צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי – מחקר שטח 5-6# (תמר, התחקיר יימשך)

א.

מלאכת התחקירן, מספרת לי המומחית מכולן, משולה לאחראי הרכש בקונדיטוריה: ברצותו יביא שוקולד לינדט משובח, ברצותו יפזר אבקת שוקולית שפג תוקפה. כמי שאמון על קשר נצחי, סימביוזי, עם מושאי התחקיר, הוא קובע את טיב ומהות חומרי הגלם ובכך, לעניינו, מציב את רף האיכות הראשוני. בקיצור, הוא אומנם לא נהנה מאותה מיתולוגיית כל-יכול השמורה למחסנאי בצבא, אבל את מה שעושה התחקירן מאחורי הפרגוד קל לקלקל רק קצת יותר משקשה להשביח.

אני מנסה לחשוב על דוגמה והוגה ברון לשם. הסרט הגרנדיוזי ועתיר הפרסים בופור התבסס על הספר; הספר (המרענן והנקרא בתאוותנות, צריך לומר), אינו אלא עיבוד והרחבה של כתבה בעיתון; הכתבה בידיעות אחרונות, חסרת תקדים בהיקפה ועוצמתה, מקורה בסדרת שיחות מטלטלת שערך לשם עם חיילים מהבופור. בקיצור, לשם הוא לא רק סופר מוכח אלא גם תחקירן מעולה, ואני לא בטוח איזה רכיב היה יותר דומיננטי במפעל הרב תחומי שהוציא תחת ידיו.

ב.

בשיעור האחרון הדהד תוף הגונג המסורתי, המבשר שנכנסו ללב העניין. לא עוד שיטוטים אקראים, מעתה והלאה אנחנו נדרשים טו אקספלור ולהתמקד באתר ספציפי בצ'יינהטאון. אתר הוא מקום או מרחב שמעורר בנו עניין, שמבטא התרחשות ובעיקר ואפשר להצביע בו על רגעים של שינוי, מהם אפשר להבין משהו על צ'יינהטאון כולה. טו אקספלור פירושו תחילה לדעת, במובן כמעט תנכ"י, הכל. מה קורה שם, מה היקף הפעילות, מי נמצא שם, הכל כולל הכל. הטרחה שטרח פרופ' צ'ן להבהיר עד כמה ידעניים עלינו להיות דומה ברוחה לשיר של אגי משעול.

אחר כך מגיע השלב השני, המעניין יותר, והוא הפניית המבט לאחור, אל העבר הלא נודע. זה שמעולם לא עניין את ספרי ההיסטוריה, שאינו הולם את האֶפּיות הקולחת שלהם. העיר מטבעה משתנה מהר יותר מלב אנוש, ובתווך מושלכות לפח האשפה של ההיסטוריה שכבות-שכבות של ידע וצורות חיים. אני לא מתכוון לקרבות הממלוקים או הילידים משבט ההופי במה שהיה קליפורניה, נושא כאוב בפני עצמו, אלא לבית ספר שהפך אולם אירועים שהפך בית דירות שבתחתיתו נפתח משרד תיווך שנסגר והפך בית קפה פינתי שאת רגליו הדיר בנק שקרס במשבר האחרון והפך דנקין דונטס.

החד גדיא המסחרר הזה הוא לא מנת חלקה של ניו-יורק בלבד. השתעשעתי בייבוא הרעיון לאזור מגוריי, בין יהודה המכבי לרב עמיאל למשל (זה הרחוב שבין קפה קפה לאספרסו, גם לי לא היה מושג). מיד ראיתי לנגד עיני כמה קשה יהיה לשחזר את מירו מטיפת חלב, יהודה או איך שלא קראו לו מהג'ינסים, חומוס אפנדי, הזקן ממנו גנבו חניכי צופים סוררים ממתקים כשהלך לפתוח את הקולה במחסן, קיט-קט המקורי, וזה עוד אחרי ששכחתי את מי החליפו קופי בין והאספרסו, ועוד בלי לפזול לחנות הצעצועים הנצחית.

אבל מחוץ לחשבון הנוסטלגי, ניו-יורק פי אלף יותר מעניינת. לאורך יותר שנים התרוצצו בה יותר לאומים, ואם אנחנו חושבים שאנו כה מרובדים חברתית נסו לשער מה הולך בעיר שנחשבת למשאת נפשם של רוב אזרחי העולם (נגיד, וגם אם היא עצמה תרמה לדמיון שלה ככזו), בנמל של מדינה שלא רק שלא מגבילה את מהגריה למבחן הרבנות, אלא חורטת את הזמנתם בשעריה (ברור, תעשיית הוויזות וחוקי הויזות מוכיחים אחרת, שלא לומר מגחיכים את החזון האופטימי שלהם עד דק, אבל זה עדיין הוא שמופיע על פסל החירות).

ג.

האתר עליו חשבתי הוא בית-לוויות סיני מסורתי, רעיון זר ליהודי-ישראלי: על עצם השיטה האמריקאית המופרטת של שירותי לוויה כתאגיד עסקי, מתווסף הפן המסורתי של הטקסיות הסינית. תהליך ההתקבלות כאחד האתרים שנחקרו במסגרת הקורס היה קצר (יהיו בסך הכל שמונה, אנחנו עשרים וארבעה, והצלחתי לגייס רוב מוצק של שלושה, המהווה מנדט במושגי הכיתה. וזה בלי מפקדי ארגזים).

על המקום עצמו כבר כתבתי, ולבטח אכתוב. אבל מה עם הדרך אליו? מבחינתי השבוע שבין שני השיעורים העלה חרס. תחת קטגוריית ההווה הצעד הראשון היה שליחת מייל, שיוביל לראיון נרחב עם כמה מעובדי המקום. עד כה משוכנע הייתי שאדרת הסטודנט הנלהב מאוניברסיטת ניו-יורק ("אני passionate לחקור את זה ואת זה", "I would be delighted" וכך הלאה) די יהיה בה להתיר אסורות ולהרקיד את כל הבעיות כולן לצליל החליל העניו שלי. כך שכשאותו מייל לנציגי המקום לא נענה, בעצה קלת דעת אחת עם השותפות לצוות התחקיר, מוניקה ודוואנג בהן ידובר רבות בהמשך, הוחלט לפקוד את המקום ולקוות לטוב.

כשהגענו מיד הובהר שהעיתוי רע. כרזות נתלו לאורך דלת הכניסה בסינית, כרזות נקיות על בד יוטה לבן עדין; כשהדפנו את דלת הכניסה, בין היכלי השיש והדקורציה המהוקצעת, בלטנו בלבוש צבעוני לבלי תקנה. הנשים לא סתם לבושות בשחור, הכרזות התבררו כמודעוות אבל, או סידור עבודה המקביל ללוח האלקטרוני בקריית-שאול. לא יודע איך לא חשבנו על זה, אבל באתר התקיים, מן הסתם, טקס קבורה.

מובסים החלטנו להתיישב איש על מחשבו ולהתחיל מהפריפריה, מן החוץ אל האתר עצמו. עלי הופקדה חזית העירייה – עם אילו מגבלות רגולציה מתמודד בית הלוויות, מה ההיתרים הנדרשים לנהל בית לוויות כזה, עד כמה הפיקוח על טבעו הסיני שונה מאחרים.

אפס הישגים הביאוני להתייעץ עם הספרן באוניברסיטת ניו-יורק, המטפחת קו אינטרנטי חם בו שולחים שאלה ומקבלים מענה תוך ארבע שעות(!). אלא שרק כעבור יומיים התברר שהנוסח שלי היה אקראי, לא proficient, חמור מכך, לדבריו, המידע שאני מחפש פשוט לא קיים. אז החלטתי לקחת את העניינים בידיים, ונשאתי רגליים לבניין הארכיון המוניציפלי, בתקווה לחלץ משהו מרשומות בעלי העסקים. אלא שגם שם, ללא הפרטים אודות בתי עסק קודמים דבר לא ייתברר. התמונות הפזורות כאן והארכיונאי האדיש בעל הקול הרפה, עוף החול שקם לרגע מעפר התיקיות ומיד חזר לממלכתו, היו הדברים המעניינים ביותר שקרו בשעה וחצי שביליתי שם.

בקיצור, הימים העקרים עד כה היוו הדגמה נאה לחוסר האונים בפניו ודאי עומד התחקירן, שמוטל עליו להתמודד עם העולם על כל גולמיותו, ורק ביגיעה ממושכת יעלה בידו לתמצת לכדי דבר חדש בעל קיום עצמאי (והקרידט נגוז מהמסך כל כך מהר, עד הפעם הבאה).

המשך יבוא

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי - מחקר שטח (#3-4)

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, #1
צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, #2

אני לא בטוח ששני המפגשים האחרונים מצדיקים פוסט נפרד, ובגלל זה אני מעלה אותם באיחור ובאיחוד (למרות הניסיון המר ממעלות-תרשיחא אני מאמין שיהיה בסדר). אני בכל זאת מעלה אותם על הכתב בעיקר לצורכי תיעוד, להעניק להם מקלט כלשהו בפני השכחה הודאית הצפויה לכלותם. וגם, אחד היתרונות של בלוג הוא שבניגוד לאתר חדשות, האכסניה יכולה לספוג מפעם לפעם בינונינויות ולהישאר בחיים. בקיצור, אם זו הכניסה הראשונה שלכם לבלוג, אז ברוכים הבאים וגשו לפוסט הקודם.

הפוטנציאל דווקא היה גבוה. קבענו אי שם ברחוב ופרופסור צ'ן הציג בפנינו לארי, אמריקאי ממוצא סיני (american chinese) שגדל באזור וחי בו עד היום, ואיתו אחר כך עלינו לראות את הבית בו גור ובו כעת מתגוררת אמו.

ממנו שמענו על עבודת הפרך בו אולצו ההורים הצעירים, על היפוך התפקידים בתא המשפחתי בו הילדים הם דוברי השפה ולפיכך המתווכים עם העולם החיצוני, על אימת המאפיות האיטלקיות של little Italy, והמפיות הסיניות בצ'יינהטאון הסמוכה שקמו בתגובה. אבל מה לעשות שהמציאות הביסה כאן את הנייר; גם עמדנו כולנו סביבו במעגל נרחב באמצע פארק ולא באמת שמעו אותו, וגם, מה לעשות, לא היה מאוד מעניין. גם בבית עצמו.

מה שכן שווה אזכור הוא המשימה הכפולה שקיבלנו בסוף, בזו הלשון (בערך):

צאו לצ'יינהטאון, הפעם בפריסטייל. מצאו מקום שביליתם בו הרבה ואתם מרגישים בו נוח, והכניסו את עצמכם למחוזר הדם שלו. זה יכול להיות כל מקום, ובלבד שתהיה בו תנועה ערה של אנשים. אמרו 'שלום', התעניינו בנימוס בנעשה, הפכו עצמכם לבני בית. מה קורה במקום הזה? איזו יחסי קהילה מתהווים בו? ומה המקום שלכם בקהילה הזו?

אתר – מצאו אתר בצ'יינטאון שמעניין אתכם מסיבה כלשהי. זה יכול להיות בניין, ציון דרך, מבנה חשוב ועד מהמורה על הכביש. למה הוא מעניין אתכם? איך הוא משתנה בזמנים שונים? מה היחס של הסביבה אליו? מה ההיסטוריה?

היו יצירתיים ואל תגבילו את עצמכם בתחביר או בחשיבה ליניארית מדי.

במפגש הרביעי דנו בתוצרים שלנו, ומשם באמת שאין מה לספר. מה שכן, אני אביא את הרשימה שאני פרסמתי באתר הקורס, שהחלה במצוקץ זמן ורעיונות גדולה אך עלתה יפה.

A. a sight

Even before Reading the assignment sheet, I knew I must come back to the NG FOOK funeral services house on 36 mulberry st. I ran across it in what seemed to me as the outskirt of Chinatown, in front of Columbus Park, and it gave the place some “edge of village” quality.

The place looks highly respectable; bright lights and marble all through the lobby from within, lobby and green neon Chinese signs. I was there three times, day and night as well as weekday and weekend, it looked quite the same. The following list consists of some of my immediate thoughts and questions that stemmed from observing the place inside out, as well as couple of first steps on the path to the answers, a one which I curious to continue on

The place has a very idiosyncratic and dual time zone: for the customers, (“the families”, so I’ll learn in an interview later on) time units are those of lifetimes and sorrows, But for the place itself, however, there is an endless and constant stream of death that needs to be taken care of

The workers I met are American born (ABC, I guess), but the ceremonies are all traditional Chinese. How do they bridge the chronological-spatial-cultural gaps? Quit easily, so they attest. They google it.

The webpage tells that until 1976 it was a funeral house run by “some Italian American family”, and the need of traditional institutionalized Chinese services has arisen along with immigration waves. Inside NG fook, a funeral director that I talked with told that the previous usage of the building was for banking

One way or another, hayden's notions about buildings as spatial storytellers made me rethink about the NG fook funeral services house, fusing long history of Chinese traditional and unchanging customs into a dynamic and vivid mixture of cultures around it

How does it look like? is it my imagined “Chinese” character of restrained and controlled bearing of the loss that prevails (a one undeniably affected by the Japanese film “departures”), or more of a heart-tearing scene? And what do they have to say about the aesthetics of the building, can they see through the course of everyday life and, in particular, the hard circumstances that bring them to the NG fook

Church and noodles

My experiences this weekend in Chinatown were en excellent manifestation to most of Jacobs claims about the conditions for a proper and balanced urban community life. Searching for a place in which I could witness of residents' connectivity, I went to the Transfiguration church on Mot Street. one of church’s goals, as I know it, is to serve precisely those needs of a community, and I was curious to see what that means in chinatown

The mass itself was right on the spot for my purposes. The priest talked about what does membership in any group means, and gave historical account of the church, that lasted the major shifts around it her thanks only to the ability to modify and accept others (Irish catholic, Italians, Lutherans, Chinese).

Later on in the pray specific names of deceased or ill community member were mentioned with blessing. But during the gospel I explored the seats, which were occupied mostly by Chinese people, and there weren't any signs of interaction.

Most of the people came alone, went away by themselves, and didn't exchange a word with a neighbor throughout their time at the church. Even in the end of it, neither the entrance hall nor the outer space facilitated friendly conversations, and although most of attendants apparently visit there frequently, it seemed that they don't know each other

The same went on sunday, despite the rain they rushed outside without for a chat. When the

mandarin mass was about to start it seemed a bit different, but I can't really tell. I was thinking about Jacobs' “street contract”, and though it sometimes looked as if the priest tried to explicitly serve as a "street character", the same remarks about game rooms and handmade gardens goes in the church: the pathos from the wall paintings, the silenced atmosphere, perhaps such of a formal settings just can't stimulate an awake net of social connection.

So I sat on the small restaurant on mulberry, “tasty dumpling inc”. The human presence was random, but the sense of familiarity was much higher. From the first minute there I felt comfortable, taking a beverage and sitting with my noodles. an American Chinese woman entered and right away asked how my dish was, meaning that I'm trustworthy (though eventually she took some dumplings), and we had a long conversation; a mother and a little child at the other table also discovered some interest in my dish, the child stretching fingers to it and the mother doesn't panic

While in all other stores I have been in I the only means of communication was through purchasing commodities, back there I felt no awkwardness talking with the other dinners, taking pictures and ask the employees some questions. I noticed my homely feeling, among others, by my fluent speech, that as a non mother tongue becomes sometimes clumsy and mumbled, in moments of social embarrassment.

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, מחקר שטח (#2)

סדרת הפוסטים הזו מתחקה כאמור אחר הקורס המצוין בכותרת ומעלליו, מפגש אחר מפגש.

ובכן, את הדרך למוזיאון בו מתקיים הקורס הפעם מצאתי בקלות, אם כי עדיין תחת לחץ זמן. הכיסאות הוצבו הפעם באגף אחר של האתר ההולך ומוקם, עם אקוסטיקה גרועה והפרעות בלתי פוסקות בסינית ובאנגלית. כזכור (?), בפעם הקודמת הצטווינו בין היתר לקרוא את הספר chinatown beat, רומן בלשי בו הדמות המרכזית היא לא אחרת מהשכונה עצמה. האבחנה הזו היא לא שלי אלא של הסופר, הנרי צ'אנג, שחצי המפגש הוקדש לשיחה איתו.

לפני שהוא נכנס הקדים ושוחח איתנו פרופסור צ'ן, ובפיו דברי אזהרה: "בהיותנו חלק מעולם האקדמיה אנחנו לפעמים משתמשים בטרמינולוגיה מסוימת כדי לגרוף הון חברתי או מקצועי. גם אני חוטא בזה. אבל היום עם צ'אנג אני מבקש להימנע מאקדמאיות יתרה, כי עבור אנשים שאינם חלק מהמשחק הזה, שאינם מכירים את הנושאים האלה בהיקף ובעומק שאתם מתעסקים איתם, השימוש שלכם במונחים מסוימים לא בהכרח הופך אתכם לחכמים יותר. לפעמים זה בדיוק להיפך".

צ'אנג נכנס. בן ארבעים לערך; לבוש חליפת שני-חלקים שחורה, ובקיא בהחלקת היד לכיס המכנס תוך חצי סיבוב הצידה; בעל חזות סינית ומבטא מעט איטלקי. בקיצור הוא לא נראה כמו סופר, או שאולי כך נראים סופרים אמריקאים. במשך שעה וחצי נשאלות שאלות על הספר והוא עונה. הדברים עוררו עניין בשתי רמות: האחת מידע עובדתי על ענייני צ'יינטאון לאורך השנים, והשנייה מצויה בגישה שלו לספרות ולכתיבה.

על המידע אפשר לדלג מהר. לחדש לי לגבי ההיסטוריה של הסינים באמריקה זו רבותא מאוד קטנה, כי אני לא יודע כלום. כשאני מעיף מבט במחברת אני רואה שתי כוכביות ומהם יוצאות שתי עובדות קצרות, שאם בזמן ההרצאה לא טרחתי לפתח אין סיבה לעשות זאת עכשיו: א. הסינים יושבים בארצות הברית משהו כמו 160 שנה. ב. ב-1882 עבר חוק גזעני הלכה למעשה לאיסור והגבלת ההגירה הסינית לארצות הברית.

השיחה הזכירה את שלב הקהל בסטודיו למשחק. אני לא זוכר את נוסח השאלות, לא את כולם אפשר היה לשמוע שם והן בוודאי פחות מעניינות מהתשובות, הכנות להפליא. יש לו הרבה סיפורים לספר, או בעצם צ'יינהטאון של שנות ה-70 וה-60 היא הסיפור האחד שהוא רוצה לספר, ושמתפצל לכל כך הרבה כיוונים. נמאס לו שאחרים עושים את זה בשבילו ובשביל האנשים של צ'יינהטאון, ובמיוחד מהדרך הסטריאוטיפית שהם עושים את זה, בה "השוטר הלבן נכנס, הורג את הרעים פותר את הפשע ורוכב אל השקיעה עם הבחורה הסינית". כי מי באמת גרם לרעים להיות רעים, והאם הם בכלל באמת רעים, או שהמציאות כפתה עליהם את ההידרדרות לפשע? לכן בין השאר השוטר שלו הוא סיני מצ'יינטאון, שהרבה ממכריו שאלו אותו אם זה הוא שם על הקו התפר של סיניות ואמריקאיות.

אבל מהאופן בו הוא דיבר על הכתיבה שלו לי היה ברור שיש עסק עם אמריקאי גמור. כששאלו אותו על פרוייקטים עתידיים, למשל, ענה שביום שבו ייגמרו לו הסיפורים, הוא will retire for a day job. משהו בציטוט הזה - שנשמע כמו שוט-סיום של כתבה בערוץ שתיים שלאחריה ימצמץ דני קושמרו בשפתיו תוך הטיית ראש ויאמר "המממ....day job" – צרם לי. כשאני מתעמק בזה נראה שזו הגלוריפיקציה, שלקוחה בדרך כלל מרטוריקה של פוליטיקאי או ספורטאי החווה את הקריירה שלו ככזו שתמיד מצוייה בעין הסערה, תחת נטל ההוכחה. של מי שהעולם מחכה לפרפורמנס הבא שלו – קדנציה, מונדיאל, רומן.

האחרון כנראה הפריע לי, כי האינסטרומנטליות של הכתיבה ככלי במאבק של היחיד להכרה היא לא דבר שנהוג להודות בו בפומבי. לי תמיד נראה שהרצון לכתוב ולפרסם ספר נע בדרך כלל בין שאיפת נעורים יוקדת שהס מלהזכיר, לבין חרב מתהפכת שמקבל ממדים אפיים. משהו בנוסח he must not be named.

אני לא חושב שהגישה הענוותנית תמיד טובה יותר. כן, יש משהו חסר תחכום באופן שבו הסיפור שלו מצטייר כעוד סיפור של self made man, שבאותה מידה יכול היה למכור מכוניות או סנדביצ'ים. אבל מי אמר שהייסורים וחרדת הקודש שלפעמים משוות ליחס לספרות וכתיבה טובים יותר? למי באמת יש זה כוח? בכל מקרה אני מקווה שהוא לא מצטייר כאדם שטחי או סופר גרוע עד כה, כי מה שייכתב כאן יהיה מה שייזכר. הספר מומלץ, בייחוד למי מחובבי ז'אנר הבלש (ואגב כאן המקום להוסיף שהוא פורסם בהוצאה שעושה רק ספרי בלש לא אמריקאיים, ונכנס בכל זאת כי הוא נשמע מאוד לא אמריקאי באקזוטיות שלו... הא-הא).

אבל הנה גלשתי הרבה מעבר למטרה, כמו שקורה לי פה הרבה יותר מדי. דברים מעניינים מאוד נשמטו ודברים ארכניים ולא מי יודע מופיעים כאן. לסיום אני רק אציין שלצד הטשטוש והכבדות שהוא כופה על הכתיבה, מרחק הזמן ממנו אני כותב (היום יום ראשון והמפגש התקיים ברביעי), מאפשר לי להוסיף את התמונות מהסיור השבועי שמופיע במשימות.

משימות:

א. לצאת לעוד סיור שטח, הפעם להתמקד באופן בו אנחנו מפענחים את המידע המתקבל דרך החושים, ובמוטיבים ברחוב שגורמים לנו לחוש שייכים או זרים. להיכנס לחנות. לאכול משהו. לפתוח בשיחה. לחדד את החושים! לשיר! (נשבע שזו לשון המרצה)

ב. לקרוא מאמר לבחירה מתוך שלושה על עיר תפיסה או מרחב (אני בחרתי במשהו די מוזר של הוגה סיני, ולא התאכזבתי)

ג. אופציונלי: להתנדב לעזור בערב פתיחת המוזיאון, ולשם כך לקרוא מאמרים רלבנטיים על גישת המוזיאון הדיאלוגי (בינתיים התנדבתי, קראתי, והמשך יבוא אחרי יום שלישי)

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי – מחקר שטח (#1)

אי שם ב"צוואות נבגדות" כותב קונדרה שהזיכרון שלנו של מה שהיה איננו אלא גרסה אופטימית של שכחה, ושהדברים כפי שהתרחשו הם עבורנו ממלכה לא נודעת. סדרת הפוסטים הזאת היא ניסיון לתקוע מקל בגלגלים של אותה שכחה בלתי נמנעת, בדמות זיכרון רפלקסיבי וחלקי שייוותר כדרך הטבע, ולתעד את הקורס בו אני משתתף (הנושא את השם שבכותרת).

בחרתי במלה "אשתתף" כי כבר בהתחלה הבהיר המרצה שזהו לא קורס רגיל, שהציונים שנקבל הם הכרח בל יגונה שנגזר מההסדר שלו עם האוניברסיטה, ושהוא כאן כדי ללמוד לא פחות מאיתנו. בנסיבות אחרות הייתי אולי דן את הדברים לכף קלישאה, או כוונות טובות בלבד. אבל האופן שבו התנהלו הדברים הבהירו שבפניי מסגרת אקדמית ששוב לא אתקל בה.

קודם כל המיקום. בנייניה של אוניברסיטת ניו-יורק פזורים ברחבי העיר, ועל פי רוב אפשר לזהות אותם בנקל על פי הדגלים הלבנים-סגולים (שגם ביום הכי שמח בווינטר לא ייראו בגודל כזה) המשתלשלים מטה ברוב טקס. אם כתבתי או לפחות חשבתי ביני לביני שאוניברסיטת ניו-יורק נראית מבחוץ כקונצרן לכל דבר, הרי שיש לו אחזקות נאות גם בתחום הנדל"ן. בכל מקרה אחרי שפרופסור צ'ן הודיע במייל שאוכל להשתתף בשיעורים, הוא הפנה אותי לכתובת לא מוכרת בצ'יינטאון, בה נמצא מוזיאון הסינים באמריקה (moca), עדיין בהכנות לפתיחה מחדש. כך שהמשימה הראשונה הייתה עצם ההגעה, שנלקחה היישר משולחן העריכה של המירוץ למיליון. אני לא אכחיש שאם אחרי שבוע די נטול התחייבויות בניו-יורק אלה הם מיטב ההרתפקות אולי המצב יותר עגום משאני מוכן להודות, אבל כשמצאתי את המקום ואת פניי קיבל פרופסור צ'ן שהדף דלת עליה השלט 'סגור', הרגשתי שזו התחלה טובה.

בקומה התחתונה של המוזיאון, בין סבלים עמלניים, פרקטים לא גמורים וקירות חשופים, ישבו במעגל רחב התלמידים. התבקשנו להציג עצמנו בחמש מילים. הוא עצמו החל, מבין החמש שלו קלטתי רק את ה- dumpster, חובב אשפה. הסבב נפתח, כיכבו בו creative, friendly, basketball, ודומיהם. כשהגיע התור שלי החלטתי לא ללכת סחור סחור ובנונשלנס אמרתי tension between literature and life. המיה רכה עברה במעגל. התפעלות רפה? לאות? כולם חושבים שאני smartass? קשה לקבוע.

פרופסור צ'ן הוציא ארבעה ניירות עטיפה חומים וממורטים, שאכן מצא בפח. נכתבו עליהם בהתאמה America, china, American, Chinese. השלב הבא היה אסוציאציות (רק עכשיו אני מבין שהמונח נגזר מ-associations, בו השתמשו בכיתה). למרות הפיתוי אני אחסוך את הרשימות השלמות, רק מיטב שמייצג או מביא דברים יפים שעלו:

סין: מסורת, זהב, אימפריה, שושלות, משטר, חוכמה, קונפוציוס, אלימות, סגירות, שמרנות. ואחרי עידוד מצד פרופסור צ'ן: ייצור ענק, תת תנאים, חקיינות (וזה היה הרגע בו קנה אותי הפרופסור. הוא הזכיר את הסצנה ב-toys story שהרגע בו מגלה הגיבור [וודי, באזלייטר?] שהוא חיקוי הוא זה בו הוא מסיר את כיסוי השעון שלו ומגלה את הכיתוב made in china).

סינים: חייכניים, נמרצים, ממשומעים, נחושים, ינצחו (!), science & math, ושוב, בחיוך מבויש ואחרי חידודים מצד המרצה: ...not too well endowed.

על אמריקה והאמריקאים לא שמעתי חידושים גדולים. בכלל, הופתעתי לגלות שאני נהנה, כי הרפלקס שלי מורה בדרך כלל להסתייג מפרוייקטים כאלה, שקוראים תיגר על הסדר הישן של מרצה-מעביר-ידע-לסטודנטים. 90% מהמעורבות של סטודנטים בהרצאות בספרות או מדע המדינה בתל-אביב נתפסות אצלי כמיותרות, גונבות הצגה שלא בצדק, ותמיד אני יודע להגיד למישהו או מישהי אחרי השיעור שהבעיה עם אנשים כאלה היא שהם חושבים שבאתי לשמוע אותם וכו'. אבל כאמור נהניתי, ובמבט לאחור אהבתי שני דברים, שהם למעשה צדדים של אותו מטבע.

קודם כל בקורס יושבים המון סינים וקוריאנים ולצידם, כמובן, אמריקאים ילידי אמריקה (native Americans). המשפט הפשוט הזה מכיל את כל המורכבויות של הגדרת-זהות שהקורס הזה כמדומה שולח אליהן ידיים: האם האסתיאים דיירי אמריקה אינם אמריקאים? האם הם יכולים לבחור איזה רכיב יהיה דומיננטי יותר בזהותם, או שנגזר עליהם להתמודד עם הדימוי של הסובבים אותם עליהם? ועד כמה, מצד שני, אכן מקומיים וילידיים הג'ייסונים והאמיליז השונים וטובי הסבר המשרכים את דרכם על פני הארץ הזאת? מעניין היה לראות את התגובות. סטודנטית הודית שיתפה בפליאה שלה מכך שהסינים השתלטו בתודעה הכללית על עניין האסיתאיות, והם הם (ולא היא) התמונה שעולה עם המונח asian; סטודנטית קוריאנית קבלה על כך שאיש לא יודע להבחין בינה לבין סינים. אחרים התחבטו אם הם סינים-אמריקאים, להיפך, או בכלל, אם כבר, אמריקאים ממוצא סיני.

מכך יוצא גם מוקד ההנאה שלי, והוא פריבילגיית הסקרנות-גרידא המרעננת. במהלך הדברים פרופסור צ'ן הזכיר ללא הרף את עניין ה-position, מאיפה אתה מגיע לסיפור. ובכן, בדרך כלל בדיונים פוסט-מודרניים מסוג זה אני נזרק אם בטוב אם ברע לצד זה או אחר של המתרס (שמאלני, חייל, יהודי, כובש, גבר, אשכנזי, יפה-נפש, גר ליד כיכר המדינה, מסרב לכתוב בלשון נקבה, וכך הלאה). הפעם, בואו נודה בזה, כל העניין לא אומר לי כלום ולא עושה לי דבר. אני על תקן משקיף. בשונה מהפרובניציאליות העיתונאית המוכרת, אני מנסה להתחמק מהזווית הישראלית, מצרות השבט. והקורס הזה על ההיצע שהוא טומן בחובו, יציר כלאיים של מבוא לתורת הספרות ושוטטות לא תיירותית ברחובות צ'יינה-טאון הלא מוכרים, נראה הדמנות נאה ביותר.

משימות:

א. לקרוא את הספר Chinatown beat, לקראת מפגש עם הסופר בשבוע הבא

ב. לקרוא מאמר מ-decolonizing methodology, של החוקרת המאוֹרית סמית'

ג. לצאת לרחוב אחד ולשתף ברשמים הראשוניים ביותר שלנו, תוך מודעות ל-positionality האישית שלנו.