צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי 7#

הקורס בן 4 נקודות הזכות בנוי כך שביום רביעי מתקיים שיעור של שעתיים וחצי, ויום שישי נחשב "זמן מעבדה" בו אנו אמורים ליישם את חציו השני של שם הקורס, בעבודת רגליים עצמאית. אבל התוכנית להיום, בזכות מזג האוויר היפה, התוכית הייתה שונה. פרופסור צ'ן הזמין אותנו לסיור בו הוא מתכוון "לחשוף את המורשת הימית הסמויה של ניו-יורק".

אכן, קשה שלא לחוות את ניו-יורק כחגיגת ההווה – הנחות, אירועים, השקות, מיצבים, הקרנות; ובמובן רחב יותר, הבניינים, השדרות, האתרים, הרוכלים, הירידים. בניגוד לבוסטון למשל, שלא מרפה מהמרכזיות שלה בהיסטוריה האמריקנית, ניו-יורק מתנהגת כמקום בלי עבר. ובדיוק את התפיסה הרווחת הזו של ניו-יורק, נועד הסיור של פרופסור צ'ן היום לקעקע.

ההיסטוריה הנעלמת הזו מתחילה מהים. הניו-יורקרים כיום יבשתיים מדי, סובלים לשיטתו בניתוק חמור מהמים (LAND BOUNDED). אבל העיר הזו כפי שאנו מכירים אותה כיום, שלא כמו אליק של משה שמיר, באמת באה מן הים, ובייחוד האי ששמו מנהטן. נפגשנו ברציף ה-16 של הנמל מתחת לגשר ברוקלין, אזור שלא ידעתי על קיומו ושביום שמש נדיר מתפקד כמובלעה ים-תיכונית בלב התפוח. הסקירה הממצה שעברנו נעה הלוך ושוב בשנים ובמקומות, אני אנסה לתת בה סימנים כרונולוגיים.

א. אמצע המאה ה-17

נקודת ציון ראשונה יכולה להיות הגעתו של המושל ההולנדי האכזר וילֶם כייפט (KEIFT) למנהטן ב-1638 (בתמונה הענקית). עד אז הסוחרים המעטים מהולנד ושאר אירופה חיו בשלום יחסי עם הילדיים המקומיים, אינדיאנים לימים, תוך הבנות משותפות ואפילו התקשרויות של ריקודים ואורחות חיים משותפים. אלא שכייפט הנהיג חוקים חדשים באזור, בשני תחומים עיקריים: הוא הוביל את החלטת חברת DUTCH EAST INDIA לקנות שטחים ולהפר הבנות קודמות, ובעיקר יזם ואישר הקצאת קניין פרטי ל"אנשים חופשיים", כלומר לגברים לבנים.

לימים, נישאים על הגותו של לוק, הפכו אותם בעלי קניין לערש הליברליזם, האינדיבידואליזם, ובעיקר לאזרחים בעלי אמירה בענייני השעה. משום מה נדמה לי, וזו כבר השגה שלי ולא של פרופסור צ'ן, ששיירים מהתפיסה הזו עודם רלבנטים גם כיום, בואכה המירוץ הלא מאוד מתוקשר לראשות העירייה שכנראה יילקח בידי הטייקון בלומברג.

על הדרך, כייפט גם תכנן ופיקד על שורת מעשי טבח ברוטליים להחריד בשכנים המקומיים, מה שהאדם הסביר שגדל על ברכי החינוך המערבי היה מצפה שה"פראים" האינדיאנים יעשו להולנדים, ולא להיפך: בפברואר 1643 כתב ביומנו דויד דה-פְרֶיי על תינוקות שנקרעו משד האימהות ובותרו לחלקים בנוכחות המשפחה, על ילידים שבאו להתיישבות ההולדנית בסטטן איילנד אוחזים בידיים, ברגליים ובמעי וחלקי קרביים אחרים ששיספו ההולנדים.

ב. המאה ה-18

בהמשך הסיור התרחקנו מהרציף עצמו, אל אתר קבורה אפריקאי עתיק. הנה המחשה נאה עד כמה מצד אחד נדחק העבר מתחת להווה הבלתי-פוסק, מילולית, ומצד שני שלוב בו לבלי הפרד: האתר (בתמונה) התגלה לגמרי ב-1991, על ידי פועלים שהניחו באדמה יסודות לגורד שחקים חדש. הפועלים מצאו 427 גולגולות, שהתגלו כשחורים שבאו או הובאו לניו-יורק, אנשים חופשיים וכאלה שנכפתה עליהם העבדות.

אני מדקדק בעקלתון המילולי הזה בעקבות טומיה, האמנית שיצרה את ציור הקיר באתר ההנצחה, שהשתמשה במונח enslaved ולא slaves וטרחה להבהיר שאין עבדות כתכונה טבעית בנוסח אריסטו, שהם לא עבדים בנשמתם. הקו הזה של הצגתם שלא על דרך הקורבנוּת ניכר גם בציור הקיר הענק עצמו (ושוב, כמובן, למטה בשתי התמונות), שמנסה לשקף את חייהם של אותם אנשים, שהניו-יורקרים דרכו על גולגולתיהם במשך כמה מאות שנים. זה למשל, תפקיד הצדפות בתחתית, שבאו מן הנמל בשפע. זה גם מקור ההבלטה של הסמל האפריקני העתיק שנמצא על המצבות, שמשווה להן קדושה, ופירושו שאי אפשר להתקדם אל העתיד בלי לשאת איתנו את העבר.

[והנה תוך כתיבה נקלטת שורה מתוך "hurricane" של בוב דילן (1975):

["if you black you might as well not show up in the street, unless you want to draw the heat"

ג. אמצע-סוף המאה ה-19

המלחמה הבריטית-הולנדית על ניו-יורק לא הייתה אלימה. הואיל ומושבת מנהטן לא נתפסה אלא כעיר נמל זניחה (הא!), החברות ההולנדיות ויתרו די בקלות ובספטמבר 1664 הפכה אמסטרדם החדשה ליורק החדשה. בסיור עצמו קפצנו מאתיים שנים קדימה בערך, לימי המתיישבים לאחר המלחמה עם הממלכה הגדולה. הימים בניו-יורק ימי רעב ועוני, הבריטים חירבו חלקים נרחבים מהאזור, והשיקום החל מחדש.

הנמל, מדגיש בפנינו פרופסור צ'ן, הוא לא רק נקודת מעבר של סחורות, אלא מקום שיוצר תרבות וסגנון חיים. המסחר האדיר בפירות ים למשל, התקיים מן הסתם בשווקים שקמו ליד הרציף, והאחסון של הצדפות ושאר הטרפות נתן לרחוב pearl את שמו. אפילו הרציף עצמו בעניין, כאשר קורות עץ האורן מהם הוא בנוי הובאו במיוחד ממדינת מיין.

ומעניין יותר, ישנו התא המשפחתי. עניין המגורים המופרדים מבתי האחסון של הסחורות בקרבת הנמל הוא יחסית חדש, והרבה שנים האישה ובעלה חיו בבית העסק. יש את מעמד האישה האומללה – אם הלך הרוח השובינסטי המוצהר מצביע על זיהוי של נשים עם המרחב הביתי, מה הן אמורות לעשות כשאפילו את זה אין להן? - ויש גם את המצב בו בעידן נטול בתים, המעמד הבורגני המתהווה בין הסוחרים מחפש אחר סמלי סטטוס להבחין עצמו מהעבדים איתם הוא חי.

המובחרים שבאותם אמצעי-אישוש-סטטוס-חברתי, אותו תבעו לעצמם הסוחרים המוצלחים יותר על שפת הנמל בכל תוקף, הולכים ומתקבעים עם הזמן כטעמי תה מיוחדים, כלי חרסינה מעוטרים (להתעדן בהם בעת שתיית התה המיוחד), ורצועות בד משי ענוג, לתפור ממנו את הבגדים ההולמים את מעמד שתיית התה במערכת הסרוויס.

המכנה משותף לכל אלה הוא למעשה הסיבה לבוקר הזה שעברנו, והוא קושר את כל מה שכתבתי עד כה לקורס של פרופסור צ'ן: את כולם הביא לכאן האוניות מסין.

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי – מחקר שטח 5-6# (תמר, התחקיר יימשך)

א.

מלאכת התחקירן, מספרת לי המומחית מכולן, משולה לאחראי הרכש בקונדיטוריה: ברצותו יביא שוקולד לינדט משובח, ברצותו יפזר אבקת שוקולית שפג תוקפה. כמי שאמון על קשר נצחי, סימביוזי, עם מושאי התחקיר, הוא קובע את טיב ומהות חומרי הגלם ובכך, לעניינו, מציב את רף האיכות הראשוני. בקיצור, הוא אומנם לא נהנה מאותה מיתולוגיית כל-יכול השמורה למחסנאי בצבא, אבל את מה שעושה התחקירן מאחורי הפרגוד קל לקלקל רק קצת יותר משקשה להשביח.

אני מנסה לחשוב על דוגמה והוגה ברון לשם. הסרט הגרנדיוזי ועתיר הפרסים בופור התבסס על הספר; הספר (המרענן והנקרא בתאוותנות, צריך לומר), אינו אלא עיבוד והרחבה של כתבה בעיתון; הכתבה בידיעות אחרונות, חסרת תקדים בהיקפה ועוצמתה, מקורה בסדרת שיחות מטלטלת שערך לשם עם חיילים מהבופור. בקיצור, לשם הוא לא רק סופר מוכח אלא גם תחקירן מעולה, ואני לא בטוח איזה רכיב היה יותר דומיננטי במפעל הרב תחומי שהוציא תחת ידיו.

ב.

בשיעור האחרון הדהד תוף הגונג המסורתי, המבשר שנכנסו ללב העניין. לא עוד שיטוטים אקראים, מעתה והלאה אנחנו נדרשים טו אקספלור ולהתמקד באתר ספציפי בצ'יינהטאון. אתר הוא מקום או מרחב שמעורר בנו עניין, שמבטא התרחשות ובעיקר ואפשר להצביע בו על רגעים של שינוי, מהם אפשר להבין משהו על צ'יינהטאון כולה. טו אקספלור פירושו תחילה לדעת, במובן כמעט תנכ"י, הכל. מה קורה שם, מה היקף הפעילות, מי נמצא שם, הכל כולל הכל. הטרחה שטרח פרופ' צ'ן להבהיר עד כמה ידעניים עלינו להיות דומה ברוחה לשיר של אגי משעול.

אחר כך מגיע השלב השני, המעניין יותר, והוא הפניית המבט לאחור, אל העבר הלא נודע. זה שמעולם לא עניין את ספרי ההיסטוריה, שאינו הולם את האֶפּיות הקולחת שלהם. העיר מטבעה משתנה מהר יותר מלב אנוש, ובתווך מושלכות לפח האשפה של ההיסטוריה שכבות-שכבות של ידע וצורות חיים. אני לא מתכוון לקרבות הממלוקים או הילידים משבט ההופי במה שהיה קליפורניה, נושא כאוב בפני עצמו, אלא לבית ספר שהפך אולם אירועים שהפך בית דירות שבתחתיתו נפתח משרד תיווך שנסגר והפך בית קפה פינתי שאת רגליו הדיר בנק שקרס במשבר האחרון והפך דנקין דונטס.

החד גדיא המסחרר הזה הוא לא מנת חלקה של ניו-יורק בלבד. השתעשעתי בייבוא הרעיון לאזור מגוריי, בין יהודה המכבי לרב עמיאל למשל (זה הרחוב שבין קפה קפה לאספרסו, גם לי לא היה מושג). מיד ראיתי לנגד עיני כמה קשה יהיה לשחזר את מירו מטיפת חלב, יהודה או איך שלא קראו לו מהג'ינסים, חומוס אפנדי, הזקן ממנו גנבו חניכי צופים סוררים ממתקים כשהלך לפתוח את הקולה במחסן, קיט-קט המקורי, וזה עוד אחרי ששכחתי את מי החליפו קופי בין והאספרסו, ועוד בלי לפזול לחנות הצעצועים הנצחית.

אבל מחוץ לחשבון הנוסטלגי, ניו-יורק פי אלף יותר מעניינת. לאורך יותר שנים התרוצצו בה יותר לאומים, ואם אנחנו חושבים שאנו כה מרובדים חברתית נסו לשער מה הולך בעיר שנחשבת למשאת נפשם של רוב אזרחי העולם (נגיד, וגם אם היא עצמה תרמה לדמיון שלה ככזו), בנמל של מדינה שלא רק שלא מגבילה את מהגריה למבחן הרבנות, אלא חורטת את הזמנתם בשעריה (ברור, תעשיית הוויזות וחוקי הויזות מוכיחים אחרת, שלא לומר מגחיכים את החזון האופטימי שלהם עד דק, אבל זה עדיין הוא שמופיע על פסל החירות).

ג.

האתר עליו חשבתי הוא בית-לוויות סיני מסורתי, רעיון זר ליהודי-ישראלי: על עצם השיטה האמריקאית המופרטת של שירותי לוויה כתאגיד עסקי, מתווסף הפן המסורתי של הטקסיות הסינית. תהליך ההתקבלות כאחד האתרים שנחקרו במסגרת הקורס היה קצר (יהיו בסך הכל שמונה, אנחנו עשרים וארבעה, והצלחתי לגייס רוב מוצק של שלושה, המהווה מנדט במושגי הכיתה. וזה בלי מפקדי ארגזים).

על המקום עצמו כבר כתבתי, ולבטח אכתוב. אבל מה עם הדרך אליו? מבחינתי השבוע שבין שני השיעורים העלה חרס. תחת קטגוריית ההווה הצעד הראשון היה שליחת מייל, שיוביל לראיון נרחב עם כמה מעובדי המקום. עד כה משוכנע הייתי שאדרת הסטודנט הנלהב מאוניברסיטת ניו-יורק ("אני passionate לחקור את זה ואת זה", "I would be delighted" וכך הלאה) די יהיה בה להתיר אסורות ולהרקיד את כל הבעיות כולן לצליל החליל העניו שלי. כך שכשאותו מייל לנציגי המקום לא נענה, בעצה קלת דעת אחת עם השותפות לצוות התחקיר, מוניקה ודוואנג בהן ידובר רבות בהמשך, הוחלט לפקוד את המקום ולקוות לטוב.

כשהגענו מיד הובהר שהעיתוי רע. כרזות נתלו לאורך דלת הכניסה בסינית, כרזות נקיות על בד יוטה לבן עדין; כשהדפנו את דלת הכניסה, בין היכלי השיש והדקורציה המהוקצעת, בלטנו בלבוש צבעוני לבלי תקנה. הנשים לא סתם לבושות בשחור, הכרזות התבררו כמודעוות אבל, או סידור עבודה המקביל ללוח האלקטרוני בקריית-שאול. לא יודע איך לא חשבנו על זה, אבל באתר התקיים, מן הסתם, טקס קבורה.

מובסים החלטנו להתיישב איש על מחשבו ולהתחיל מהפריפריה, מן החוץ אל האתר עצמו. עלי הופקדה חזית העירייה – עם אילו מגבלות רגולציה מתמודד בית הלוויות, מה ההיתרים הנדרשים לנהל בית לוויות כזה, עד כמה הפיקוח על טבעו הסיני שונה מאחרים.

אפס הישגים הביאוני להתייעץ עם הספרן באוניברסיטת ניו-יורק, המטפחת קו אינטרנטי חם בו שולחים שאלה ומקבלים מענה תוך ארבע שעות(!). אלא שרק כעבור יומיים התברר שהנוסח שלי היה אקראי, לא proficient, חמור מכך, לדבריו, המידע שאני מחפש פשוט לא קיים. אז החלטתי לקחת את העניינים בידיים, ונשאתי רגליים לבניין הארכיון המוניציפלי, בתקווה לחלץ משהו מרשומות בעלי העסקים. אלא שגם שם, ללא הפרטים אודות בתי עסק קודמים דבר לא ייתברר. התמונות הפזורות כאן והארכיונאי האדיש בעל הקול הרפה, עוף החול שקם לרגע מעפר התיקיות ומיד חזר לממלכתו, היו הדברים המעניינים ביותר שקרו בשעה וחצי שביליתי שם.

בקיצור, הימים העקרים עד כה היוו הדגמה נאה לחוסר האונים בפניו ודאי עומד התחקירן, שמוטל עליו להתמודד עם העולם על כל גולמיותו, ורק ביגיעה ממושכת יעלה בידו לתמצת לכדי דבר חדש בעל קיום עצמאי (והקרידט נגוז מהמסך כל כך מהר, עד הפעם הבאה).

המשך יבוא

"אז מה אמרת שאתה עושה שם?!"

התוכנית היא של אוניבריסטת ניו-יורק, בה אני לומד, והיא קרויה paths to peace. השם מעיד על הנעשה בה: היא מיועדת לארבעה ישראלים וארבעה פלסטינאים (במחזור הזה, הרביעי, יצא שישנם שלושה ישראלים-יהודים, שני פלסטינאים תושבי הגדה המערבית, ושלושה פלסטינאים תושבי ישראל).

תכני התוכנית כוללים: שני קורסי חובה על ישראל ועל המזרח התיכון; שני קורסי בחירה - איטלקית ברמה בינונית וצ'יינהטאון והדמיון האמריקני במקרה שלי; דיון קבוצתי לגבי הקונפליקט (כך במקור) מדי שבוע. בנוסף, התוכנית כוללת חיים ביחד במעונות (אני בחדר זוגי עם שותף פלסטינאי), ושלל אירועים יזומים שאנחנו אמורים ליזום (לווא דווקא בענייני סכסוך).


FAQ

בשביל מה הם עושים את זה (מה הם מצפים שיקרה)?

שאלה לגיטימית. עצם המפגש היומיומי מהווה להבנתי את מטרת התוכנית, בשבח הבלתי-אמצעיות. המרחק הגיאורפי אמור לדעתי לספק גם ריחוק מנטלי כלשהו, או לפחות להקנות סביבה מזמינה יותר. הלימודים בקורסי החובה נועדו לתת הקשר אקדמי מסוים ויישור קו אינפורמטיבי כזה או אחר. הדיונים השבועיים לעמת אותנו עם מה שלכאורה לא בהכרח נעשה באופן טבעי.

ואתה מאמין שזה יעזור במשהו?

תלוי למה הכוונה. אם הפרויקט נבחן כצעד שאמור לקדם את סוף הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, אז מן הסתם לא. אבל ביחס למטרות שלדעתי עומדות לנגד עיני יוזמי ומממני התוכנית, הביצוע פחות או יותר ובהתחשב באילוצים עולה יפה. לי אין ספק שאשאר בקשר עם ארבעה מחמשת השותפים הלא יהודים בתוכנית, ועמם הסליחה על ההגדרה הקולקטיבית על דרך השלילה (פוסט אינפורמטיבי וחף מהתחכמויות ככל שהבטחתי לעצמי שזה יהיה, אני עדיין באמריקה).

ובשביל מה אתה הלכת לשם?

אני נמשך למסגרות כאלה מהרבה סיבות, על רובן אני שש לפרט: המפגש עם פלסטינאים באמת מספק מקור מידע אמין, דינמי ומורכב יותר ממה שהנסיבות היומיומיות בישראל בדרך כלל מספקות. מבחינתי זו הזדמנות

מקור מידע דינמי עאלק, באת לראות את ניו-יורק (היית יכול להירשם ללוחמים לשלום בארץ או משהו)

גם נכון. זה לא סוד שניו-יורק היא יעד מרהיב בפני עצמו, וזה גם במוצהר חלק מהתוכנית. אגב, אחרי מחשבה בעניין ולנוכח התפתחויות הגעתי למסקנה שהמפגשים השונים בארץ מעוגנים במסגרת פוליטית מאוד מסוימת, מה שלא קיים פה (כי על זה יש הסכמה: משני צידי הקו הירוק משוכענים שהתוכנית והאווירה הכללית מוטות לטובת צד השני).

ועכשיו נפתחו לך העיניים ואתה הולך ללמוד בחו"ל?

שאלה טובה, אבל היא תעלה ברצינות רק בסוף ינואר, בארץ.

אם אין שלום עד סוף התוכנית הם רוצים את הכסף חזרה?

למיטב ידיעתי לא

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי - מחקר שטח (#3-4)

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, #1
צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, #2

אני לא בטוח ששני המפגשים האחרונים מצדיקים פוסט נפרד, ובגלל זה אני מעלה אותם באיחור ובאיחוד (למרות הניסיון המר ממעלות-תרשיחא אני מאמין שיהיה בסדר). אני בכל זאת מעלה אותם על הכתב בעיקר לצורכי תיעוד, להעניק להם מקלט כלשהו בפני השכחה הודאית הצפויה לכלותם. וגם, אחד היתרונות של בלוג הוא שבניגוד לאתר חדשות, האכסניה יכולה לספוג מפעם לפעם בינונינויות ולהישאר בחיים. בקיצור, אם זו הכניסה הראשונה שלכם לבלוג, אז ברוכים הבאים וגשו לפוסט הקודם.

הפוטנציאל דווקא היה גבוה. קבענו אי שם ברחוב ופרופסור צ'ן הציג בפנינו לארי, אמריקאי ממוצא סיני (american chinese) שגדל באזור וחי בו עד היום, ואיתו אחר כך עלינו לראות את הבית בו גור ובו כעת מתגוררת אמו.

ממנו שמענו על עבודת הפרך בו אולצו ההורים הצעירים, על היפוך התפקידים בתא המשפחתי בו הילדים הם דוברי השפה ולפיכך המתווכים עם העולם החיצוני, על אימת המאפיות האיטלקיות של little Italy, והמפיות הסיניות בצ'יינהטאון הסמוכה שקמו בתגובה. אבל מה לעשות שהמציאות הביסה כאן את הנייר; גם עמדנו כולנו סביבו במעגל נרחב באמצע פארק ולא באמת שמעו אותו, וגם, מה לעשות, לא היה מאוד מעניין. גם בבית עצמו.

מה שכן שווה אזכור הוא המשימה הכפולה שקיבלנו בסוף, בזו הלשון (בערך):

צאו לצ'יינהטאון, הפעם בפריסטייל. מצאו מקום שביליתם בו הרבה ואתם מרגישים בו נוח, והכניסו את עצמכם למחוזר הדם שלו. זה יכול להיות כל מקום, ובלבד שתהיה בו תנועה ערה של אנשים. אמרו 'שלום', התעניינו בנימוס בנעשה, הפכו עצמכם לבני בית. מה קורה במקום הזה? איזו יחסי קהילה מתהווים בו? ומה המקום שלכם בקהילה הזו?

אתר – מצאו אתר בצ'יינטאון שמעניין אתכם מסיבה כלשהי. זה יכול להיות בניין, ציון דרך, מבנה חשוב ועד מהמורה על הכביש. למה הוא מעניין אתכם? איך הוא משתנה בזמנים שונים? מה היחס של הסביבה אליו? מה ההיסטוריה?

היו יצירתיים ואל תגבילו את עצמכם בתחביר או בחשיבה ליניארית מדי.

במפגש הרביעי דנו בתוצרים שלנו, ומשם באמת שאין מה לספר. מה שכן, אני אביא את הרשימה שאני פרסמתי באתר הקורס, שהחלה במצוקץ זמן ורעיונות גדולה אך עלתה יפה.

A. a sight

Even before Reading the assignment sheet, I knew I must come back to the NG FOOK funeral services house on 36 mulberry st. I ran across it in what seemed to me as the outskirt of Chinatown, in front of Columbus Park, and it gave the place some “edge of village” quality.

The place looks highly respectable; bright lights and marble all through the lobby from within, lobby and green neon Chinese signs. I was there three times, day and night as well as weekday and weekend, it looked quite the same. The following list consists of some of my immediate thoughts and questions that stemmed from observing the place inside out, as well as couple of first steps on the path to the answers, a one which I curious to continue on

The place has a very idiosyncratic and dual time zone: for the customers, (“the families”, so I’ll learn in an interview later on) time units are those of lifetimes and sorrows, But for the place itself, however, there is an endless and constant stream of death that needs to be taken care of

The workers I met are American born (ABC, I guess), but the ceremonies are all traditional Chinese. How do they bridge the chronological-spatial-cultural gaps? Quit easily, so they attest. They google it.

The webpage tells that until 1976 it was a funeral house run by “some Italian American family”, and the need of traditional institutionalized Chinese services has arisen along with immigration waves. Inside NG fook, a funeral director that I talked with told that the previous usage of the building was for banking

One way or another, hayden's notions about buildings as spatial storytellers made me rethink about the NG fook funeral services house, fusing long history of Chinese traditional and unchanging customs into a dynamic and vivid mixture of cultures around it

How does it look like? is it my imagined “Chinese” character of restrained and controlled bearing of the loss that prevails (a one undeniably affected by the Japanese film “departures”), or more of a heart-tearing scene? And what do they have to say about the aesthetics of the building, can they see through the course of everyday life and, in particular, the hard circumstances that bring them to the NG fook

Church and noodles

My experiences this weekend in Chinatown were en excellent manifestation to most of Jacobs claims about the conditions for a proper and balanced urban community life. Searching for a place in which I could witness of residents' connectivity, I went to the Transfiguration church on Mot Street. one of church’s goals, as I know it, is to serve precisely those needs of a community, and I was curious to see what that means in chinatown

The mass itself was right on the spot for my purposes. The priest talked about what does membership in any group means, and gave historical account of the church, that lasted the major shifts around it her thanks only to the ability to modify and accept others (Irish catholic, Italians, Lutherans, Chinese).

Later on in the pray specific names of deceased or ill community member were mentioned with blessing. But during the gospel I explored the seats, which were occupied mostly by Chinese people, and there weren't any signs of interaction.

Most of the people came alone, went away by themselves, and didn't exchange a word with a neighbor throughout their time at the church. Even in the end of it, neither the entrance hall nor the outer space facilitated friendly conversations, and although most of attendants apparently visit there frequently, it seemed that they don't know each other

The same went on sunday, despite the rain they rushed outside without for a chat. When the

mandarin mass was about to start it seemed a bit different, but I can't really tell. I was thinking about Jacobs' “street contract”, and though it sometimes looked as if the priest tried to explicitly serve as a "street character", the same remarks about game rooms and handmade gardens goes in the church: the pathos from the wall paintings, the silenced atmosphere, perhaps such of a formal settings just can't stimulate an awake net of social connection.

So I sat on the small restaurant on mulberry, “tasty dumpling inc”. The human presence was random, but the sense of familiarity was much higher. From the first minute there I felt comfortable, taking a beverage and sitting with my noodles. an American Chinese woman entered and right away asked how my dish was, meaning that I'm trustworthy (though eventually she took some dumplings), and we had a long conversation; a mother and a little child at the other table also discovered some interest in my dish, the child stretching fingers to it and the mother doesn't panic

While in all other stores I have been in I the only means of communication was through purchasing commodities, back there I felt no awkwardness talking with the other dinners, taking pictures and ask the employees some questions. I noticed my homely feeling, among others, by my fluent speech, that as a non mother tongue becomes sometimes clumsy and mumbled, in moments of social embarrassment.