צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, מחקר שטח (#2)

סדרת הפוסטים הזו מתחקה כאמור אחר הקורס המצוין בכותרת ומעלליו, מפגש אחר מפגש.

ובכן, את הדרך למוזיאון בו מתקיים הקורס הפעם מצאתי בקלות, אם כי עדיין תחת לחץ זמן. הכיסאות הוצבו הפעם באגף אחר של האתר ההולך ומוקם, עם אקוסטיקה גרועה והפרעות בלתי פוסקות בסינית ובאנגלית. כזכור (?), בפעם הקודמת הצטווינו בין היתר לקרוא את הספר chinatown beat, רומן בלשי בו הדמות המרכזית היא לא אחרת מהשכונה עצמה. האבחנה הזו היא לא שלי אלא של הסופר, הנרי צ'אנג, שחצי המפגש הוקדש לשיחה איתו.

לפני שהוא נכנס הקדים ושוחח איתנו פרופסור צ'ן, ובפיו דברי אזהרה: "בהיותנו חלק מעולם האקדמיה אנחנו לפעמים משתמשים בטרמינולוגיה מסוימת כדי לגרוף הון חברתי או מקצועי. גם אני חוטא בזה. אבל היום עם צ'אנג אני מבקש להימנע מאקדמאיות יתרה, כי עבור אנשים שאינם חלק מהמשחק הזה, שאינם מכירים את הנושאים האלה בהיקף ובעומק שאתם מתעסקים איתם, השימוש שלכם במונחים מסוימים לא בהכרח הופך אתכם לחכמים יותר. לפעמים זה בדיוק להיפך".

צ'אנג נכנס. בן ארבעים לערך; לבוש חליפת שני-חלקים שחורה, ובקיא בהחלקת היד לכיס המכנס תוך חצי סיבוב הצידה; בעל חזות סינית ומבטא מעט איטלקי. בקיצור הוא לא נראה כמו סופר, או שאולי כך נראים סופרים אמריקאים. במשך שעה וחצי נשאלות שאלות על הספר והוא עונה. הדברים עוררו עניין בשתי רמות: האחת מידע עובדתי על ענייני צ'יינטאון לאורך השנים, והשנייה מצויה בגישה שלו לספרות ולכתיבה.

על המידע אפשר לדלג מהר. לחדש לי לגבי ההיסטוריה של הסינים באמריקה זו רבותא מאוד קטנה, כי אני לא יודע כלום. כשאני מעיף מבט במחברת אני רואה שתי כוכביות ומהם יוצאות שתי עובדות קצרות, שאם בזמן ההרצאה לא טרחתי לפתח אין סיבה לעשות זאת עכשיו: א. הסינים יושבים בארצות הברית משהו כמו 160 שנה. ב. ב-1882 עבר חוק גזעני הלכה למעשה לאיסור והגבלת ההגירה הסינית לארצות הברית.

השיחה הזכירה את שלב הקהל בסטודיו למשחק. אני לא זוכר את נוסח השאלות, לא את כולם אפשר היה לשמוע שם והן בוודאי פחות מעניינות מהתשובות, הכנות להפליא. יש לו הרבה סיפורים לספר, או בעצם צ'יינהטאון של שנות ה-70 וה-60 היא הסיפור האחד שהוא רוצה לספר, ושמתפצל לכל כך הרבה כיוונים. נמאס לו שאחרים עושים את זה בשבילו ובשביל האנשים של צ'יינהטאון, ובמיוחד מהדרך הסטריאוטיפית שהם עושים את זה, בה "השוטר הלבן נכנס, הורג את הרעים פותר את הפשע ורוכב אל השקיעה עם הבחורה הסינית". כי מי באמת גרם לרעים להיות רעים, והאם הם בכלל באמת רעים, או שהמציאות כפתה עליהם את ההידרדרות לפשע? לכן בין השאר השוטר שלו הוא סיני מצ'יינטאון, שהרבה ממכריו שאלו אותו אם זה הוא שם על הקו התפר של סיניות ואמריקאיות.

אבל מהאופן בו הוא דיבר על הכתיבה שלו לי היה ברור שיש עסק עם אמריקאי גמור. כששאלו אותו על פרוייקטים עתידיים, למשל, ענה שביום שבו ייגמרו לו הסיפורים, הוא will retire for a day job. משהו בציטוט הזה - שנשמע כמו שוט-סיום של כתבה בערוץ שתיים שלאחריה ימצמץ דני קושמרו בשפתיו תוך הטיית ראש ויאמר "המממ....day job" – צרם לי. כשאני מתעמק בזה נראה שזו הגלוריפיקציה, שלקוחה בדרך כלל מרטוריקה של פוליטיקאי או ספורטאי החווה את הקריירה שלו ככזו שתמיד מצוייה בעין הסערה, תחת נטל ההוכחה. של מי שהעולם מחכה לפרפורמנס הבא שלו – קדנציה, מונדיאל, רומן.

האחרון כנראה הפריע לי, כי האינסטרומנטליות של הכתיבה ככלי במאבק של היחיד להכרה היא לא דבר שנהוג להודות בו בפומבי. לי תמיד נראה שהרצון לכתוב ולפרסם ספר נע בדרך כלל בין שאיפת נעורים יוקדת שהס מלהזכיר, לבין חרב מתהפכת שמקבל ממדים אפיים. משהו בנוסח he must not be named.

אני לא חושב שהגישה הענוותנית תמיד טובה יותר. כן, יש משהו חסר תחכום באופן שבו הסיפור שלו מצטייר כעוד סיפור של self made man, שבאותה מידה יכול היה למכור מכוניות או סנדביצ'ים. אבל מי אמר שהייסורים וחרדת הקודש שלפעמים משוות ליחס לספרות וכתיבה טובים יותר? למי באמת יש זה כוח? בכל מקרה אני מקווה שהוא לא מצטייר כאדם שטחי או סופר גרוע עד כה, כי מה שייכתב כאן יהיה מה שייזכר. הספר מומלץ, בייחוד למי מחובבי ז'אנר הבלש (ואגב כאן המקום להוסיף שהוא פורסם בהוצאה שעושה רק ספרי בלש לא אמריקאיים, ונכנס בכל זאת כי הוא נשמע מאוד לא אמריקאי באקזוטיות שלו... הא-הא).

אבל הנה גלשתי הרבה מעבר למטרה, כמו שקורה לי פה הרבה יותר מדי. דברים מעניינים מאוד נשמטו ודברים ארכניים ולא מי יודע מופיעים כאן. לסיום אני רק אציין שלצד הטשטוש והכבדות שהוא כופה על הכתיבה, מרחק הזמן ממנו אני כותב (היום יום ראשון והמפגש התקיים ברביעי), מאפשר לי להוסיף את התמונות מהסיור השבועי שמופיע במשימות.

משימות:

א. לצאת לעוד סיור שטח, הפעם להתמקד באופן בו אנחנו מפענחים את המידע המתקבל דרך החושים, ובמוטיבים ברחוב שגורמים לנו לחוש שייכים או זרים. להיכנס לחנות. לאכול משהו. לפתוח בשיחה. לחדד את החושים! לשיר! (נשבע שזו לשון המרצה)

ב. לקרוא מאמר לבחירה מתוך שלושה על עיר תפיסה או מרחב (אני בחרתי במשהו די מוזר של הוגה סיני, ולא התאכזבתי)

ג. אופציונלי: להתנדב לעזור בערב פתיחת המוזיאון, ולשם כך לקרוא מאמרים רלבנטיים על גישת המוזיאון הדיאלוגי (בינתיים התנדבתי, קראתי, והמשך יבוא אחרי יום שלישי)

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי – מחקר שטח (#1)

אי שם ב"צוואות נבגדות" כותב קונדרה שהזיכרון שלנו של מה שהיה איננו אלא גרסה אופטימית של שכחה, ושהדברים כפי שהתרחשו הם עבורנו ממלכה לא נודעת. סדרת הפוסטים הזאת היא ניסיון לתקוע מקל בגלגלים של אותה שכחה בלתי נמנעת, בדמות זיכרון רפלקסיבי וחלקי שייוותר כדרך הטבע, ולתעד את הקורס בו אני משתתף (הנושא את השם שבכותרת).

בחרתי במלה "אשתתף" כי כבר בהתחלה הבהיר המרצה שזהו לא קורס רגיל, שהציונים שנקבל הם הכרח בל יגונה שנגזר מההסדר שלו עם האוניברסיטה, ושהוא כאן כדי ללמוד לא פחות מאיתנו. בנסיבות אחרות הייתי אולי דן את הדברים לכף קלישאה, או כוונות טובות בלבד. אבל האופן שבו התנהלו הדברים הבהירו שבפניי מסגרת אקדמית ששוב לא אתקל בה.

קודם כל המיקום. בנייניה של אוניברסיטת ניו-יורק פזורים ברחבי העיר, ועל פי רוב אפשר לזהות אותם בנקל על פי הדגלים הלבנים-סגולים (שגם ביום הכי שמח בווינטר לא ייראו בגודל כזה) המשתלשלים מטה ברוב טקס. אם כתבתי או לפחות חשבתי ביני לביני שאוניברסיטת ניו-יורק נראית מבחוץ כקונצרן לכל דבר, הרי שיש לו אחזקות נאות גם בתחום הנדל"ן. בכל מקרה אחרי שפרופסור צ'ן הודיע במייל שאוכל להשתתף בשיעורים, הוא הפנה אותי לכתובת לא מוכרת בצ'יינטאון, בה נמצא מוזיאון הסינים באמריקה (moca), עדיין בהכנות לפתיחה מחדש. כך שהמשימה הראשונה הייתה עצם ההגעה, שנלקחה היישר משולחן העריכה של המירוץ למיליון. אני לא אכחיש שאם אחרי שבוע די נטול התחייבויות בניו-יורק אלה הם מיטב ההרתפקות אולי המצב יותר עגום משאני מוכן להודות, אבל כשמצאתי את המקום ואת פניי קיבל פרופסור צ'ן שהדף דלת עליה השלט 'סגור', הרגשתי שזו התחלה טובה.

בקומה התחתונה של המוזיאון, בין סבלים עמלניים, פרקטים לא גמורים וקירות חשופים, ישבו במעגל רחב התלמידים. התבקשנו להציג עצמנו בחמש מילים. הוא עצמו החל, מבין החמש שלו קלטתי רק את ה- dumpster, חובב אשפה. הסבב נפתח, כיכבו בו creative, friendly, basketball, ודומיהם. כשהגיע התור שלי החלטתי לא ללכת סחור סחור ובנונשלנס אמרתי tension between literature and life. המיה רכה עברה במעגל. התפעלות רפה? לאות? כולם חושבים שאני smartass? קשה לקבוע.

פרופסור צ'ן הוציא ארבעה ניירות עטיפה חומים וממורטים, שאכן מצא בפח. נכתבו עליהם בהתאמה America, china, American, Chinese. השלב הבא היה אסוציאציות (רק עכשיו אני מבין שהמונח נגזר מ-associations, בו השתמשו בכיתה). למרות הפיתוי אני אחסוך את הרשימות השלמות, רק מיטב שמייצג או מביא דברים יפים שעלו:

סין: מסורת, זהב, אימפריה, שושלות, משטר, חוכמה, קונפוציוס, אלימות, סגירות, שמרנות. ואחרי עידוד מצד פרופסור צ'ן: ייצור ענק, תת תנאים, חקיינות (וזה היה הרגע בו קנה אותי הפרופסור. הוא הזכיר את הסצנה ב-toys story שהרגע בו מגלה הגיבור [וודי, באזלייטר?] שהוא חיקוי הוא זה בו הוא מסיר את כיסוי השעון שלו ומגלה את הכיתוב made in china).

סינים: חייכניים, נמרצים, ממשומעים, נחושים, ינצחו (!), science & math, ושוב, בחיוך מבויש ואחרי חידודים מצד המרצה: ...not too well endowed.

על אמריקה והאמריקאים לא שמעתי חידושים גדולים. בכלל, הופתעתי לגלות שאני נהנה, כי הרפלקס שלי מורה בדרך כלל להסתייג מפרוייקטים כאלה, שקוראים תיגר על הסדר הישן של מרצה-מעביר-ידע-לסטודנטים. 90% מהמעורבות של סטודנטים בהרצאות בספרות או מדע המדינה בתל-אביב נתפסות אצלי כמיותרות, גונבות הצגה שלא בצדק, ותמיד אני יודע להגיד למישהו או מישהי אחרי השיעור שהבעיה עם אנשים כאלה היא שהם חושבים שבאתי לשמוע אותם וכו'. אבל כאמור נהניתי, ובמבט לאחור אהבתי שני דברים, שהם למעשה צדדים של אותו מטבע.

קודם כל בקורס יושבים המון סינים וקוריאנים ולצידם, כמובן, אמריקאים ילידי אמריקה (native Americans). המשפט הפשוט הזה מכיל את כל המורכבויות של הגדרת-זהות שהקורס הזה כמדומה שולח אליהן ידיים: האם האסתיאים דיירי אמריקה אינם אמריקאים? האם הם יכולים לבחור איזה רכיב יהיה דומיננטי יותר בזהותם, או שנגזר עליהם להתמודד עם הדימוי של הסובבים אותם עליהם? ועד כמה, מצד שני, אכן מקומיים וילידיים הג'ייסונים והאמיליז השונים וטובי הסבר המשרכים את דרכם על פני הארץ הזאת? מעניין היה לראות את התגובות. סטודנטית הודית שיתפה בפליאה שלה מכך שהסינים השתלטו בתודעה הכללית על עניין האסיתאיות, והם הם (ולא היא) התמונה שעולה עם המונח asian; סטודנטית קוריאנית קבלה על כך שאיש לא יודע להבחין בינה לבין סינים. אחרים התחבטו אם הם סינים-אמריקאים, להיפך, או בכלל, אם כבר, אמריקאים ממוצא סיני.

מכך יוצא גם מוקד ההנאה שלי, והוא פריבילגיית הסקרנות-גרידא המרעננת. במהלך הדברים פרופסור צ'ן הזכיר ללא הרף את עניין ה-position, מאיפה אתה מגיע לסיפור. ובכן, בדרך כלל בדיונים פוסט-מודרניים מסוג זה אני נזרק אם בטוב אם ברע לצד זה או אחר של המתרס (שמאלני, חייל, יהודי, כובש, גבר, אשכנזי, יפה-נפש, גר ליד כיכר המדינה, מסרב לכתוב בלשון נקבה, וכך הלאה). הפעם, בואו נודה בזה, כל העניין לא אומר לי כלום ולא עושה לי דבר. אני על תקן משקיף. בשונה מהפרובניציאליות העיתונאית המוכרת, אני מנסה להתחמק מהזווית הישראלית, מצרות השבט. והקורס הזה על ההיצע שהוא טומן בחובו, יציר כלאיים של מבוא לתורת הספרות ושוטטות לא תיירותית ברחובות צ'יינה-טאון הלא מוכרים, נראה הדמנות נאה ביותר.

משימות:

א. לקרוא את הספר Chinatown beat, לקראת מפגש עם הסופר בשבוע הבא

ב. לקרוא מאמר מ-decolonizing methodology, של החוקרת המאוֹרית סמית'

ג. לצאת לרחוב אחד ולשתף ברשמים הראשוניים ביותר שלנו, תוך מודעות ל-positionality האישית שלנו.

לורה

אחד ממוקדי הקסם של הספרות בעיני הוא הקרב המתוחכם בין אמינות לבידיון, ועכשיו אני עומד לקרוע קרע של אמת בצעיפים וניירות-השקף שבדרך כלל מערפלים את נסיבות העלילה, למכור את המשחק ולומר שהסיפור הבא הוא אמת לאמיתה, מן המסד ועד הטפחות.

הבוקר נערכה הפעילות הרשמית הראשונה שלנו כקבוצה, שהייתה לא פחות ממדהימה. בשבע בבוקר יצאנו אל 40 האייקרים של deer run camp, יער עבות הממוקם בלב העיירה Pine Bush שב-orange county, אי שם ליד Albany , בירת מדינת ניו-יורק. המטרה הממוסמכת של פעילות ה-rope course היא team building, ובנוסף, אם להאמין לעלון הידידותי לסביבה, לאפשר למשתתפים להיהפך חברי קבוצה אכפתיים, חדורי מוטיבציה ובעלי ביטחון-עצמי, אגב למידה על עולם הטבע ומקומם בו. המארגנים הם ארגון דיאנובה, גוף ללא מטרות רווח ששם לו למטרה לקדם ערכים מסוג זה. אני מַלאֶה בכל הפירוט הזה גם כדי להעביר משהו מהנידחות והריחוק של האתר מניו-יורק, הממשית ובעיקר המטאפורית, וגם לתת משהו מהטעם שלו או של החוויות שהוא זימן לנו.

ירדנו מהוואן השחור מבריק במעבה היער. במקום חיכו לורה וקַארְטיבּ (אלה לא השמות האמיתיים, אבל הם דומים מספיק. הסיבה לכך, אם לאמץ את הלוך הרוח המקומי, היא שלא הייתי רוצה to violate anybody’s privacy). על אף שהצגת הדמויות עד כה אולי מרמזת אחרת, לורה יותר מעניינת ושווה להתמקד בה. מנהלת המקום, אמריקאית שכמו נלקחה היישר מקומדיות המצבים ממעוטות התקציב של אחר הצהריים המאוחרים: יפה, חסרת גיל (אי-שם בעשור הרביעי לחייה); בעלת שיער בהיר וגלי; עיניים תכולות להפליא; שתי שורות שיניים מושלמות, נוחות-תמיד להיחשף; פנים חלקות ושקעי לחיים מעט בצקיים.

לבקשתה התאספנו במעגל והיום החל. בזמן אמת לא היה לי מושג מה בדיוק מחכה לנו, מושגי ה-high ropes וה-low ropes לא אמרו לי דבר. עכשיו אני יכול לומר שמדובר במיני משימות צופיפניקיות למיניהן, שעיקרן סיוע הדדי ממשי ושיתוף פעולה (לעבור את קיר כלונסאות העץ ביחד, לצאת מסְבך חבלים). אבל כמו בהרבה מקרים קודמים, המטרה המוגדרת שלשמה הובאנו נמצאה הרבה פחות מעניינת מההתרחשויות סביבה. את אותן התרחשויות אני מחשיב מפליאות בעוצמתן, משהו בו מעולם לא נתקלתי. ולכן בסיום היום, כשאמרתי ללורה שלמדתי המון מהיום הזה from so many aspects, היא לא ירדה אף לתחילת דעתי ועם זאת לא היה זה שקר כלל.

אז הסתדרנו במעגל והשלב הראשון היה תדריך הבטיחות. ישנם, כך למדנו, שני סוגי בטיחות: בטיחות פיזית ובטיחות נפשית. העניין הפיזי די ברור. אומנם כבר בהסבר הזה נרשמה מערכת הפתיחה של תיאטרון האבסורד הקיצוני שתיכף נהיה עדים לו (עלינו לחבוש קסדה למשל כי gravity doesn’t take a day off), אך הוא יותר נסבל אז אפשר להתקדם. מרכיב שני של שיקולי הבטיחות, כאמור, הוא זה הרגשי. כולנו אנשים שונים מתרבויות שונות, ואם נאמר או נעשה משהו שלא לפי רוחו של האחר, הוא פשוט יישאר עם אותה תחושה רעה ששום פלסטר לא יסייע לרפא. בנקודה הזו מדגישה לורה את עניין ההצבעה, עד כמה מעליבה היא יכולה להיות, בשל ההאשמה הגלומה בה:

"אם אני למשל מצביעה לעבר קארטיב בהאשמה - קארטיב, זה יהיה בסדר להצביע לעברך, רק לצורך ההדגמה? –'אתה ממש גרוע קארטיב, פישלת והרסת לכולנו קארטיב', כזאת התנהגות תהיה מאוד לא נעימה עבור קארטיב. כשאני מצביעה לעבר האחר בצורת אקדח, אגב, אני מפנה לא פחות משלוש אצבעות מאשימות לעבר עצמי. אז בואו נימנע מיצירת אווירה כזו, הא?".

עד כאן לעובדות. כעת הייתי מעוניין, אם זה מקובל, להציע משהו מההתרשמות האישית שלי: אאאאהההה!!!!!! מה אתם מפגרים?! מה אתם מטומטמים?! מה אנחנו בגן?! זה היה האינסטינקט, וגם ההמשך המושכל לא היה שונה מדי: אנחנו ישראלים ופלסטינים, מקדם הבגרות שלנו לטוב או לרע גבוה פי כמה מהנהוג ביבשת המופלאה הזו. ביום הראשון להיכרותנו שאל אותי השותף הפלסטיני לחדר כמה ערבים כבר הרגתי; כשהוא יצא להסתובב אמרתי לו שישתדל לא לפוצץ אוטובוסים בדרך (though it is part of our culture, הוא השיב בנימוס בריטי מושלם). כך שפעילות מסוג זה נועדה במקרה דנן לכישלון. הבעיה היא לא במלאכותיות וחוסר התוחלת של פרויקט כזה של תהליך ודינמיקה קבוצתית מהסוג המוצע לנו באדיבות מורמונית, אלא בגודש ובהגזמה.

זה היה הכיוון גם במהלך היום, בין פליאה לתדהמה. כשהיא ראתה שאיננו מפסיקים לצחוק ולכבוש את פרצופינו באדמה, אמרה לורה שזה בסדר וסיפרה שיש ah-ha moments (רגעי הקא-צ'ינג, שהאסימון נופל), וה-ha-ha moments, ושהראשונים לא יבואו בלי האחרונים; כשהפלאנו בדיבורים בינינו ניגשה לשולחן הפיקניק הסמוך וחזרה עם נוצה מפוּספּסת גדולה נטועה בקודקודה, מכריזה שזוהי ה-talking feather ומי שאוחז בה הוא המדבר הבלעדי; כאשר הביע מישהו את סירובו לטפס על החבלים, היא הבינה ולגמרי כיבדה את זה, אך ציינה שישנה אמירה שחוקה וטרחנית אך נכונה, על פיה mister can’t lives at won’t street, ללמדך, במילים אחרות, שהכל בראש. לסיום התווספה גם המלצה אישית לצאת מה-קומפורט זוֹן, תוך הדגמה ושרטוט בחול, כי קורים שם בחוץ למעגל הנוח שלנו דברים מרתקים.

כך בהחלט יכלו להסתיים קורותיו של הבוקר הזה, עם חומרי הגלם הגסים האלה של אמריקאיות מופרכת, שוחרת-טוב ללא סדקים, וזה היה בהחלט מספק. אלא שאז עלתה המחשבה שגם לי אולי כדאי להתגבר על ההתנגדות הלעגנית, הנבוכה, דרכה אכן ראוי ומתבקש היה להשקיף על הנעשה. לצאת מהקומפורט זון שלי, בו אני טוב יותר מכל זה. אז ניגשתי ללורה באחת ההפסקות ושאלתי, באותו טון סולידי וידידותי-להנעים שאיני מורגל בו, איך הגיעה to this interesting business of team building.

היא התגוררה בניו-יורק סיטי. עבדה במרכז הסחר העולמי. ביום הדין איחרה לעבודה, ולכן המטוסים, שכיסחו את מגדלי התאומים ושינו את מהלך ההיסטוריה, לא הרגו אותה. אבל היא נפצעה קשה. ונכוותה. והבינה, אז הבינה, שהחיים האלה לא בשבילה. התפטרה מראיית החשבון הקונגלומרטית בה עסקה, ועברה לחיות את החיים האלה, בטבע, בעזרה לאחרים. אומנם פעם הרוויחה tons of money, אבל היום היא יודעת מה באמת חשוב. במרוצת הזמן התגלגלה לנהל את המקום. היא מצטערת שלא נתנה את דעתה לדברים האלה כשהייתה צעירה יותר. ולכן בין השאר היא כל-כך שמחה לעבוד עם קבוצות כמונו, שמגיעות מרקע בו עוברים על בסיס יומי את מה שלה קרה just once.

הקשבנו מרותקים. הרחק מאיתנו התגוללה ה-talking feather על האדמה.