"אז מה אמרת שאתה עושה שם?!"

התוכנית היא של אוניבריסטת ניו-יורק, בה אני לומד, והיא קרויה paths to peace. השם מעיד על הנעשה בה: היא מיועדת לארבעה ישראלים וארבעה פלסטינאים (במחזור הזה, הרביעי, יצא שישנם שלושה ישראלים-יהודים, שני פלסטינאים תושבי הגדה המערבית, ושלושה פלסטינאים תושבי ישראל).

תכני התוכנית כוללים: שני קורסי חובה על ישראל ועל המזרח התיכון; שני קורסי בחירה - איטלקית ברמה בינונית וצ'יינהטאון והדמיון האמריקני במקרה שלי; דיון קבוצתי לגבי הקונפליקט (כך במקור) מדי שבוע. בנוסף, התוכנית כוללת חיים ביחד במעונות (אני בחדר זוגי עם שותף פלסטינאי), ושלל אירועים יזומים שאנחנו אמורים ליזום (לווא דווקא בענייני סכסוך).


FAQ

בשביל מה הם עושים את זה (מה הם מצפים שיקרה)?

שאלה לגיטימית. עצם המפגש היומיומי מהווה להבנתי את מטרת התוכנית, בשבח הבלתי-אמצעיות. המרחק הגיאורפי אמור לדעתי לספק גם ריחוק מנטלי כלשהו, או לפחות להקנות סביבה מזמינה יותר. הלימודים בקורסי החובה נועדו לתת הקשר אקדמי מסוים ויישור קו אינפורמטיבי כזה או אחר. הדיונים השבועיים לעמת אותנו עם מה שלכאורה לא בהכרח נעשה באופן טבעי.

ואתה מאמין שזה יעזור במשהו?

תלוי למה הכוונה. אם הפרויקט נבחן כצעד שאמור לקדם את סוף הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, אז מן הסתם לא. אבל ביחס למטרות שלדעתי עומדות לנגד עיני יוזמי ומממני התוכנית, הביצוע פחות או יותר ובהתחשב באילוצים עולה יפה. לי אין ספק שאשאר בקשר עם ארבעה מחמשת השותפים הלא יהודים בתוכנית, ועמם הסליחה על ההגדרה הקולקטיבית על דרך השלילה (פוסט אינפורמטיבי וחף מהתחכמויות ככל שהבטחתי לעצמי שזה יהיה, אני עדיין באמריקה).

ובשביל מה אתה הלכת לשם?

אני נמשך למסגרות כאלה מהרבה סיבות, על רובן אני שש לפרט: המפגש עם פלסטינאים באמת מספק מקור מידע אמין, דינמי ומורכב יותר ממה שהנסיבות היומיומיות בישראל בדרך כלל מספקות. מבחינתי זו הזדמנות

מקור מידע דינמי עאלק, באת לראות את ניו-יורק (היית יכול להירשם ללוחמים לשלום בארץ או משהו)

גם נכון. זה לא סוד שניו-יורק היא יעד מרהיב בפני עצמו, וזה גם במוצהר חלק מהתוכנית. אגב, אחרי מחשבה בעניין ולנוכח התפתחויות הגעתי למסקנה שהמפגשים השונים בארץ מעוגנים במסגרת פוליטית מאוד מסוימת, מה שלא קיים פה (כי על זה יש הסכמה: משני צידי הקו הירוק משוכענים שהתוכנית והאווירה הכללית מוטות לטובת צד השני).

ועכשיו נפתחו לך העיניים ואתה הולך ללמוד בחו"ל?

שאלה טובה, אבל היא תעלה ברצינות רק בסוף ינואר, בארץ.

אם אין שלום עד סוף התוכנית הם רוצים את הכסף חזרה?

למיטב ידיעתי לא

לורה

אחד ממוקדי הקסם של הספרות בעיני הוא הקרב המתוחכם בין אמינות לבידיון, ועכשיו אני עומד לקרוע קרע של אמת בצעיפים וניירות-השקף שבדרך כלל מערפלים את נסיבות העלילה, למכור את המשחק ולומר שהסיפור הבא הוא אמת לאמיתה, מן המסד ועד הטפחות.

הבוקר נערכה הפעילות הרשמית הראשונה שלנו כקבוצה, שהייתה לא פחות ממדהימה. בשבע בבוקר יצאנו אל 40 האייקרים של deer run camp, יער עבות הממוקם בלב העיירה Pine Bush שב-orange county, אי שם ליד Albany , בירת מדינת ניו-יורק. המטרה הממוסמכת של פעילות ה-rope course היא team building, ובנוסף, אם להאמין לעלון הידידותי לסביבה, לאפשר למשתתפים להיהפך חברי קבוצה אכפתיים, חדורי מוטיבציה ובעלי ביטחון-עצמי, אגב למידה על עולם הטבע ומקומם בו. המארגנים הם ארגון דיאנובה, גוף ללא מטרות רווח ששם לו למטרה לקדם ערכים מסוג זה. אני מַלאֶה בכל הפירוט הזה גם כדי להעביר משהו מהנידחות והריחוק של האתר מניו-יורק, הממשית ובעיקר המטאפורית, וגם לתת משהו מהטעם שלו או של החוויות שהוא זימן לנו.

ירדנו מהוואן השחור מבריק במעבה היער. במקום חיכו לורה וקַארְטיבּ (אלה לא השמות האמיתיים, אבל הם דומים מספיק. הסיבה לכך, אם לאמץ את הלוך הרוח המקומי, היא שלא הייתי רוצה to violate anybody’s privacy). על אף שהצגת הדמויות עד כה אולי מרמזת אחרת, לורה יותר מעניינת ושווה להתמקד בה. מנהלת המקום, אמריקאית שכמו נלקחה היישר מקומדיות המצבים ממעוטות התקציב של אחר הצהריים המאוחרים: יפה, חסרת גיל (אי-שם בעשור הרביעי לחייה); בעלת שיער בהיר וגלי; עיניים תכולות להפליא; שתי שורות שיניים מושלמות, נוחות-תמיד להיחשף; פנים חלקות ושקעי לחיים מעט בצקיים.

לבקשתה התאספנו במעגל והיום החל. בזמן אמת לא היה לי מושג מה בדיוק מחכה לנו, מושגי ה-high ropes וה-low ropes לא אמרו לי דבר. עכשיו אני יכול לומר שמדובר במיני משימות צופיפניקיות למיניהן, שעיקרן סיוע הדדי ממשי ושיתוף פעולה (לעבור את קיר כלונסאות העץ ביחד, לצאת מסְבך חבלים). אבל כמו בהרבה מקרים קודמים, המטרה המוגדרת שלשמה הובאנו נמצאה הרבה פחות מעניינת מההתרחשויות סביבה. את אותן התרחשויות אני מחשיב מפליאות בעוצמתן, משהו בו מעולם לא נתקלתי. ולכן בסיום היום, כשאמרתי ללורה שלמדתי המון מהיום הזה from so many aspects, היא לא ירדה אף לתחילת דעתי ועם זאת לא היה זה שקר כלל.

אז הסתדרנו במעגל והשלב הראשון היה תדריך הבטיחות. ישנם, כך למדנו, שני סוגי בטיחות: בטיחות פיזית ובטיחות נפשית. העניין הפיזי די ברור. אומנם כבר בהסבר הזה נרשמה מערכת הפתיחה של תיאטרון האבסורד הקיצוני שתיכף נהיה עדים לו (עלינו לחבוש קסדה למשל כי gravity doesn’t take a day off), אך הוא יותר נסבל אז אפשר להתקדם. מרכיב שני של שיקולי הבטיחות, כאמור, הוא זה הרגשי. כולנו אנשים שונים מתרבויות שונות, ואם נאמר או נעשה משהו שלא לפי רוחו של האחר, הוא פשוט יישאר עם אותה תחושה רעה ששום פלסטר לא יסייע לרפא. בנקודה הזו מדגישה לורה את עניין ההצבעה, עד כמה מעליבה היא יכולה להיות, בשל ההאשמה הגלומה בה:

"אם אני למשל מצביעה לעבר קארטיב בהאשמה - קארטיב, זה יהיה בסדר להצביע לעברך, רק לצורך ההדגמה? –'אתה ממש גרוע קארטיב, פישלת והרסת לכולנו קארטיב', כזאת התנהגות תהיה מאוד לא נעימה עבור קארטיב. כשאני מצביעה לעבר האחר בצורת אקדח, אגב, אני מפנה לא פחות משלוש אצבעות מאשימות לעבר עצמי. אז בואו נימנע מיצירת אווירה כזו, הא?".

עד כאן לעובדות. כעת הייתי מעוניין, אם זה מקובל, להציע משהו מההתרשמות האישית שלי: אאאאהההה!!!!!! מה אתם מפגרים?! מה אתם מטומטמים?! מה אנחנו בגן?! זה היה האינסטינקט, וגם ההמשך המושכל לא היה שונה מדי: אנחנו ישראלים ופלסטינים, מקדם הבגרות שלנו לטוב או לרע גבוה פי כמה מהנהוג ביבשת המופלאה הזו. ביום הראשון להיכרותנו שאל אותי השותף הפלסטיני לחדר כמה ערבים כבר הרגתי; כשהוא יצא להסתובב אמרתי לו שישתדל לא לפוצץ אוטובוסים בדרך (though it is part of our culture, הוא השיב בנימוס בריטי מושלם). כך שפעילות מסוג זה נועדה במקרה דנן לכישלון. הבעיה היא לא במלאכותיות וחוסר התוחלת של פרויקט כזה של תהליך ודינמיקה קבוצתית מהסוג המוצע לנו באדיבות מורמונית, אלא בגודש ובהגזמה.

זה היה הכיוון גם במהלך היום, בין פליאה לתדהמה. כשהיא ראתה שאיננו מפסיקים לצחוק ולכבוש את פרצופינו באדמה, אמרה לורה שזה בסדר וסיפרה שיש ah-ha moments (רגעי הקא-צ'ינג, שהאסימון נופל), וה-ha-ha moments, ושהראשונים לא יבואו בלי האחרונים; כשהפלאנו בדיבורים בינינו ניגשה לשולחן הפיקניק הסמוך וחזרה עם נוצה מפוּספּסת גדולה נטועה בקודקודה, מכריזה שזוהי ה-talking feather ומי שאוחז בה הוא המדבר הבלעדי; כאשר הביע מישהו את סירובו לטפס על החבלים, היא הבינה ולגמרי כיבדה את זה, אך ציינה שישנה אמירה שחוקה וטרחנית אך נכונה, על פיה mister can’t lives at won’t street, ללמדך, במילים אחרות, שהכל בראש. לסיום התווספה גם המלצה אישית לצאת מה-קומפורט זוֹן, תוך הדגמה ושרטוט בחול, כי קורים שם בחוץ למעגל הנוח שלנו דברים מרתקים.

כך בהחלט יכלו להסתיים קורותיו של הבוקר הזה, עם חומרי הגלם הגסים האלה של אמריקאיות מופרכת, שוחרת-טוב ללא סדקים, וזה היה בהחלט מספק. אלא שאז עלתה המחשבה שגם לי אולי כדאי להתגבר על ההתנגדות הלעגנית, הנבוכה, דרכה אכן ראוי ומתבקש היה להשקיף על הנעשה. לצאת מהקומפורט זון שלי, בו אני טוב יותר מכל זה. אז ניגשתי ללורה באחת ההפסקות ושאלתי, באותו טון סולידי וידידותי-להנעים שאיני מורגל בו, איך הגיעה to this interesting business of team building.

היא התגוררה בניו-יורק סיטי. עבדה במרכז הסחר העולמי. ביום הדין איחרה לעבודה, ולכן המטוסים, שכיסחו את מגדלי התאומים ושינו את מהלך ההיסטוריה, לא הרגו אותה. אבל היא נפצעה קשה. ונכוותה. והבינה, אז הבינה, שהחיים האלה לא בשבילה. התפטרה מראיית החשבון הקונגלומרטית בה עסקה, ועברה לחיות את החיים האלה, בטבע, בעזרה לאחרים. אומנם פעם הרוויחה tons of money, אבל היום היא יודעת מה באמת חשוב. במרוצת הזמן התגלגלה לנהל את המקום. היא מצטערת שלא נתנה את דעתה לדברים האלה כשהייתה צעירה יותר. ולכן בין השאר היא כל-כך שמחה לעבוד עם קבוצות כמונו, שמגיעות מרקע בו עוברים על בסיס יומי את מה שלה קרה just once.

הקשבנו מרותקים. הרחק מאיתנו התגוללה ה-talking feather על האדמה.

וואו, מה זה הגודל הזה? (או קאבר לפזמון הדי הבנאלי וחוזר על העיר הגדולה, וסיכוי למסקנה מפתיעה שמתנפץ)

אחרי ארבעה ימים בניו-יורק, דבר אחד ברור: העיר הזו לא דומה לשום דבר אחר שהכרתי. דרושים כמה חודשים כנראה כדי להסתגל אליה באמת, לקבל מושג ממשי. כמובן שהפרופורציות הישראליות הופכות ניסיון כזה לבלתי אפשרי, אבל גם בהשוואה לערים אחרות, לכרכים אימתניים ביותר כמו בנגקוק וריו או קלאסיקות כרומא או ברצלונה, זה לא מאוד נתפס. בכל אלה שציינתי, די במהירות מתקבלת תחושה שגם אם לא תגיע לכל מקום, וברור שלא תגיע, אתה חולש על המרחב, אתה מסוגל לתפוס אותו. כאן הכל אומר אינסופיות, בפרט ובכלל.

הרחובות. אומנם הם מאורגנים היטב במספרים ושדרות, אבל לאחד הקטן שהולך בהם קשה שלא לחוות אותם כיחידה אחת אינסופית, מפלצת בעלת 100 ראשים. אתמול אחרי שנשרפה סבלנותי מול הסקייפ יצאתי לטיול רמזורים, כלומר שיטוט נטול יעד לרמזור הירוק הבא (שפה הוא בעצם איור לבן של צעדת אדם שקפאה).

אני מנסה לחמוק מהררי המילים שהתקבעו היטב בקלישאות על הניכור, הזרות, המה-לא, שחש היחיד בסביבה האורבנית וכו'. אבל זה באמת לא כוחות. כמה מסעדות איטלקיות פזורות כאן? כמה פאבים? כמה סניפים שונים של רשתות שונות? של רשתות דומות? תשובה לשאלה איפה אתה רוצה לאכול כמעט חייבת להיות שרירותית, ואולי זאת הסיבה שהשיח פה (זרים ואמריקאים) מעוגן כל כך חזק בדאגת המסעדות הטובות, ה-fine places. מבחוץ מפתה לשווק את זה כאמריקניזם ריקני כזה או אחר, אבל מפה זה קצת נראה לי ניסיון להחזיק מעמד מול ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הצובאות עליהם מכל פינה. ברור שהניו-יורקרים שקועים בעצמם עד היסוד; יש להם שטח אדיר לכסות לפני שהם מתפנים לחדשות החוץ.

לכאורה אפשר להגיד שהמצב בישראל דומה, וגם בארץ העם נקעה אוזנו משיחות ה"איפה בא לך לשבת" המאוסות. ההבדל האינסטקטיבי שציינתי בפני עצמי זה שכאן (בתל-אביב) זה שכונה, הרדיוס של רוב המקומות הפוטנציאליים ניתן להקפה בהליכה. כאן (בני-יורק) כל המרחב כולו אינו אלא יחידות משוכפלות פחות או יותר של אותו "רדיוס". קצת כמו הקטע של סיינפלד על הפרסומות של מקדונלדס:

Why is McDonald's still counting? How insecure is this company? 40 million, 80 gillion... Is anyone really impressed anymore? Oh 89 billion sold... alright, i'll have one, i'm satisfied

ויש עוד דבר. יש בהוויה של האמריקנים משהו שלוקח עצמו מאוד ברצינות. אולי זה אני וחוסר ההיכרות העמוק שלי איתם, אבל בארץ גם כשהמלצר מעוניין להמליץ על הברוסקטה על מצע עלי מנגולד, אני עדיין מודע באופן כזה או אחר לכך שהוא סטודנט לממשל או הנדסה או תקשורת, ושהוא מרוויח כך וכך. יש בינינו איזה "יאללללה", שגם אם לא נאמר במפורש הוא נוכח. לעומת זאת הענייניות של אנשי השירות האמריקאיים אינה יודעת בקיעים. שלא כמו בארץ אין שום מרווח בין תוכן הדברים הנאמרים מפי המוכרים, שהיא בגדול דבר הבעלים או הישות התאגידית אותה הם מייצגים כרגע (נגיד התפריט, או ההצעה המפורסמת להגדיל את הארוחה בשקל תשעים או לשמוע על המיוחדים), לבין האינטונציה והמחוות האישית שלהם. והם גם חותמים כל התבטאות ב-sir וכל עסקה ב-thank you so much.

הספרים. באופן טבעי זאת החזית השנייה שאני מתוודע אליה כאן בינתיים, לצד ההליכה והאוכל. וקורה בה דבר דומה. יש אינספור אינספור אינספור ספרים. התחביב שאימצתי להיכנס לחנות ולסקור אותה הופך כמעט נלעג מול ארבע קומות ומדפים עד הרבה מעבר לטווח הראייה המוגבל ממילא שלי. או-קיי, אז הרמתי ספר אחד והוא נראה נחמד, כמה נותרו שם, מיליארד? לא שהמטרה שלי היא לקרוא הכל, אבל זה עדיין מותיר תחושת שרירותיות מתישה. לפני שטסתי בדיוק סיימתי עבודה על ההיצע בשוק הספרים תחת שבט הגלובליזציה וכו', ולכן מאוד הסתקרנתי לראות את סטרנד, החנות המומלצת כאינטימית, ייחודית ובעלת אופי. התוצאות בתמונות.

המבחר והשפע האלה יוצרים אשלייה. בהתחלה אמרתי לעצמי שהמסקנות האנטי-אמריקניות על המוניות תאגידית קרת-מזג וכל זה היו נמהרות מדי, או לא מדויקות. כי הנה, למול כל בתי העסק השונים האלה והיעילות המדהימה ושוחרת הטוב אולי מתחוור שהמגרש פתוח. אולי באמת מי שניחן בתושיה ותעוזה מצליח, ולראיה כל השמות הפרטיים שמתנוססים על שלטי הניאון (גם הרבה תאגידים החלו ככה), וריבוא המהגרים שמשתלבים היטב בבנקים. אבל בנקודה הזו כדאי לזכור ש-where you sit is where you stand. אני אומנם בין המוזמנים (ואפילו לחדר ה-VIP), אבל ניו-יורק ואוניברסיטת ניו-יורק הן בגדול מסיבה סגורה. אני נמצא כאן באדיבות הקפיטליזם, או בכל מקרה מחוץ למנגנוניו, בלי המימון הכה-נדיב והשטיח המזרח-תיכוני עליו ריחפתי לכאן, זה לא יכול היה לקרות.