבדות שהוא כופה על הכתיבה, מרחק הזמן ממנו אני כותב (היום יום ראשון והמפגש התקיים ברביעי), מאפשר לי להוסיף את התמונות מהסיור השבועי שמופיע במשימות.

משימות:

א. לצאת לעוד סיור שטח, הפעם להתמקד באופן בו אנחנו מפענחים את המידע המתקבל דרך החושים, ובמוטיבים ברחוב שגורמים לנו לחוש שייכים או זרים. להיכנס לחנות. לאכול משהו. לפתוח בשיחה. לחדד את החושים! לשיר! (נשבע שזו לשון המרצה)

ב. לקרוא מאמר לבחירה מתוך שלושה על עיר תפיסה או מרחב (אני בחרתי במשהו די מוזר של הוגה סיני, ולא התאכזבתי)

ג. אופציונלי: להתנדב לעזור בערב פתיחת המוזיאון, ולשם כך לקרוא מאמרים רלבנטיים על גישת המוזיאון הדיאלוגי (בינתיים התנדבתי, קראתי, והמשך יבוא אחרי יום שלישי)

ממריאים, אני מניח

א.

הרבה דברים אפשר לומר על ז'ורז' פרק, אבל הוא הכל חוץ מספרות טיסה. ובכל זאת, את הספר האחרון שלו שתורגם לעברית – סיפורים מאליס איילנד – עדויות על נדודים ותקווה - סיימתי אי שם מעל מרסיי, בשליש הדרך מתל אביב לניו-יורק. ידעתי במעורפל שהוא מעין גרסת במאי לסרט תיעודי שבהפקתו היה פרק מעורב, על מהגרים בדרך לארצות הברית. שיערתי, לכן, שהוא יתאים לקראת הטיסה, הסמסטר באוניברסיטת ניו-יורק, ובכלל, חמשת החודשים הקרובים שאבלה בארצות הברית. וכבר בעמוד הראשון שמחתי לגלות עד כמה צדקתי.

מעבר לזה שפרק גאון, שהוא כותב יפה, שיש תמונות ונתונים והספר נטרף ונותן לקטגוריה "עיון" מובן מילולי, הוא נגע, המזוקן התמהוני למראה הזה, בנקודה מאוד מדויקת. אחרי שראיתי את זה אצלו, בניסוח פשוט ומחשבה מורכבת, הבנתי שזה העסיק אותי זמן רב, ובעצם מדובר בשאלה שצריכה להעסיק כל תייר או נוסע חושב באשר הוא.

אז הספר עצמו מגולל את סיפורו של אליס איילנד, האי ששימש את השלטונות האמריקניים נקודת קליטה למיליוני המהגרים שגדשו את חופיה, באו אירופים ומזרח אירופים ויצאו אמריקנים (ואין כפרק עצמו לתאר את מאורעות הביניים). ברור: הסיפור שלהם לא דומה לשלי. השוואה כזו גובלת בחוצפה חסרת הכרת-תודה מצידי. הם באו דחופים באוניות ענק, ואני התבקשתי בנימוס להדק את חגורת הבטיחות וליידע את מי מאנשי צוות האוויר אם ברצוני לרכוש דבר מה פטור ממכס; הם צררו את נכסיהם וברחו אל חלום לא נודע מידי שלטונות צופני רע, או שיהפכו כאלה במהרה, ואילו וויזת הג'יי-1 שהודבקה על דרכון מדינת הלאום שלי תפקע כעבור חמישה חודשים ואדע לאן אחזור.

הקוסמופוליטיות שלי, בקיצור, היא תוולדה של שאיפה ונוחות ולא של הכרח בהול. ולכן אני מרגיש קרוב לא למגיעים החדשים המתועדים בספר, אלא למתעד. המחנה, כפי שמלמד הלינק מרשות הפארקים הלאומיים, כבר מזמן הפך אתר תיירות מתוקתק שמועברים בו סיורים מודרכים, ובמסגרת התיאור של פרק וחברו במהלך סיור כזה מוסט לפתע הזרקור פנימה, אל מי שמספר את הסיפור ושואל:

"איך לתאר?

איך לספר?

איך להביט?

איך נגיע אל מעבר

אל מאחורי

איך לא ניעצר במה שניתן לנו לראות

איך לא נראה רק את מה שידענו מראש שנראה?"

קציצת השורות הכמו-שירית מופיעה גם בספר, ומוסיפה נופך חגיגיות. פתאום נעצרת לידי עגלת הדיילים. האינטימיות נגוזה, המשפחה היהודית האמריקנית שפזורה סביבי חוגגת את הסרת רדידי האלומיניום מעל המנות הכשרות. אבל גם בהמשך, אגב טריפת הארוחה הקטנה, והסרטים, והשינה, השאלות שהשחיז פרק וניסח נותרות פתוחות גם בשבילי ומאירות את כל הפרויקט המתקרב באור חדש ומסקרן.

ב.

לקראת הטיסה נתקלתי בעוד טקסט מופלא, שנמנה עם אלה שבכוחם ללוש את המציאות מחדש ולתת לה הקשר מועצם, לעשות אותה מיוחדת, ערכית, ראויה (והיא בכלל לא ידעה שהיא כזו). הכי טוב יהיה פשוט להביא אותו, ולקוות שמשהו מהאוויר שנשב בפניי מתוך הקריאה יגיע גם הלאה. דבר אחד וחצי אני כן אגיד: הוא הגיע אלי בזכות העירנות של אבי, והוא קשור עבורי בכמה מובנים ובאופן לא נמנע למסע המקביל שעוברת ותעבור לצידי חברתי, שעושה סמסטר באיתאקה. ואולי בעצם שנינו בשני אגפים שונים של אותו המסע.

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.