טיול יום (סיפור)

הכל היה מושלם ומזה בדיוק היא חששה. שעה קלה לפני כן הם ירדו מהרכבת המקומית הקטנה, שעושה את הדרך הלוך ושוב בין הכפרים המבודדים, כולם על צלע הר ולאורך שפת הים. מנקודת התצפית האלכסונית נראה שגגות הבניינים הבהירים נשענים זה לעבר זה, כלוחשים סוד. מעברה השני של הכיכר המרכזית ניצב מגדל הפעמון הגבוה, שהיתמר מעל כנסייה. מנזר אבן עתיק תחם את פני המרחב האווירי הצנוע של הכפר, המוקף באינסופיותו של הים התיכון.

"אין, זאת הנקודה הכי טובה," הוא אמר. השיחים הגבוהים הירוקים, מנוקדים בכמה קקטוסים מרוטי קוצים, בלעו את מעקה הבטיחות והצלו על שניהם. התזמון, הנוף, מזג האוויר – הכל היה מושלם, ציורי כגלויה. ואכן, כעבור כמה שניות ריקות ממעש הוא הסתובב עם הגב אליה, כרע ברך והחל לפשפש בתיק.

היא הביטה לאחור, אך השביל ממנו באו היה ריק. היא תהתה איזו הבעה יהא עליה ללבוש עכשיו, מהן מעט המילים שיוּתר לה לומר.

"הנה," הוא אמר, עדיין כורע ברך, והוציא את נרתיק המצלמה. היא נשפה בהקלה, אם כי ברור היה לה שאין כל ערובה שזה לא עומד לקרות בכל שניה (והמצלמה, יתברר, לא נועדה אלא להטעות, להעצים את ההפתעה).

הוא צילם כמה תמונות, וכשהכניס את המצלמה חזרה היא בחנה בקפדנות את תנועותיו: שוב הוא כורע ברך, גב אליה ופנים לים. הנה זה מתחיל: הוא עוצר, קופא על מקומו, מסתובב אליה, מושיט יד. היא מחסירה פעימה, הוא מכחכח בגרונו, משתתק, מסתכל לה ישר בעיניים, אומר את שמה.

"תתקרבי אלי. את יכולה לעשות גם לי תמונה?"

היא התקדמה אליו בצעד מהוסס, אבל מאחוריהם נשמעו שובלי שיחה זרים וכעבור זמן קצר הגיעו מהשביל זוג גרמנים כסופי שיער. הגבר לבש מכנסיים קצרים וענד על צווארו מצלמה משוכללת, האישה נעזרה במקל טיפוס הרים מחודד. הם נעמדו זה לצד זה בנימוס, בדממה. גם הבחינו בנקודת התצפית המרהיבה.

"נמשיך?" היא שאלה.

במורד הדרך לכפר הם חלפו על פני לוח מודעות קטן, שנתלה עליו פוסטר עם פרטי המסלול שהם זה עתה סיימו. לידו היה בניין אבן. הדלת היתה פתוחה, ומחוצה לה עמד גבר כבן חמישים עם פחית צבע ירוק ושולחן נטוי על הצד.

אורכו של שביל מונְטֶרוֹסוֹ-ורְנַאצָה הוא שני קילומטרים, וההליכה בו נמשכת כשעה וחצי, בשל ריבוי המדרגות והשיפועים התלולים. עד תחילת המאה שעברה היה זה נתיב התחבורה היחיד בין הכפרים, ורק דרכו אפשר היה להעביר שמן, זיתים, גפנים ובולי עץ. הטראסות החקלאיות שסביבן מתפתל השביל מעידות על הקשיים שזימן חבל הארץ ההררי העקר לתושביו, אך גם מראה עד כמה הם היטיבו להשתלב בו.

"משהו מעניין?" הוא שאל כשנוכח שהיא נעצרה. "אין לי כוח לקרוא."

"לא." היא ענתה. תלתה מבט גם בתנועות המברשת של הגבר המקומי, וריח לכה חריף מילא את נחיריה. "רק שפעם השביל הזה היה הדרך היחידה להתקדם ממקום למקום.

"והיום?"

"היום יש את הרכבת. בטח סללו עוד כמה כבישים."

"אבל טוב שעשינו את ההליכה, לא?"

"כן, בטח. הדרך לכאן היתה יפה."

* * *

הם הגיעו לרחוב המרכזי של הכפר, שלמעשה היה גם היחיד. שורת המסעדות והחנויות שניצבו לאורכו, משני צידיהם, הכריזו על שלל עבודות אומְנוּת מקומיות, על סחורותיהם המעולות של איכרי הסביבה. מגוון מזכרות ציוריות עמדו למכירה. הם נכנסו לחנויות, נברו בין בקבוקי שמן ארומטי, הריחו סבונים, טעמו שוקולדים, בחנו מגנטים, מדדו סינרים, קנו כמה פסטות בצבעי הדגל ואת כולן ביקשו לארוז למתנה. מהחנות האחרונה הוא לקח גם עלון מידע בן כמה עמודים, דילג על פני פרקי ההיסטוריה והרקע אל שמות המסעדות.

"את רעבה?"

"ככה."

"אני, האמת, די רעב. בואי נעשה כזה דבר: נסתובב קצת בכפר, נראה עוד חנויות, או גלריות, וכשנסיים נסתכל בכמה תפריטים ונבחר מקום לאכול."

היא לא ענתה.

"אם את מעדיפה בטח יש כאן איזו מכולת, אפשר גם להיכנס ולקנות כמה נשנושים, אבל אני לא יודע מתי פעם הבאה נוכל לאכול כמו שצריך. חוץ מזה, לא יודע, הכל כל כך... יפה פה, נראה לי שלשבת במסעדה טובה ככה, ליד הרציף, זה חלק מהחוויה."

אחרי עוד כמה שניות הוסיף: "יש לי תחושה שיהיה מאוד מיוחד."

המסעדה באמת היתה ייחודית ומלאת קסם, בכל קנה מידה מקובל; תחת שמשיות צבעוניות חיכו לסועדים שולחנות עץ עגולים, מחופים במפות משובצות אדום-לבן, שעליהם נחו סלסלות לחם ובקבוקי שמן וחומץ מהיקבים והגתות הסמוכים. ישבו בה רק מעט תיירים, מספיק בכדי לשמש קהל לֶמאורע אך לא באופן שיגזול מהם את פרטיותם.

הוא ניגש אל המלצר המארח בזריזות, לפני שתספיק להצטרף גם היא לשיחה. כשהיא הדביקה אותו והגיעה למפתן המסעדה, השניים כבר השתתקו והוא מיהר לומר: "יש להם מקום לשניים, ממש על הים."

* * *

אחרי ששילמו את החשבון וקמו, הם יצאו חזרה אל הדרך הראשית. המסעדה היתה בפינת הכיכר המרכזית, שאחת מפאותיה פתוחה לים, וממנה הובילה הדרך אל מזח שהלך והידקק עד נקודת המפרץ האחרונה. תיירים וילדים בני המקום נחו על הסלעים הקרובים והשתזפו, או השתכשכו במים, אבל המזח עצמו היה ריק; יפהפה, אידילי, מושלם. הם היו מרחק צעדים ספורים מנקודת התצפית אל הים כשהיא לפתע נעצרה. "חכה רגע."

הוא נעצר באיטיות, הסתובב, וראה שהיא נעמדה מול גלידרייה.

"רוצֶה?"

בפנים היו עוד כמה לקוחות. בתורם היא טעמה כמה וכמה אפשרויות, חככה בדעתה ובסוף שילבה נוּטֶלה אגוזים ואננס. תמיד בחרה שני טעמים בגביע, בכדור אחד, בשילוב טעמי פירות ושוקולד, כמו שהוא לימד אותה שכדאי וכמו שעשתה מאז שהכירו. הם הולכים הרבה ביחד לאכול גלידה, וגם לפניו, בילדותה, כשמהרחוב למטה צלצלו פעמוני האוטו-גלידה היא שכחה מהכל ורצה כאילו הם צלצלו במיוחד בשבילה; כמי שההווה טוב לו בזכות עצמו.

אבל הוא, בינתיים, דווקא בחר משהו כמעט מהר וכמעט באקראי, בלי לטעום.

"שנצא? נאכל מול הנוף היפה?"

"לא," היא ביקשה. "נעים כאן. בוא נישאר כאן עוד קצת."

"טוב. אז את יכולה לפחות להחזיק?" הוא העביר אליה את חוברת המידע.

היא ליקקה את הגלידה מהגביע, בלטיפות לשון ארוכות, והוא ניקר בשקדנות בכפית שטוחה מתוך כוס הנייר. הוא סיים הרבה לפניה, ניגב את הפנים במפית ושטף ידיים, לקח את החוברת וכחכח בגרונו. לא היה טעם להישאר עוד, והיא יצאה אחריו והשקיפה אל פני הכפר.

"אתה חושב שהכנסייה שם פתוחה? בוא נלך לכנסייה."

"לכנסייה דווקא? חשוך שם, היה כתוב שעושים בה שיפוצים והיא לא תמיד פתוחה לקהל." אחרי שלא אמרה דבר ורק הביטה בו הוא הוסיף, בקול חלש: "אבל אני מניח שאם את רוצה אז אפשר."

* * *

כשהגיעו היא הבינה שהשיקול שלה היה מוטעה; הכנסייה הרי מספיק נטושה ומוזנחת בכדי להיחשב יותר למקום רומנטי וחד-פעמי מאשר בית תפילה של דת זרה. ואכן, היא נאלצה להכיר בכך שהתפאורה לא פחות ממופלאה; קשתות אבן חיברו בין עמודים עתיקים, המילים משכו אחריהן הד ארוך בחלל הקריר המרווח, ומבחוץ השמש הזדהרה בסדרת החלונות האליפטיים, במניפת אדומים וכתומים עשירה.

המקום היה כולו שלהם; הוא בחן את המרחב סביבו, נד קלות בראשו והמהם משהו בינו לבינו. אחר כך הוביל אותם אל ספסל העץ הראשון בשורה, מול שולחן הדרשה, והקפיד לתת לה להיכנס ראשונה, כך שהוא יהיה זה שיושב במעבר ואינו מוגבל בתנועה. היא שוב השפילה מבט. לא גרעה עין משרוך הנעל הפתוח שלו, שקיפץ מצד לצד. גם אם תעיר משהו ובכך אולי תטרפד יוזמה, מי יידע אם דווקא זה לא ייחשב לאות, לרגע המפתיע מכולם?

"את יודעת מה," הוא אמר, "את צדקת, זה באמת מקום מעולה. בחיים לא הייתי חושב עליו." ועוד דבריו נישאים בחלל, לפתע נשמטה מידיו חוברת המידע שהחזיק.

סוף המשחק, אם כן. היא ראתה בצלילות גמורה, אך ללא שלווה, איך השניות האלה, ארוכות ככל שהן נראות לה עכשיו, יתכווצו ויחזרו על עצמן שוב ושוב. הן ילוו אותה כל שארית חייה, תחילה בדמות בשורה מרעישה שתימסר בשיחת טלפון נרגשת, אחר כך כמושא להרמות כוסית, כמצגת תמונות מתחלפות שתוקרן על מסך ענק, בתור תוכן התשובות המלאות-אהבה שהיא עצמה תספק להם, שואלים חצופים שכמותם, אחרי שעת השינה. היא לא עמדה בדחף ומיהרה להתכופף ולחטוף את החוברת אל ידה, בלי לתת לו חזרה.

הם ישבו זה לצד זו בשתיקה. כשהרכינה ראש בפני קרני האור החזקות, שנשברו בויטראז' המרכזי של הכנסייה וסנוורו אותה, מבטה נפל על דפי המידע. היא הידקה את אחיזתה בחוברת הצנועה, המוארת עכשיו באדום מבהיק. שניות על גבי שניות נשארה כך וקראה, עד שהרימה את עיניה חזרה; היו אלה עיניים אחרות, והן הפיקו מבט זקוף וגאה שפילח את האוויר ולא נעצר אלא בתבליט האבן הנשי, בגומחה הגותית על הקיר מולם.

"הכנסייה, קוראים לה כנסיית סנטה-מרגריטה."

"אוקיי..." הוא אמר.

"וסנטה-מרגריטה הזאת," היא המשיכה בלי להירתע, נעמדת לפתע, "יש לה חתיכת סיפור. היא נולדה בשנת 275 באנטיוכיה, טורקיה של היום, למשפחה פאגאנית ענייה. אבא שלה שלח אותה מהבית, אבל בגיל חמש עשרה החזיר אותה מהאחות הנוצרייה שחינכה אותה ודאגה לה. יום אחד, כשהיא רעתה את הכבשים שלו באחו, המושל המקומי של הקיסר דיוקלטיאנוס ראה אותה. הוא התאהב בה על המקום."

הוא התרחק ממנה קמעה, נע על מושבו. ניכר היה שאיננו מבין את שינוי הנסיבות המתחולל לנגד עיניו, אבל היא המשיכה בשלה:

"הוא רצה שהיא תהיה אשתו – בגיל חמש עשרה! – אבל מרגריטה סירבה. אמרה שהיא לא תתחתן לעולם, שאת הבתולין שלה היא מקדישה לבעל אחד, בשמיים. המושל ניסה להתחנף, להציע מתנות, אבל לא שום דבר לא עזר, הבחורה לא זזה מהאמונה שלה. בסוף נמאס לו וכנקמה הוא זרק אותה לצינוק. כאן הסיפור נהיה באמת מטורף: כתוב שהשטן בכבודו ובעצמו שלח אליה דרקון מהשאול, כנקמה על המסירות שלה."

"וואלה."

"כן כן, אבל מרגריטה לא נכנעה. לא היה לה שום דבר בידיים חוץ מהצלב, אבל היא נאבקה בדרקון הזה כמו פנתרה, בחירוף נפש, ויכלה לו. לפי גרסה אחת, הוא קודם כל בלע אותה ואז היא חוררה את דרכה החוצה מתוך הקיבה שלו, עם אותו צלב. בכל מקרה, כשהמושל שמע מה קרה הוא הלך על שיטה יותר מעשית, והכניס לצינוק כמה בריונים שעינו אותה. אבל גם זה לא עזר, ובסוף הוציאו אותה מהצינוק והעמידו אותה למשפט מחדש."

היא השתתקה וחייכה. מערת הכנסייה היתה קרירה ואגלי הזיעה הקרה, שקודם גלשו על עורה מכל נקב, החלו להתייבש.

"טוב," לבסוף אמר הוא, במבט מורם אל ויטראז' הזכוכית, האפור למדי עכשיו. "מן הסתם זה מיתוס, מיתוס מומצא מ-א' ועד ת'."

"ברור שזה מיתוס. אבל זה רק אומר שמישהו חשב עליו, שהוא ענה על איזה צורך. ותראה איזה יופי; זה מתחיל כמו כל אגדה קלאסית, עם נסיך ובת עניים יפהפייה, אבל מהר מאוד האווירה משתנה, ובמקום לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה היא גילגלה אותו מכל המדרגות ולא נכנעה. והיום, לא רק שהיא לא נחשבת למצורעת או אגואיסטית או כפוית טובה, היא קדושה!"

הוא קם והתקרב אליה, נעמד לידה ונאנח. עכשיו גם הוא הציץ, כמי שכפאו שד, בקורותיה של אותה מרגריטה קדושה.

"במקומך לא הייתי שמח כל כך," לבסוף הוא אמר, מיוגע. "אני רואה שאחרי המשפט המושל הרומי ערף לה את הראש."

"כן, אבל בסופו של דבר היא היתה זו שניצחה."

השמש כבר שקעה. הכנסייה היתה חשוכה כליל, לא נותר זמן רב ליציאת הרכבת האחרונה לכיוון העיר. זה בהחלט לא היה רגע מושלם. היא חייכה והעמיסה את התיק על הגב; לראשונה היום היא חשה לגמרי בטוחה.

"נמשיך?"

לורה

אחד ממוקדי הקסם של הספרות בעיני הוא הקרב המתוחכם בין אמינות לבידיון, ועכשיו אני עומד לקרוע קרע של אמת בצעיפים וניירות-השקף שבדרך כלל מערפלים את נסיבות העלילה, למכור את המשחק ולומר שהסיפור הבא הוא אמת לאמיתה, מן המסד ועד הטפחות.

הבוקר נערכה הפעילות הרשמית הראשונה שלנו כקבוצה, שהייתה לא פחות ממדהימה. בשבע בבוקר יצאנו אל 40 האייקרים של deer run camp, יער עבות הממוקם בלב העיירה Pine Bush שב-orange county, אי שם ליד Albany , בירת מדינת ניו-יורק. המטרה הממוסמכת של פעילות ה-rope course היא team building, ובנוסף, אם להאמין לעלון הידידותי לסביבה, לאפשר למשתתפים להיהפך חברי קבוצה אכפתיים, חדורי מוטיבציה ובעלי ביטחון-עצמי, אגב למידה על עולם הטבע ומקומם בו. המארגנים הם ארגון דיאנובה, גוף ללא מטרות רווח ששם לו למטרה לקדם ערכים מסוג זה. אני מַלאֶה בכל הפירוט הזה גם כדי להעביר משהו מהנידחות והריחוק של האתר מניו-יורק, הממשית ובעיקר המטאפורית, וגם לתת משהו מהטעם שלו או של החוויות שהוא זימן לנו.

ירדנו מהוואן השחור מבריק במעבה היער. במקום חיכו לורה וקַארְטיבּ (אלה לא השמות האמיתיים, אבל הם דומים מספיק. הסיבה לכך, אם לאמץ את הלוך הרוח המקומי, היא שלא הייתי רוצה to violate anybody’s privacy). על אף שהצגת הדמויות עד כה אולי מרמזת אחרת, לורה יותר מעניינת ושווה להתמקד בה. מנהלת המקום, אמריקאית שכמו נלקחה היישר מקומדיות המצבים ממעוטות התקציב של אחר הצהריים המאוחרים: יפה, חסרת גיל (אי-שם בעשור הרביעי לחייה); בעלת שיער בהיר וגלי; עיניים תכולות להפליא; שתי שורות שיניים מושלמות, נוחות-תמיד להיחשף; פנים חלקות ושקעי לחיים מעט בצקיים.

לבקשתה התאספנו במעגל והיום החל. בזמן אמת לא היה לי מושג מה בדיוק מחכה לנו, מושגי ה-high ropes וה-low ropes לא אמרו לי דבר. עכשיו אני יכול לומר שמדובר במיני משימות צופיפניקיות למיניהן, שעיקרן סיוע הדדי ממשי ושיתוף פעולה (לעבור את קיר כלונסאות העץ ביחד, לצאת מסְבך חבלים). אבל כמו בהרבה מקרים קודמים, המטרה המוגדרת שלשמה הובאנו נמצאה הרבה פחות מעניינת מההתרחשויות סביבה. את אותן התרחשויות אני מחשיב מפליאות בעוצמתן, משהו בו מעולם לא נתקלתי. ולכן בסיום היום, כשאמרתי ללורה שלמדתי המון מהיום הזה from so many aspects, היא לא ירדה אף לתחילת דעתי ועם זאת לא היה זה שקר כלל.

אז הסתדרנו במעגל והשלב הראשון היה תדריך הבטיחות. ישנם, כך למדנו, שני סוגי בטיחות: בטיחות פיזית ובטיחות נפשית. העניין הפיזי די ברור. אומנם כבר בהסבר הזה נרשמה מערכת הפתיחה של תיאטרון האבסורד הקיצוני שתיכף נהיה עדים לו (עלינו לחבוש קסדה למשל כי gravity doesn’t take a day off), אך הוא יותר נסבל אז אפשר להתקדם. מרכיב שני של שיקולי הבטיחות, כאמור, הוא זה הרגשי. כולנו אנשים שונים מתרבויות שונות, ואם נאמר או נעשה משהו שלא לפי רוחו של האחר, הוא פשוט יישאר עם אותה תחושה רעה ששום פלסטר לא יסייע לרפא. בנקודה הזו מדגישה לורה את עניין ההצבעה, עד כמה מעליבה היא יכולה להיות, בשל ההאשמה הגלומה בה:

"אם אני למשל מצביעה לעבר קארטיב בהאשמה - קארטיב, זה יהיה בסדר להצביע לעברך, רק לצורך ההדגמה? –'אתה ממש גרוע קארטיב, פישלת והרסת לכולנו קארטיב', כזאת התנהגות תהיה מאוד לא נעימה עבור קארטיב. כשאני מצביעה לעבר האחר בצורת אקדח, אגב, אני מפנה לא פחות משלוש אצבעות מאשימות לעבר עצמי. אז בואו נימנע מיצירת אווירה כזו, הא?".

עד כאן לעובדות. כעת הייתי מעוניין, אם זה מקובל, להציע משהו מההתרשמות האישית שלי: אאאאהההה!!!!!! מה אתם מפגרים?! מה אתם מטומטמים?! מה אנחנו בגן?! זה היה האינסטינקט, וגם ההמשך המושכל לא היה שונה מדי: אנחנו ישראלים ופלסטינים, מקדם הבגרות שלנו לטוב או לרע גבוה פי כמה מהנהוג ביבשת המופלאה הזו. ביום הראשון להיכרותנו שאל אותי השותף הפלסטיני לחדר כמה ערבים כבר הרגתי; כשהוא יצא להסתובב אמרתי לו שישתדל לא לפוצץ אוטובוסים בדרך (though it is part of our culture, הוא השיב בנימוס בריטי מושלם). כך שפעילות מסוג זה נועדה במקרה דנן לכישלון. הבעיה היא לא במלאכותיות וחוסר התוחלת של פרויקט כזה של תהליך ודינמיקה קבוצתית מהסוג המוצע לנו באדיבות מורמונית, אלא בגודש ובהגזמה.

זה היה הכיוון גם במהלך היום, בין פליאה לתדהמה. כשהיא ראתה שאיננו מפסיקים לצחוק ולכבוש את פרצופינו באדמה, אמרה לורה שזה בסדר וסיפרה שיש ah-ha moments (רגעי הקא-צ'ינג, שהאסימון נופל), וה-ha-ha moments, ושהראשונים לא יבואו בלי האחרונים; כשהפלאנו בדיבורים בינינו ניגשה לשולחן הפיקניק הסמוך וחזרה עם נוצה מפוּספּסת גדולה נטועה בקודקודה, מכריזה שזוהי ה-talking feather ומי שאוחז בה הוא המדבר הבלעדי; כאשר הביע מישהו את סירובו לטפס על החבלים, היא הבינה ולגמרי כיבדה את זה, אך ציינה שישנה אמירה שחוקה וטרחנית אך נכונה, על פיה mister can’t lives at won’t street, ללמדך, במילים אחרות, שהכל בראש. לסיום התווספה גם המלצה אישית לצאת מה-קומפורט זוֹן, תוך הדגמה ושרטוט בחול, כי קורים שם בחוץ למעגל הנוח שלנו דברים מרתקים.

כך בהחלט יכלו להסתיים קורותיו של הבוקר הזה, עם חומרי הגלם הגסים האלה של אמריקאיות מופרכת, שוחרת-טוב ללא סדקים, וזה היה בהחלט מספק. אלא שאז עלתה המחשבה שגם לי אולי כדאי להתגבר על ההתנגדות הלעגנית, הנבוכה, דרכה אכן ראוי ומתבקש היה להשקיף על הנעשה. לצאת מהקומפורט זון שלי, בו אני טוב יותר מכל זה. אז ניגשתי ללורה באחת ההפסקות ושאלתי, באותו טון סולידי וידידותי-להנעים שאיני מורגל בו, איך הגיעה to this interesting business of team building.

היא התגוררה בניו-יורק סיטי. עבדה במרכז הסחר העולמי. ביום הדין איחרה לעבודה, ולכן המטוסים, שכיסחו את מגדלי התאומים ושינו את מהלך ההיסטוריה, לא הרגו אותה. אבל היא נפצעה קשה. ונכוותה. והבינה, אז הבינה, שהחיים האלה לא בשבילה. התפטרה מראיית החשבון הקונגלומרטית בה עסקה, ועברה לחיות את החיים האלה, בטבע, בעזרה לאחרים. אומנם פעם הרוויחה tons of money, אבל היום היא יודעת מה באמת חשוב. במרוצת הזמן התגלגלה לנהל את המקום. היא מצטערת שלא נתנה את דעתה לדברים האלה כשהייתה צעירה יותר. ולכן בין השאר היא כל-כך שמחה לעבוד עם קבוצות כמונו, שמגיעות מרקע בו עוברים על בסיס יומי את מה שלה קרה just once.

הקשבנו מרותקים. הרחק מאיתנו התגוללה ה-talking feather על האדמה.