אי שם ב"צוואות נבגדות" כותב קונדרה שהזיכרון שלנו של מה שהיה איננו אלא גרסה אופטימית של שכחה, ושהדברים כפי שהתרחשו הם עבורנו ממלכה לא נודעת. סדרת הפוסטים הזאת היא ניסיון לתקוע מקל בגלגלים של אותה שכחה בלתי נמנעת, בדמות זיכרון רפלקסיבי וחלקי שייוותר כדרך הטבע, ולתעד את הקורס בו אני משתתף (הנושא את השם שבכותרת).
בחרתי במלה "אשתתף" כי כבר בהתחלה הבהיר המרצה שזהו לא קורס רגיל, שהציונים שנקבל הם הכרח בל יגונה שנגזר מההסדר שלו עם האוניברסיטה, ושהוא כאן כדי ללמוד לא פחות מאיתנו. בנסיבות אחרות הייתי אולי דן את הדברים לכף קלישאה, או כוונות טובות בלבד. אבל האופן שבו התנהלו הדברים הבהירו שבפניי מסגרת אקדמית ששוב לא אתקל בה.
קודם כל המיקום. בנייניה של אוניברסיטת ניו-יורק פזורים ברחבי העיר, ועל פי רוב אפשר לזהות אותם בנקל על פי הדגלים הלבנים-סגולים (שגם ביום הכי שמח בווינטר לא ייראו בגודל כזה) המשתלשלים מטה ברוב טקס. אם כתבתי או לפחות חשבתי ביני לביני שאוניברסיטת ניו-יורק נראית מבחוץ כקונצרן לכל דבר, הרי שיש לו אחזקות נאות גם בתחום הנדל"ן. בכל מקרה אחרי שפרופסור צ'ן הודיע במייל שאוכל להשתתף בשיעורים, הוא הפנה אותי לכתובת לא מוכרת בצ'יינטאון, בה נמצא מוזיאון הסינים באמריקה (moca), עדיין בהכנות לפתיחה מחדש. כך שהמשימה הראשונה הייתה עצם ההגעה, שנלקחה היישר משולחן העריכה של המירוץ למיליון. אני לא אכחיש שאם אחרי שבוע די נטול התחייבויות בניו-יורק אלה הם מיטב ההרתפקות אולי המצב יותר עגום משאני מוכן להודות, אבל כשמצאתי את המקום ואת פניי קיבל פרופסור צ'ן שהדף דלת עליה השלט 'סגור', הרגשתי שזו התחלה טובה.
בקומה התחתונה של המוזיאון, בין סבלים עמלניים, פרקטים לא גמורים וקירות חשופים, ישבו במעגל רחב התלמידים. התבקשנו להציג עצמנו בחמש מילים. הוא עצמו החל, מבין החמש שלו קלטתי רק את ה- dumpster, חובב אשפה. הסבב נפתח, כיכבו בו creative, friendly, basketball, ודומיהם. כשהגיע התור שלי החלטתי לא ללכת סחור סחור ובנונשלנס אמרתי tension between literature and life. המיה רכה עברה במעגל. התפעלות רפה? לאות? כולם חושבים שאני smartass? קשה לקבוע.
פרופסור צ'ן הוציא ארבעה ניירות עטיפה חומים וממורטים, שאכן מצא בפח. נכתבו עליהם בהתאמה America, china, American, Chinese. השלב הבא היה אסוציאציות (רק עכשיו אני מבין שהמונח נגזר מ-associations, בו השתמשו בכיתה). למרות הפיתוי אני אחסוך את הרשימות השלמות, רק מיטב שמייצג או מביא דברים יפים שעלו:
סין: מסורת, זהב, אימפריה, שושלות, משטר, חוכמה, קונפוציוס, אלימות, סגירות, שמרנות. ואחרי עידוד מצד פרופסור צ'ן: ייצור ענק, תת תנאים, חקיינות (וזה היה הרגע בו קנה אותי הפרופסור. הוא הזכיר את הסצנה ב-toys story שהרגע בו מגלה הגיבור [וודי, באזלייטר?] שהוא חיקוי הוא זה בו הוא מסיר את כיסוי השעון שלו ומגלה את הכיתוב made in china).
סינים: חייכניים, נמרצים, ממשומעים, נחושים, ינצחו (!), science & math, ושוב, בחיוך מבויש ואחרי חידודים מצד המרצה: ...not too well endowed.
על אמריקה והאמריקאים לא שמעתי חידושים גדולים. בכלל, הופתעתי לגלות שאני נהנה, כי הרפלקס שלי מורה בדרך כלל להסתייג מפרוייקטים כאלה, שקוראים תיגר על הסדר הישן של מרצה-מעביר-ידע-לסטודנטים. 90% מהמעורבות של סטודנטים בהרצאות בספרות או מדע המדינה בתל-אביב נתפסות אצלי כמיותרות, גונבות הצגה שלא בצדק, ותמיד אני יודע להגיד למישהו או מישהי אחרי השיעור שהבעיה עם אנשים כאלה היא שהם חושבים שבאתי לשמוע אותם וכו'. אבל כאמור נהניתי, ובמבט לאחור אהבתי שני דברים, שהם למעשה צדדים של אותו מטבע.
קודם כל בקורס יושבים המון סינים וקוריאנים ולצידם, כמובן, אמריקאים ילידי אמריקה (native Americans). המשפט הפשוט הזה מכיל את כל המורכבויות של הגדרת-זהות שהקורס הזה כמדומה שולח אליהן ידיים: האם האסתיאים דיירי אמריקה אינם אמריקאים? האם הם יכולים לבחור איזה רכיב יהיה דומיננטי יותר בזהותם, או שנגזר עליהם להתמודד עם הדימוי של הסובבים אותם עליהם? ועד כמה, מצד שני, אכן מקומיים וילידיים הג'ייסונים והאמיליז השונים וטובי הסבר המשרכים את דרכם על פני הארץ הזאת? מעניין היה לראות את התגובות. סטודנטית הודית שיתפה בפליאה שלה מכך שהסינים השתלטו בתודעה הכללית על עניין האסיתאיות, והם הם (ולא היא) התמונה שעולה עם המונח asian; סטודנטית קוריאנית קבלה על כך שאיש לא יודע להבחין בינה לבין סינים. אחרים התחבטו אם הם סינים-אמריקאים, להיפך, או בכלל, אם כבר, אמריקאים ממוצא סיני.
מכך יוצא גם מוקד ההנאה שלי, והוא פריבילגיית הסקרנות-גרידא המרעננת. במהלך הדברים פרופסור צ'ן הזכיר ללא הרף את עניין ה-position, מאיפה אתה מגיע לסיפור. ובכן, בדרך כלל בדיונים פוסט-מודרניים מסוג זה אני נזרק אם בטוב אם ברע לצד זה או אחר של המתרס (שמאלני, חייל, יהודי, כובש, גבר, אשכנזי, יפה-נפש, גר ליד כיכר המדינה, מסרב לכתוב בלשון נקבה, וכך הלאה). הפעם, בואו נודה בזה, כל העניין לא אומר לי כלום ולא עושה לי דבר. אני על תקן משקיף. בשונה מהפרובניציאליות העיתונאית המוכרת, אני מנסה להתחמק מהזווית הישראלית, מצרות השבט. והקורס הזה על ההיצע שהוא טומן בחובו, יציר כלאיים של מבוא לתורת הספרות ושוטטות לא תיירותית ברחובות צ'יינה-טאון הלא מוכרים, נראה הדמנות נאה ביותר.
משימות:
א. לקרוא את הספר Chinatown beat, לקראת מפגש עם הסופר בשבוע הבא
ב. לקרוא מאמר מ-decolonizing methodology, של החוקרת המאוֹרית סמית'
ג. לצאת לרחוב אחד ולשתף ברשמים הראשוניים ביותר שלנו, תוך מודעות ל-positionality האישית שלנו.
רשומות
3 תגובות:
יונתן, אני מתה על הכתיבה שלך.
והנה עוד הוכחה לכך שבהרבה מהפעמים דווקא אפשר להפיק המון מנוכחותם ומהערותיהם של עמיתים ללמידה, ואולי הכשל הזה של לתייג אותם ישר כביזבוז זמן הוא הפסד שלנו..
(לא, לא ברגע האמת בקורס, כשדבריו של פלוני עומדים בחלל החדר, מקרטעים על קביים למול מילותיו הרהוטות של אדם אחר ששמו הפרטי הוא פרופ', משתדלים ללהטט בשלושה כדורים ומבילים אותם ברעש עז אל רצפת הפרקט. אחר כך, הרבה אחר כך. כשאת עומדת מול הגוש הזה של שנתיים-שלוש במסדרונות גילמן, ורואה שעיקר ה"רווח" שלך מהלימודים הוא דווקא האנשים המעניינים שדיברת איתם, וההארות ההדדיות שלכם על פרויד או על פוקו או על, נו-איך-קוראים-לזה, החיים).
אשרי מי שאלה התגובות שכותבים לו. תודה!
הי, יונתן, אחלה פוסט.
הוסף רשומת תגובה