עוד משהו על ההתאבדות בספרייה

עדיין קצת בעניין אנדרו ויליאמסון-נובל, שהתאבד בחודש שעבר בקפיצה מהקומה העשירית של ספריית אוניברסיטת ניו-יורק (וכאן המקום להערה: נתקלתי בהרבה מחאות על פרסום השם בתקשורת, בניגוד לרצון המשפחה. עלה בדעתי שאולי יש טעם לפגם בהפרת רצון זה כאן, אך כשאני שוקל את מידת האנונימיות ממנה הוא מתערטל בגלל הפוסטים האלה - אפס - מול הכלליות והריחוק שחייבים להשתמע מ"הסטודנט ההוא שהתאבד", אני משאיר את השם על כנו, לא בלי התלבטות).

הגעתי לאחד האזכורים של המקרה ברשת. אומנם הידיעה עצמה לא חידשה דבר, אך שרשרת הטוקבקים, 22 במספר, היוותה במה לשיחה סבירה ביותר על הנושא, עם שוליים נסבלים ביותר של הומור שחור וארס לא מר מדי. אולי זו האנגלית, אולי היוֹרה האקטואלית הרותחת שלנו, אבל איכשהו נראה שמחוץ לאתרי חדשות ישראליים הטוקבקים מתקרבים יותר לייעודם המילולי, דהיינו לדבר חזרה. לדבר ולא להשמיץ חזרה, לנגח חזרה, לקדם מוצר בחזרה או לגבב גיבוב כללי שלא בחזרה, אלא ללא קשר וסתם כי אפשר.

בכל מקרה, אני מצאתי עניין בדיון, שמשתרך מסוף הכתבה והלאה. עבורי גם תמיד טוב (האם אני אכן חושב באיטלקית ומתרגם mi piace?) לראות את חומרי הגלם שצצים מתוך הסיפורים שאחרים מספרים לי – פורווד של המייל או הודעת הטקסט שקיבלו, כתבה עליה דיברו, עדות צולבת מצד שלישי – ולהפקיע במשהו את הבלבדיות ממנה הם נהנים מולי באשר לסיפור שלהם.

אז הנה:

http://gothamist.com/2009/11/03/suicide.php

"ספר נו, איך שם?" #2

(מוקדש לגיא ובאופן כללי יותר לעלמה, שהתייחסות לאוכל לשם אוכל תימצא רק אצלה)

שלושה שבועות לסוף הסמסטר, והבלוג בחובות כבדים לקצב האירועים. אבל בעצם אין לי עניין לתת פתחון פה מיותר לנטייה הילדותית, הנוצרית משהו, להתייסר במה שלא היה, בעיקר אחרי שחשבתי ומצאתי שאין זה אלא מנגנון מגושם למלט עצמי מעשייה אמיתית (אם אפשר להחשיב פוסטים כעשייה), תחת הכסות המעממת של הלקאה עצמית. אז אחרי שכתבתי את זה ובתקווה בכך הקשיתי על עצמי לחזור לסורי, אפשר להמשיך בתוכניות המקוריות, שעוד זכור לי שהיו כה יפות אי אז.

175 פעמים הוקצו לי להיכנס לחדרי האוכל של קונצרן אוניברסיטת ניו-יורק. עוד מהארץ הגניב ללב אתר ה-dinining halls מין חגיגיות מרומזת, ללמדך שבניו-יורק הרחוקה מצפים לך לא רק סעודות כי אם גם היכל. מכאן פושטים הדברים את הבטתחם הערטילאית ולובשים את ממשיותם. ואלה שמות: פָּלַדִיוּם, הֶיידן, ויינְסטִין, ת'רד נורת', יוניברסיטי הול (מעניין שכפי שהוא מרומם את השירה מעל לשאר צירופי האותיות בעולם, יכול הניקוד גם להגחיך עד דק, כמו במקרה הזה. ובלי שתיאמר מלה. איזה יופי).

פלדיום; הפלדיום הוא נערת שעשועים המתחטאת, השיקסע, זאת שניבטת מסרטים על עולם הקולג' ותעורר בך מחשבות סלידה ותאווה באחת. לעולם תקבלך בצלילי פופ מתקתקים, לא נעדרי פיתוי מושך לב, מתמזגים בעולמם קצר-הגירוי אך האמיתי עד כלות של הסטודנטים. לעולם תברכך בצי בשלניות לבנות-סינר, פונות ב-sweetheart ו-honey אבל גם sir. מה תרצה בווראפְּ אדוני – סלט ביצים? הוֹמֶס? טוּנה? אולי אחד מארבעת הנקניקים (ביף, בולוני, פסטרמי, סלמי), או דווקא תהא זו מי מארבע הגבינות (אמריקן, פפר, סוויס, ילוֹ).

ההתנגדות לחגיגת השפע הולכת ונמסה, כטוב ליבך בפיצה, במנה המוקפצת. בימי ראשון החגיגה נעשית מודעת לעצמה, עם בראנץ' כמותו לא נראה מכוש ועד פרס. Eggstravaganza הם קוראים למשתה, ולפליאתי הוברר כי אין מדובר בהברקה הדוניסטית בודדת של כותב קטלוגים מושחז, כי אם מסורת אמריקאית של ממש. בימי ראשון בבוקר, בקיצור, אין לך מקום עצוב יותר מדוכן הירקות הנטוש, המפסיד נוק-אאוט לאומלט, לבייקון, לפּוֹרק ולסְקרֶמְבּלְד אגז.

היידֶן; אם פלדיום הוא המאהבת עם הליפסטיק הזול, היידן הוא האישה הטובה שתמיד רצית, שהלב שלה במקום הנכון. המוזיקה קלאסית, המבחר האורגני, הטריי-לס זון שהוכרז בשטחה לחסוך במשאבים מכלי-סביבה, הסמיכות לוושינגטון סקוור - פרץ של חיים מהוגנים אופף אותך מרגע נכנסת וחלפת על פני ה-ווֶג'יקוֹרט.

אבל כפי שמראות התמונות, גם נשים מן היישוב כמיס היידן זוכרות היכן עוברת הדרך אל לבו של הגבר ויודעות לפנק.

כמו שאפשר להיווכח מהטון החולמני, של מי שאכל יותר משתכנן, שני הקטבים פעלו עלי היטב. וכמו תמיד כשהדברים כה יפים ובאים בקלות, חוש הביקורת מיטשטש. רק לפני חודש שמתי לב לנעץ המחודד שנוקבת המציאות בהרפתקה הפיטר-פנית הזו ששלוחותיה פרושות על מיטב פיסות הנדל"ן של מנהטן: מי מנקה את הכלים?

בהיידן וגם בפלדיום, וגם בשאר חדרי האוכל שבדקתי, מניחים הסועדים את הכלים על המסילה, שמשנעת אותם אל מעבר להרי החושך, וחוזרים לעמל יומם. על המסילה מסוכך קיר אטום, המפריד בין הסועד וחדר האוכל לבין החדר בו מתנקים הכלים, עד המפגש הבא. אבל מה קורה בתווך? הקיר בנוי כך שחרף הפתח הרחב בין שני המרחבים, כמעט ולא ניתן יהיה לראות תמונה שלמה. קשה מכל יהיה לראות את הפנים, וכך אתה נתקל, מיד אחרי הטבולה והגלידה, בטורסו אנונימי העושה שהכלים ייהפכו נקיים (לכאורה בדומה לקיבוץ, אלא ששם פעם הייתה תורנות, ובצבא, להבדיל, ידוע לך היטב מי אמון על שטיפת הכלים, כי רק בנס הצלחת לחמוק מהמשימה).

אני לא מנסה לענוד את מטפחת מתקן העולם; גם לא להיכנס לניתוחי פסיכולוגיית המונים, כמו שנעשה באופן קולע ביותר במחוזותינו. למעשה אני לא אהיה מופתע אם יתגלה שהאחראיות האמיתית לכך מונחת לפתחו של עוד נוהל אמריקאי נפתל וחזק כקור עכביש. אבל עדיין אי אפשר להתעלם לאורך זמן מהפער בין שני המרחבים הכה סמוכים, ומהמחיר שגובה הראשון מן השני, גובה ודוחק למען לא תהיה הגבייה קשה עליו.

מאז בכל פעם שאני מפנה את כלי האוכל שלי, טריי-לס זון או לא, אני מתעקש להציץ מפתחי הקיר אל תוך החדר ולהסתכל לשוטף או שוטפת הכלים בפנים.

וואו, מה זה הגודל הזה? (או קאבר לפזמון הדי הבנאלי וחוזר על העיר הגדולה, וסיכוי למסקנה מפתיעה שמתנפץ)

אחרי ארבעה ימים בניו-יורק, דבר אחד ברור: העיר הזו לא דומה לשום דבר אחר שהכרתי. דרושים כמה חודשים כנראה כדי להסתגל אליה באמת, לקבל מושג ממשי. כמובן שהפרופורציות הישראליות הופכות ניסיון כזה לבלתי אפשרי, אבל גם בהשוואה לערים אחרות, לכרכים אימתניים ביותר כמו בנגקוק וריו או קלאסיקות כרומא או ברצלונה, זה לא מאוד נתפס. בכל אלה שציינתי, די במהירות מתקבלת תחושה שגם אם לא תגיע לכל מקום, וברור שלא תגיע, אתה חולש על המרחב, אתה מסוגל לתפוס אותו. כאן הכל אומר אינסופיות, בפרט ובכלל.

הרחובות. אומנם הם מאורגנים היטב במספרים ושדרות, אבל לאחד הקטן שהולך בהם קשה שלא לחוות אותם כיחידה אחת אינסופית, מפלצת בעלת 100 ראשים. אתמול אחרי שנשרפה סבלנותי מול הסקייפ יצאתי לטיול רמזורים, כלומר שיטוט נטול יעד לרמזור הירוק הבא (שפה הוא בעצם איור לבן של צעדת אדם שקפאה).

אני מנסה לחמוק מהררי המילים שהתקבעו היטב בקלישאות על הניכור, הזרות, המה-לא, שחש היחיד בסביבה האורבנית וכו'. אבל זה באמת לא כוחות. כמה מסעדות איטלקיות פזורות כאן? כמה פאבים? כמה סניפים שונים של רשתות שונות? של רשתות דומות? תשובה לשאלה איפה אתה רוצה לאכול כמעט חייבת להיות שרירותית, ואולי זאת הסיבה שהשיח פה (זרים ואמריקאים) מעוגן כל כך חזק בדאגת המסעדות הטובות, ה-fine places. מבחוץ מפתה לשווק את זה כאמריקניזם ריקני כזה או אחר, אבל מפה זה קצת נראה לי ניסיון להחזיק מעמד מול ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הצובאות עליהם מכל פינה. ברור שהניו-יורקרים שקועים בעצמם עד היסוד; יש להם שטח אדיר לכסות לפני שהם מתפנים לחדשות החוץ.

לכאורה אפשר להגיד שהמצב בישראל דומה, וגם בארץ העם נקעה אוזנו משיחות ה"איפה בא לך לשבת" המאוסות. ההבדל האינסטקטיבי שציינתי בפני עצמי זה שכאן (בתל-אביב) זה שכונה, הרדיוס של רוב המקומות הפוטנציאליים ניתן להקפה בהליכה. כאן (בני-יורק) כל המרחב כולו אינו אלא יחידות משוכפלות פחות או יותר של אותו "רדיוס". קצת כמו הקטע של סיינפלד על הפרסומות של מקדונלדס:

Why is McDonald's still counting? How insecure is this company? 40 million, 80 gillion... Is anyone really impressed anymore? Oh 89 billion sold... alright, i'll have one, i'm satisfied

ויש עוד דבר. יש בהוויה של האמריקנים משהו שלוקח עצמו מאוד ברצינות. אולי זה אני וחוסר ההיכרות העמוק שלי איתם, אבל בארץ גם כשהמלצר מעוניין להמליץ על הברוסקטה על מצע עלי מנגולד, אני עדיין מודע באופן כזה או אחר לכך שהוא סטודנט לממשל או הנדסה או תקשורת, ושהוא מרוויח כך וכך. יש בינינו איזה "יאללללה", שגם אם לא נאמר במפורש הוא נוכח. לעומת זאת הענייניות של אנשי השירות האמריקאיים אינה יודעת בקיעים. שלא כמו בארץ אין שום מרווח בין תוכן הדברים הנאמרים מפי המוכרים, שהיא בגדול דבר הבעלים או הישות התאגידית אותה הם מייצגים כרגע (נגיד התפריט, או ההצעה המפורסמת להגדיל את הארוחה בשקל תשעים או לשמוע על המיוחדים), לבין האינטונציה והמחוות האישית שלהם. והם גם חותמים כל התבטאות ב-sir וכל עסקה ב-thank you so much.

הספרים. באופן טבעי זאת החזית השנייה שאני מתוודע אליה כאן בינתיים, לצד ההליכה והאוכל. וקורה בה דבר דומה. יש אינספור אינספור אינספור ספרים. התחביב שאימצתי להיכנס לחנות ולסקור אותה הופך כמעט נלעג מול ארבע קומות ומדפים עד הרבה מעבר לטווח הראייה המוגבל ממילא שלי. או-קיי, אז הרמתי ספר אחד והוא נראה נחמד, כמה נותרו שם, מיליארד? לא שהמטרה שלי היא לקרוא הכל, אבל זה עדיין מותיר תחושת שרירותיות מתישה. לפני שטסתי בדיוק סיימתי עבודה על ההיצע בשוק הספרים תחת שבט הגלובליזציה וכו', ולכן מאוד הסתקרנתי לראות את סטרנד, החנות המומלצת כאינטימית, ייחודית ובעלת אופי. התוצאות בתמונות.

המבחר והשפע האלה יוצרים אשלייה. בהתחלה אמרתי לעצמי שהמסקנות האנטי-אמריקניות על המוניות תאגידית קרת-מזג וכל זה היו נמהרות מדי, או לא מדויקות. כי הנה, למול כל בתי העסק השונים האלה והיעילות המדהימה ושוחרת הטוב אולי מתחוור שהמגרש פתוח. אולי באמת מי שניחן בתושיה ותעוזה מצליח, ולראיה כל השמות הפרטיים שמתנוססים על שלטי הניאון (גם הרבה תאגידים החלו ככה), וריבוא המהגרים שמשתלבים היטב בבנקים. אבל בנקודה הזו כדאי לזכור ש-where you sit is where you stand. אני אומנם בין המוזמנים (ואפילו לחדר ה-VIP), אבל ניו-יורק ואוניברסיטת ניו-יורק הן בגדול מסיבה סגורה. אני נמצא כאן באדיבות הקפיטליזם, או בכל מקרה מחוץ למנגנוניו, בלי המימון הכה-נדיב והשטיח המזרח-תיכוני עליו ריחפתי לכאן, זה לא יכול היה לקרות.