FM

Finance Magnates

יום חמישי, 31 בדצמבר 2009

במקום סיכום

רגע לפני שהסמסטר והתוכנית מסתיימים כהווה והופכים סופית לזיכרון, או בסיס להמשכיות, יש דבר אחד שרציתי להתעכב עליו (יש הרבה יותר, אבל שילוב העצלנות המחשבתית וקצב האירועים מאז מותיר רק את זה, בינתיים). בין הרבה דברים אחרים שלמדתי כאן בניו-יורק מעניין היה לראות את ההבדל התהומי בו רואים הצדדים השונים לא רק את אותם אירועים על אותה פיסת ארץ בין הנהר לים, אלא אפילו את אותה מלה.

נתקלתי בזה בהקשר של "ציונות". מה זה ציונות?

לכאורה אין קל מזה (הרי גדלנו על זה): התנדבות, פעלתנות, יוזמה, עשייה עבור הקולקטיב, השאלות הגדולות, אחד משלנו, סנדלים, עד הסוף, פעם שליחי סוכנות אמיצים והיום כרישי היי-טק המתייצבים בימי שישי בכיתות הפריפריה, עמק הירדן, חבל הבשור חצור הגלילי. ואם נעמיק: הברכה ביציאה אל הטבע, ערך גדול, וגם, במעורפל וללא נימוק, זכר ריח של פירות הדר. כאשר מנהיג פוליטי מבקש לעשות מעשה ולהפגין את ערנותו לגודל השעה, הוא מכריז שסיעתו "תשב עם כל המפלגות הציוניות".



אבל פְּסע רק כמה צעדים מחוץ למעגל חיילי המילואים, אנשי העסקים, חברי הכנסת, השדולות – ובחו"ל, מחוץ לבית חב"ד, והסיפור יישמע אחרת. מעבר להגדרה היבשה, נטולת הניסים, של תנועה לאומית אחת מני רבות בסוף המאה ה-19 עבור בני העם היהודי, קרונות משא שונים מאוד דוהרים בעקבות הקטר המעשן הזה: right wing, תוקפנות, אינטרסים, שתדלנות, שמרנות, חימה, תעשיינים, כוחנות פוליטית, כסף גדול, מנגנון משומן ו-the establishment.


לשפה עצמה ולאיכויות הצליליות והקונוטטיביות שלה יש בכך חלק. ציונות וזַיוֹניזם אינן "אותו דבר בשפות שונות", והן לא מייצגות את אותו סך תוכן. את אותו פירוש כן, כמובן, אך ממתי כל מה שנושאת מלה בכפיה מוגבל למובנה המילוני? מה שהופך בעיני "געגוע" לכה נפלא וכה עצוב הוא עדת הברווזים הבלתי נמנעת שנכרכת אחריו. ואם כך, מה נאמר על הזַיוּנִי, שבערבית הוא פשוט אויב מיתי. והזיוני הזה הוא מקרה ספציפי די נדיר, כך למדתי, של ה"יהוד" – ישות גנרית אחת שעם מסומניה נמנים הצבא, הממשל ככלל ועובדי מדינה ספציפיים, כמו גם בעצם כל יתר בני דת משה.


מעניין היה להיווכח גם בדמיון המתקיים משני צידי משחק האסוציאציות. כשמספרים על שיחות ועל פלסטינאים בניו-יורק, די במהרה תבוא השאלה, יבוא הוידוא ליתר דיוק, "אבל אתה ציוני, כן?" (ולא למשל, והציטוט במקור, "איזה פוסט מתלקק"). וזאת כי יש לדעת שמותר ואולי אפילו כדאי לדבר, אבל בתוך ורק עד גבולות תפיסתיים מסוימים.

ושוב, הרבה פעמים מתפקדת אותה מלה בדיוק גם כן ככרטיס כניסה למועדון "שלנו", אך הפעם רק אם משאירים אותה בחוץ. הזיוניסט חייב להיות אדם לא נעים, במחוזות הגנאי, מיוזע משהו. בהקשרים חברתיים לא מעטים, לפחות כאלה שאני התוודעתי אליהם, ציונות היא הרבה פעמים משקל עודף שכדאי להיפטר ממנו באלגנטיות לרווחת כולם.

אני לא יודע מה התועלת במחשבות כאלה, שהדיון הפוליטי הניחר בדרך כלל קופץ מעליהן היישר לצקצוק הלשון, להאשמות ולתביעות ההדדיות. אבל למרות העדר המסקנה או התובנה החותכות, לפני שפונים להסתנוור מריבוא הנורות המנצנצות בכל העיר, מעצי האשוח, מנדרי השנה החדשה, מהקור המקפיא, ובמקרה שלי מהטיסה דרומה והלאה, יש להן מקום.


(הואיל ואני מוגבל כרגע בשימוש בתמונות שלי, פניתי לתמונות של גוגל. ובכן, בזירה הזו ידם של האוחזים באשכול האסוציאציות השלילי לחלוטין על העליונה, בקואליצייה פלסטינית-חרדית-איראנית)

יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

ניו-יורק, שלג

אין לי משהו מחכים לומר על השלג הראשון בניו-יורק. כשעברתי דרכו ברחובות ורצתי לקנות כובע גרב וכפפות הרגשתי שמחה חפה מפרשנויות, מה שלא קורה הרבה. היד דחפה אל התיק ומשם אל המצלמה. ואם נמשכתי לצלם, סימן שחשוב היה לי לשמר משהו מרישומו של המחזה שנגלה לעיני. ואם כך הדבר, אין סיבה שלא להעלות בבלוג. בכלל, מתלוננים בפניי שיש יותר מדי טקסטים ופחות מדי תמונות, לפחות תמונות "רגילות" של החיים בניו-יורק. אז הנה מבחר, השדרה החמישית פינת הרחוב ה-51, יוניון סקוור וושינגטון סקוור.















יום רביעי, 9 בדצמבר 2009

לא לוחמים ולא לשלום

על שני הקולות בהם מדברת תנועת לוחמים לשלום (או: אם כאלה לוחמים, מי צריך סרבנים?)

מכותבי תפוצת הדואר של ארגון לוחמים לשלום, ואני ביניהם, קיבלו לאחרונה מייל ובו הזמנה ל"הפגנת תמיכה בחבר תנועת לוחמים לשלום, שמסרב לשרת בשטחים". כשחרגתי מהרגלי והמשכתי לקרוא, התוודעתי אל סמ"ר עידן בריר, שנידון ל-14 ימי מחבוש על סירובו לקחת חלק במעשים לא חוקיים שהכיבוש גורם לישראל לבצע. מעבר לדיון בשאלות הגדולות, עצוב לראות שבמקום להיאבק במגמות ההסתגרות וההקצנה מעדיפה התנועה, הנשענת על עבר קרבי כמקור סמכות, לנכר ממנה את מי שחייבת הייתה להביא לו בשורה.

המקרה המתואר למעלה מצטרף לתקדים ממנו התאכזבתי גם כן. לקראת הופעתו המתקושרת בארץ, הציע הגדול מכולם ליאונרד כהן לתרום את כל רווחי המופע לתנועה, ונענה בסירוב, "הואיל חלוקת ההכנסות הכספיות מההופעה בישראל, לארגונים שפועלים נגד הכיבוש, אינה משרתת את דרך השלום ואת המאבק הלא-אלים נגד הכיבוש". במילים אחרות: הופעה של ליאונרד כהן ברמת-גן היא אקט לא לגיטימי, שהארגון לא מוכן לשתף איתו פעולה.

מסר בעל אופי דומה, אם כי פחות רדיקלי, עולה מהתמיכה במעשה הסרבנות של סמ"ר בריר. בגדול, את ההחלטה שלא לשרת בשטחים אפשר לנמק בשני נימוקים. הנימוק האישי יכול להתנסח כך: הכיבוש משחית, הנוכחות שלנו שם מיותרת, משרתת ציבור שלא יכול להיות רחוק יותר ממני, ויהיה אשר יהיה ידי לא תהיה במעל. הם יצביעו על דמויות שסירבו לקחת חלק במשטרים אפלים, וההיסטוריה הכירה להם תודה.

הנימוק היותר נרחב, אותו אני שומע לעיתים קרובות יותר ובו נתלים ב"לוחמים לשלום", גורס שינוי ממשי בסדר הכוחות בשטח, שינבע מתנועה הולכת וגוברת של צעירים שפשוט לא יעמידו עצמם לרשות הצבא. מעבר לפרקטיקה, גם במישור התודעתי סירוב יגרור סירוב, יראה שאפשר, ומעט-מעט תיווצר מסה קריטית למוטט את הכיבוש מבפנים, באופן בלתי אלים. ההצלחה של ארבע אמהות, להבדיל, יכולה לשמש נר לרגליהם.

הבעיה שלי היא לא עם אף אחת מהדעות. שתיהן לגיטימיות וראויות בדיון, אם כי על סיכוייה של האחרונה להתמשש אני חולק קשות. הבעיה שלי היא עם הזיהוי של עמדות כאלה עם ארגון ששואב את סמכותו, את הערך המוסף שלו בין שורת ארגונים דומים, מהשיוך הצבאי. אני לוקח לעצמי חירות לא אחראית לדמיין איזה משקל תופס הפן הזה בשיחות עם תורמים אמריקאיים, למשל, עד כמה מוֹתר הלוחם המפוכח מפְּעיל השלום סתם.


זה מפריע לי כי הרעיון עצמו, כמו שפירשתי אותו בהתחלה, דיבר אלי מאוד. בחברה כה צבאית, אין פלא שתהליך או הסכם שלום נתמכים בזכות הרקע הצבאי של העוסקים במלאכה. בגין, רבין, ברק, להבדיל שרון – כולם היו שם, כולם "ראו אותם דרך הכוונת". כשאולמרט דיבר על ויתורים כואבים הכיכרות נותרו ריקות. אשר על כן, לוחמים לשלום מבקשת, או לפחות דימיתי שהיא ביקשה, להפגיש את הלוחמים שנואשו מהקרב וכעת פניהם לשלום ולסיום הכיבוש.

דא עקא, כל עוד ישראל היא מדינה דמוקרטית, שלום כזה חייב לעבור דרך העם. והעם, כפי שאפשר ללמוד מהבחירות האחרונות ומתוצרי החשיבה החד-צדדית (חומת ההפרדה, ההתנתקות), פניו להתסגרות והקצנה בעמדות. בהעדר מתמודדים משמעותיים בשיח הפוליטי, את הטון נותנים ליברמן, ישראל כץ ואחרים, ביוזמות שערורייתיות שלא נתקלות בהתנגדות ממשית. לדעתי זה בדיוק ההר עליו צריכים לוחמים לשלום להסתער, להסתער כדי להשטיח.

ערב ההתנתקות הקימו מתנחלים מאהלים בלב תל אביב ויצאו להידפק על הדלתות ולשכנע בגנות המהלך. ואולם הרטוריקה של לוחמים לשלום, שעמדותים גופא יותר מקובלות על חלקים נרחבים מהציבור, מלמדת על כיוון שונה: הם מפנים במפורש את גבם ל"שמאל הישראלי המתון, האדיש לכל חוץ מלעצמו, העייף מדיאלוגים והשבע".

יום שני, 7 בדצמבר 2009

עוד משהו על ההתאבדות בספרייה

עדיין קצת בעניין אנדרו ויליאמסון-נובל, שהתאבד בחודש שעבר בקפיצה מהקומה העשירית של ספריית אוניברסיטת ניו-יורק (וכאן המקום להערה: נתקלתי בהרבה מחאות על פרסום השם בתקשורת, בניגוד לרצון המשפחה. עלה בדעתי שאולי יש טעם לפגם בהפרת רצון זה כאן, אך כשאני שוקל את מידת האנונימיות ממנה הוא מתערטל בגלל הפוסטים האלה - אפס - מול הכלליות והריחוק שחייבים להשתמע מ"הסטודנט ההוא שהתאבד", אני משאיר את השם על כנו, לא בלי התלבטות).

הגעתי לאחד האזכורים של המקרה ברשת. אומנם הידיעה עצמה לא חידשה דבר, אך שרשרת הטוקבקים, 22 במספר, היוותה במה לשיחה סבירה ביותר על הנושא, עם שוליים נסבלים ביותר של הומור שחור וארס לא מר מדי. אולי זו האנגלית, אולי היוֹרה האקטואלית הרותחת שלנו, אבל איכשהו נראה שמחוץ לאתרי חדשות ישראליים הטוקבקים מתקרבים יותר לייעודם המילולי, דהיינו לדבר חזרה. לדבר ולא להשמיץ חזרה, לנגח חזרה, לקדם מוצר בחזרה או לגבב גיבוב כללי שלא בחזרה, אלא ללא קשר וסתם כי אפשר.

בכל מקרה, אני מצאתי עניין בדיון, שמשתרך מסוף הכתבה והלאה. עבורי גם תמיד טוב (האם אני אכן חושב באיטלקית ומתרגם mi piace?) לראות את חומרי הגלם שצצים מתוך הסיפורים שאחרים מספרים לי – פורווד של המייל או הודעת הטקסט שקיבלו, כתבה עליה דיברו, עדות צולבת מצד שלישי – ולהפקיע במשהו את הבלבדיות ממנה הם נהנים מולי באשר לסיפור שלהם.

אז הנה:

http://gothamist.com/2009/11/03/suicide.php

יום רביעי, 2 בדצמבר 2009

"ספר נו, איך שם?" #2

(מוקדש לגיא ובאופן כללי יותר לעלמה, שהתייחסות לאוכל לשם אוכל תימצא רק אצלה)

שלושה שבועות לסוף הסמסטר, והבלוג בחובות כבדים לקצב האירועים. אבל בעצם אין לי עניין לתת פתחון פה מיותר לנטייה הילדותית, הנוצרית משהו, להתייסר במה שלא היה, בעיקר אחרי שחשבתי ומצאתי שאין זה אלא מנגנון מגושם למלט עצמי מעשייה אמיתית (אם אפשר להחשיב פוסטים כעשייה), תחת הכסות המעממת של הלקאה עצמית. אז אחרי שכתבתי את זה ובתקווה בכך הקשיתי על עצמי לחזור לסורי, אפשר להמשיך בתוכניות המקוריות, שעוד זכור לי שהיו כה יפות אי אז.

175 פעמים הוקצו לי להיכנס לחדרי האוכל של קונצרן אוניברסיטת ניו-יורק. עוד מהארץ הגניב ללב אתר ה-dinining halls מין חגיגיות מרומזת, ללמדך שבניו-יורק הרחוקה מצפים לך לא רק סעודות כי אם גם היכל. מכאן פושטים הדברים את הבטתחם הערטילאית ולובשים את ממשיותם. ואלה שמות: פָּלַדִיוּם, הֶיידן, ויינְסטִין, ת'רד נורת', יוניברסיטי הול (מעניין שכפי שהוא מרומם את השירה מעל לשאר צירופי האותיות בעולם, יכול הניקוד גם להגחיך עד דק, כמו במקרה הזה. ובלי שתיאמר מלה. איזה יופי).

פלדיום; הפלדיום הוא נערת שעשועים המתחטאת, השיקסע, זאת שניבטת מסרטים על עולם הקולג' ותעורר בך מחשבות סלידה ותאווה באחת. לעולם תקבלך בצלילי פופ מתקתקים, לא נעדרי פיתוי מושך לב, מתמזגים בעולמם קצר-הגירוי אך האמיתי עד כלות של הסטודנטים. לעולם תברכך בצי בשלניות לבנות-סינר, פונות ב-sweetheart ו-honey אבל גם sir. מה תרצה בווראפְּ אדוני – סלט ביצים? הוֹמֶס? טוּנה? אולי אחד מארבעת הנקניקים (ביף, בולוני, פסטרמי, סלמי), או דווקא תהא זו מי מארבע הגבינות (אמריקן, פפר, סוויס, ילוֹ).

ההתנגדות לחגיגת השפע הולכת ונמסה, כטוב ליבך בפיצה, במנה המוקפצת. בימי ראשון החגיגה נעשית מודעת לעצמה, עם בראנץ' כמותו לא נראה מכוש ועד פרס. Eggstravaganza הם קוראים למשתה, ולפליאתי הוברר כי אין מדובר בהברקה הדוניסטית בודדת של כותב קטלוגים מושחז, כי אם מסורת אמריקאית של ממש. בימי ראשון בבוקר, בקיצור, אין לך מקום עצוב יותר מדוכן הירקות הנטוש, המפסיד נוק-אאוט לאומלט, לבייקון, לפּוֹרק ולסְקרֶמְבּלְד אגז.



היידֶן; אם פלדיום הוא המאהבת עם הליפסטיק הזול, היידן הוא האישה הטובה שתמיד רצית, שהלב שלה במקום הנכון. המוזיקה קלאסית, המבחר האורגני, הטריי-לס זון שהוכרז בשטחה לחסוך במשאבים מכלי-סביבה, הסמיכות לוושינגטון סקוור - פרץ של חיים מהוגנים אופף אותך מרגע נכנסת וחלפת על פני ה-ווֶג'יקוֹרט.



אבל כפי שמראות התמונות, גם נשים מן היישוב כמיס היידן זוכרות היכן עוברת הדרך אל לבו של הגבר ויודעות לפנק.



כמו שאפשר להיווכח מהטון החולמני, של מי שאכל יותר משתכנן, שני הקטבים פעלו עלי היטב. וכמו תמיד כשהדברים כה יפים ובאים בקלות, חוש הביקורת מיטשטש. רק לפני חודש שמתי לב לנעץ המחודד שנוקבת המציאות בהרפתקה הפיטר-פנית הזו ששלוחותיה פרושות על מיטב פיסות הנדל"ן של מנהטן: מי מנקה את הכלים?

בהיידן וגם בפלדיום, וגם בשאר חדרי האוכל שבדקתי, מניחים הסועדים את הכלים על המסילה, שמשנעת אותם אל מעבר להרי החושך, וחוזרים לעמל יומם. על המסילה מסוכך קיר אטום, המפריד בין הסועד וחדר האוכל לבין החדר בו מתנקים הכלים, עד המפגש הבא. אבל מה קורה בתווך? הקיר בנוי כך שחרף הפתח הרחב בין שני המרחבים, כמעט ולא ניתן יהיה לראות תמונה שלמה. קשה מכל יהיה לראות את הפנים, וכך אתה נתקל, מיד אחרי הטבולה והגלידה, בטורסו אנונימי העושה שהכלים ייהפכו נקיים (לכאורה בדומה לקיבוץ, אלא ששם פעם הייתה תורנות, ובצבא, להבדיל, ידוע לך היטב מי אמון על שטיפת הכלים, כי רק בנס הצלחת לחמוק מהמשימה).


אני לא מנסה לענוד את מטפחת מתקן העולם; גם לא להיכנס לניתוחי פסיכולוגיית המונים, כמו שנעשה באופן קולע ביותר במחוזותינו. למעשה אני לא אהיה מופתע אם יתגלה שהאחראיות האמיתית לכך מונחת לפתחו של עוד נוהל אמריקאי נפתל וחזק כקור עכביש. אבל עדיין אי אפשר להתעלם לאורך זמן מהפער בין שני המרחבים הכה סמוכים, ומהמחיר שגובה הראשון מן השני, גובה ודוחק למען לא תהיה הגבייה קשה עליו.

מאז בכל פעם שאני מפנה את כלי האוכל שלי, טריי-לס זון או לא, אני מתעקש להציץ מפתחי הקיר אל תוך החדר ולהסתכל לשוטף או שוטפת הכלים בפנים.

יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

לזכר אנדרו ויליאמסון-נובֶּל

לפני שבועיים בדיוק, בכל שעה שהיא אחר חצות התאבד סטודנט בן 20 בספרייה של אוניברסיטת ניו-יורק. על פי דיווחי העיתונים הוא קפץ מהקומה העשירית ונחת על הגב. מכתב הושאר בחדר שלו, אך המשפחה ביקשה שלא לפרסם פרטים נוספים. מכתב מנשיא האוניברסיטה נשלח לכל ארבעים אלף הסטודנטים במייל; בבוקר בו התגלה המוות הספריה הושבתה, כולל התרגול שלי בשמונה, אבל שלוש שעות לאחר מכן חזרה לפעילות מלאת תזזית. וזהו.

מאז לא שמעתי על דְבר ההתאבדות ולא העליתי אותו על דל שפתי, אלא כדי לגזור קופון של שנינה על חשבונו, להוסיף אותו לעגה המתהווה בפרויקטים כאלה (בה מקרים ותופעות הופכים מושגים שגורים), או לגבות טענה כללית ומתלהמת כנגד אורח החיים המקומי. נדמה שיהיה זה הוגן לומר שזה פחות או יותר המצב בקרב מרבית הסטודנטים.

אין לי עניין לפצוח בקינה כללית או לצאת בהאשמה גורפת, רפלקסיבית, נגד האוניבריסטה, האמריקאים, השיטה, או הטבע האנושי. מעבר לכך שזה לא הוגן, זה גם לא מעניין במיוחד ולא יתרום דבר לאיש. מה שיותר העסיק אותי היה לנסות לחשוב על האדם האחד, על אנדרו וילסון-נובל.

אחרי שהסתובבתי השבוע עם מחשבות ממחשבות שונות, אני מוכרח להודות שמעשה ההתאבדות שלו לא נראה לי עד כדי כך בלתי נתפס. (הבה נשים בצד את סארטר וסיזיפוס שלו – לרבות ההתאבדות כאתגר פילוסופי בשורה הראשונה והמסקנה החותכת שעלינו לראות את סיזיפוס כאדם מאושר, ונדבר באופן ארצי יותר). התאבדות תמיד נראתה מפלט מהחלטה הכרחית בין כמה פתרונות לא רצויים, או פעולה כנגד העדר מוצא נסבל. בעצם, זה יכול להיות מענה נחרץ ונמהר למצוקה אחת, חובקת-כל ופולחת. הרי קורה לי, בעיתות ייאוש, שאני מרגיש כובד אפור ופיזי בבית החזה, עוזב הכל ומטיל עצמי אל המיטה לישון.

אני מנסה לחשוב על ויליאמסון-נובל זה, שקלסרתו בעיתון הוא מעין קלתסרו של כל-אדם, שמי יודע אם לא עבר לידי בהמון, ואני נוכח שאפשר להגיע כאן למצבים כאלה די בקלות. הלימודים מלחיצים. כמובן, עבורי ועבור הקבוצה אליה אני שייך (?) יותר מדובר בפרודיה על לימודים, כשהשקעה בהם היא בגדר התנהגות אזרחית למופת, בלתי חורגת ממעגל ההגדרה העצמית. אבל לגבי הסטודנטים האמיתיים, הצעירים ממני בכשש שנים, הציונים ייקבעו אם ימשיכו ל-grad school. זה לא עניין טכני, בשונה מציון פסיכומטרי של זבנג וגמרנו זה לא כרטיס כניסה שנשכח מרגע שמילא את תפקידו. אין לך קנה מידה מֶשַווה ואדיש-לנסיבות כמו הציון האחד, שמתומצת כאן לכדי אות, כדי למתוח גבולות ברורים יותר. ויצר לב האדם, זה הרע מנעוריו, בעת חוסר ביטחון מועד לטעות הגדולה, הכה אנושית, ומשגר מבטי קנאה ווידוא לביצועים של החברים.

הלימודים האלה גם עולים כסף. מאתיים אלף דולר עבור התואר הראשון באוניברסיטת ניו-יורק. אני מתפלץ כל פעם מחדש מאותו מחקר שמגלה כי גידול ילד בישראל, מאסותא ועד הבקו"ם, כרוך בהוצאת מיליון שקל. אני לא מציין את זה עכשיו כדי לנגח את האמריקניזם, מהנה וחשוב ככל שזה יהיה, אלא לנסות ולהבין מה עובר בראש של סטודנט שזה הסכום הכספי ששמו ההורים על הראש שלו. והראש הזה - כל כמה שרכן מעל ספרים, ושינן עובדות, או תרגל נוסחאות, או בהה עד אין-קץ בתרשימי מולקולות, הראש הזה, שפקד ללא רחם לשבֶּר את הגב התחתון, ובז לעייפות העיניים המימיות, ובעיקר לַעַיֶיף עצמו – יודע שהוא הולך לקבל c. עוזר ההוראה לעולם יישאר מנומס, המרצה לא יתלונן על חריגת השיחה משעת הקבלה, אולי אפילו יזמין לקפה. אבל ייקוב הדין את ההר והאות הזו, האחת, לא תהיה a.

ונגמר השיעור; ויוצאים אל המרחב העצום מסביב, שחציו מאורגן לעייפה, בטרחנות דה-טוקווילית, וחציו הפקר נורא. איך בכלל אפשר להראות פרצוף בחוג יוגה או ערב הודי או "ערב יו-טיוב ויוגורט", כשהבסיס עצמו מנוון מהיסוד?

בנות? גם to get some כרוך הרי בצליחת מערך חברתי שלם, שהאקט שבסופו הוא רק הפרס על הצטיינות או תעוזה. גם זו התמודדות, וגם בה בלי קצה חוט סביר חשים כמו נמלה שצריכה לחצות מעבר מעבר בוול-מרט, וגם המרצפת האחת קשה עליה. ובדיוק, אבל בדיוק, כמו עם ה-c מהבוקר, המדדים ברורים מאוד ולא ניתן להפיס.

ואז יכול לבוא ריב עם ההורים, ויקרה שאיש מהחבר'ה מה-hometown לא עונה, כולל אלה שלומדים פה. כלומר שאין מי יודע מה לאן לחזור. ועוד לא סיימת להתאושש מה-c, לחשב מסלול מחדש, וכבר על צווארך החובות הבאים, שנערמים בהגחכת-כוונות נבזית. הנה נהיה אחת עשרה וחצי, נעלמת באינטרנט במקום ללמוד בחצי שעה האחרונה, והספריה הענקית הזו, אליה באת כדי ללמוד סוף סוף כמו שצריך בלי הסחות דעת, הולכת ומתרוקנת מהאנשים המוצלחים.

כל זה לא היה אמור להיות "ריאלי". לא חשתי צורך לעשות שום תחקיר, וברור שאנדרו ויליאמסון-נובל האיש, החד פעמי, לא מוכפף לסך הדמיונות, האינסטינקטים, הפשרות האתסטיות והקהויות שלי. היה לי חשוב לכתוב את כל זה קודם כל כדי לספק מענה אנוכי של קריאת תיגר על הרעיון המוזר שסטודנט שלומד בבניין ובית הספר שלי קפץ מגג הספריה ונעצר ברצפה רק לרגע, לפני שבמרוצת היום-יום והאינטנסיביות של ניו-יורק, העיר והאוניבריסטה, נבלע כליל. אבל מעבר לזה ביקשתי להתעכב על כישור שאולי קהה עם השנים, שאולי לא תהיה זו קלישאה גמורה להזכיר לגביו את המלה 'מחסומים' על כל מובניה, והוא להיות ער באמת לסבל של האחר. לחוש אותו ולא להבין.

קונדרה מדבר ב"קלות הבלתי נסבלת של הקיום" על האטימולוגיה של המלה חמלה; באנגלית מדובר בפסיון משותף, הזדהות ממשית עם הכאב, לעומת שבדית או גרמנית בהן יש פירוש מילולי מתון יותר, שדומה לנעשה גם בעברית, עם הדמיון של 'חמלה' ל"מחילה" הפטרונית כלשהו. והתזוזה מן השני לעבר הראשון היא אולי הדבר החשוב ביותר שאפשר לקחת מפרשת ויליאמסון הלאה

יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

ייאוש

ייאוש. זו הפעם הראשונה שאני נתקל באירוע חדשותי רציני בהיותי בחו"ל. על כן קשה לי להעריך כמה גלים מכה פרסום מעצרו של יעקב טייטל, הארכי-טרוריסט על פי החשד. מפה זה נראה נורא. למרות שאין למקרה הזה חשיבות רוחבית או אקטואלית גדולה (רציחות מלפני עשור, אדם בודד מטורף שפועל על דעת עצמו), קשה לקרוא. כמו שקורה לי עם השתלשלות האירועים האלה, אני דוהר על פני הדיווח היבש, המטריד, אל התגובות. כלומר, אל תגובות הצד שמצופה ממנו להתגונן, שאליו תופנה השאלה הנזעמת "מה יש לך להגיד עכשיו?!" (מדי פעם אני מטפח אשליה ילדותית שאולי הפעם לא יראו הצדדים במקרה המסוים רק עילה להתנגח).

הפעם מינה הגורל את אנשי רחל שבות. היישוב שם לו דובר, שבין היתר אמר את זה:

היישוב לא מקבל את זה כעננה כבדה. אנחנו לא אחראים על מעשה פרטי. יש לנו אנשי חינוך ואנשי היי-טק, אנשים ששירתו בצבא. וייזגן וטייטל – זה פשוט מזל רע. הקהילה שלנו לא כזאת, אנחנו לא מחנכים את הילדים בדרך הזו. אנחנו ישוב שמח. קרו מקרים אבל זה מזל רע שלא מעיד על האווירה החברתית”.

עד כאן דווקא בסדר. גם אם מאוניבריסטת תל-אביב או שבט הצופים בו הדרכתי אי-אז ייצא רוצח, אני לא ארגיש אחראי או אשם, אלא רק נבוך, כמו מה שקרה בפלוגה בה שירתתי שנה אחרי השחרור. אומנם לזכותי עומד אורח החיים העירוני המסוגר, בו אם השכן ייכנס לדיכאון במשך שנה ויחליט להתאבד אני אוכל לדעת רק על פי הריח, אבל גם ביישובים קהילתיים אני לא חושב שפרטים צריכים לשאת צלב (או מגן דוד) קולקטיבי.

אבל התגובה הזו הגיעה רק כהרחבה, בגרסה המקוצרת והרשמית אומר היישוב כך:

"היישוב מביע סלידה מהמעשים המיוחסים. מדובר במעשים פסולים ואסורים ואנו שוללים אותם לחלוטין. היישוב מקווה שמערכת הביטחון תגיע לחקר האמת

ומוסיף (למה חייב היה להוסיף), את זה:

"עם זאת...היישוב גם מבקש להדגיש כי הניסיונות מצד גורמי השמאל לנצל את המצב להסתה נגד כלל המתנחלים, הינם מכוערים ועלובים".

אתר "שבע" כבר לא אחז בשנִיוּת כזו, והכותרת נראתה כך:

פרשת טייטל: השמאל קופץ על המציאה

בישוב שבות רחל בבנימין מביעים צער על החשדות נגד שכנם, יעקב טייטל. "נסיונות השמאל לנצל את המצב - מכוערים ועלובים".

ומה בשמאל? הורביץ מנסה לקעקע את הקו שמוליכים אנשי היישוב והימין בכלל, בטענה שאין פה מקרה חד פעמי או מבודד, אלא "הוכחה חדה להתגברות ההסתה והאלימות הפוליטית"; מתי? ברצח לפני עשר שנים, ב-2006, או בפעילות האנטי הומואית שמיוחסת לו כחשד בלבד לפי שעה?

תמיר גינתה ומיד קשרה את האירועים (למה הייתה חייבת לקשור) לפצע אחר: ביום השנה לרצח רבין מתברר שבית הגידול של הימין הקיצוני ממשיך לגדל עשבים שוטים שמסכנים את החברה הישראלית".

לגבי זחאלקה מבל"ד, האשם כבר לא טמון אצל המתנחלים דווקא, כי "המחבל שנחשף צמח בביצת הגזענות, הכיבוש והפשיזם הישראלית". הפתרון, בפרפאזה על הטרור, יבוא רק עם "ייבוש הביצה".

ותחושה קשה באה, של טפיחת מציאות גסה שמגחיכה נסיונות או רעיונות או הישגים צנועים יותר, שמבטלת את החשיבות של רגעים דקים. כי גם אם הולכים שבעה להופעה של ברוס ספרינגסטין, ומדברים פעם בשבוע, ואפילו חיים דלת לדלת, עושה רושם שככלל אין בעתיד הנראה לעין מוצא מן הבצה, ומן המשתלה בה נועדנו להתקוטט מי שוטה ומי מושרש עד היסוד.

יום שבת, 31 באוקטובר 2009

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי 7#

הקורס בן 4 נקודות הזכות בנוי כך שביום רביעי מתקיים שיעור של שעתיים וחצי, ויום שישי נחשב "זמן מעבדה" בו אנו אמורים ליישם את חציו השני של שם הקורס, בעבודת רגליים עצמאית. אבל התוכנית להיום, בזכות מזג האוויר היפה, התוכית הייתה שונה. פרופסור צ'ן הזמין אותנו לסיור בו הוא מתכוון "לחשוף את המורשת הימית הסמויה של ניו-יורק".

אכן, קשה שלא לחוות את ניו-יורק כחגיגת ההווה – הנחות, אירועים, השקות, מיצבים, הקרנות; ובמובן רחב יותר, הבניינים, השדרות, האתרים, הרוכלים, הירידים. בניגוד לבוסטון למשל, שלא מרפה מהמרכזיות שלה בהיסטוריה האמריקנית, ניו-יורק מתנהגת כמקום בלי עבר. ובדיוק את התפיסה הרווחת הזו של ניו-יורק, נועד הסיור של פרופסור צ'ן היום לקעקע.

ההיסטוריה הנעלמת הזו מתחילה מהים. הניו-יורקרים כיום יבשתיים מדי, סובלים לשיטתו בניתוק חמור מהמים (LAND BOUNDED). אבל העיר הזו כפי שאנו מכירים אותה כיום, שלא כמו אליק של משה שמיר, באמת באה מן הים, ובייחוד האי ששמו מנהטן. נפגשנו ברציף ה-16 של הנמל מתחת לגשר ברוקלין, אזור שלא ידעתי על קיומו ושביום שמש נדיר מתפקד כמובלעה ים-תיכונית בלב התפוח. הסקירה הממצה שעברנו נעה הלוך ושוב בשנים ובמקומות, אני אנסה לתת בה סימנים כרונולוגיים.



א. אמצע המאה ה-17

נקודת ציון ראשונה יכולה להיות הגעתו של המושל ההולנדי האכזר וילֶם כייפט (KEIFT) למנהטן ב-1638 (בתמונה הענקית). עד אז הסוחרים המעטים מהולנד ושאר אירופה חיו בשלום יחסי עם הילדיים המקומיים, אינדיאנים לימים, תוך הבנות משותפות ואפילו התקשרויות של ריקודים ואורחות חיים משותפים. אלא שכייפט הנהיג חוקים חדשים באזור, בשני תחומים עיקריים: הוא הוביל את החלטת חברת DUTCH EAST INDIA לקנות שטחים ולהפר הבנות קודמות, ובעיקר יזם ואישר הקצאת קניין פרטי ל"אנשים חופשיים", כלומר לגברים לבנים.


לימים, נישאים על הגותו של לוק, הפכו אותם בעלי קניין לערש הליברליזם, האינדיבידואליזם, ובעיקר לאזרחים בעלי אמירה בענייני השעה. משום מה נדמה לי, וזו כבר השגה שלי ולא של פרופסור צ'ן, ששיירים מהתפיסה הזו עודם רלבנטים גם כיום, בואכה המירוץ הלא מאוד מתוקשר לראשות העירייה שכנראה יילקח בידי הטייקון בלומברג.

על הדרך, כייפט גם תכנן ופיקד על שורת מעשי טבח ברוטליים להחריד בשכנים המקומיים, מה שהאדם הסביר שגדל על ברכי החינוך המערבי היה מצפה שה"פראים" האינדיאנים יעשו להולנדים, ולא להיפך: בפברואר 1643 כתב ביומנו דויד דה-פְרֶיי על תינוקות שנקרעו משד האימהות ובותרו לחלקים בנוכחות המשפחה, על ילידים שבאו להתיישבות ההולדנית בסטטן איילנד אוחזים בידיים, ברגליים ובמעי וחלקי קרביים אחרים ששיספו ההולנדים.

ב. המאה ה-18

בהמשך הסיור התרחקנו מהרציף עצמו, אל אתר קבורה אפריקאי עתיק. הנה המחשה נאה עד כמה מצד אחד נדחק העבר מתחת להווה הבלתי-פוסק, מילולית, ומצד שני שלוב בו לבלי הפרד: האתר (בתמונה) התגלה לגמרי ב-1991, על ידי פועלים שהניחו באדמה יסודות לגורד שחקים חדש. הפועלים מצאו 427 גולגולות, שהתגלו כשחורים שבאו או הובאו לניו-יורק, אנשים חופשיים וכאלה שנכפתה עליהם העבדות.


אני מדקדק בעקלתון המילולי הזה בעקבות טומיה, האמנית שיצרה את ציור הקיר באתר ההנצחה, שהשתמשה במונח enslaved ולא slaves וטרחה להבהיר שאין עבדות כתכונה טבעית בנוסח אריסטו, שהם לא עבדים בנשמתם. הקו הזה של הצגתם שלא על דרך הקורבנוּת ניכר גם בציור הקיר הענק עצמו (ושוב, כמובן, למטה בשתי התמונות), שמנסה לשקף את חייהם של אותם אנשים, שהניו-יורקרים דרכו על גולגולתיהם במשך כמה מאות שנים. זה למשל, תפקיד הצדפות בתחתית, שבאו מן הנמל בשפע. זה גם מקור ההבלטה של הסמל האפריקני העתיק שנמצא על המצבות, שמשווה להן קדושה, ופירושו שאי אפשר להתקדם אל העתיד בלי לשאת איתנו את העבר.



[והנה תוך כתיבה נקלטת שורה מתוך "hurricane" של בוב דילן (1975):

["if you black you might as well not show up in the street, unless you want to draw the heat"

ג. אמצע-סוף המאה ה-19

המלחמה הבריטית-הולנדית על ניו-יורק לא הייתה אלימה. הואיל ומושבת מנהטן לא נתפסה אלא כעיר נמל זניחה (הא!), החברות ההולנדיות ויתרו די בקלות ובספטמבר 1664 הפכה אמסטרדם החדשה ליורק החדשה. בסיור עצמו קפצנו מאתיים שנים קדימה בערך, לימי המתיישבים לאחר המלחמה עם הממלכה הגדולה. הימים בניו-יורק ימי רעב ועוני, הבריטים חירבו חלקים נרחבים מהאזור, והשיקום החל מחדש.

הנמל, מדגיש בפנינו פרופסור צ'ן, הוא לא רק נקודת מעבר של סחורות, אלא מקום שיוצר תרבות וסגנון חיים. המסחר האדיר בפירות ים למשל, התקיים מן הסתם בשווקים שקמו ליד הרציף, והאחסון של הצדפות ושאר הטרפות נתן לרחוב pearl את שמו. אפילו הרציף עצמו בעניין, כאשר קורות עץ האורן מהם הוא בנוי הובאו במיוחד ממדינת מיין.


ומעניין יותר, ישנו התא המשפחתי. עניין המגורים המופרדים מבתי האחסון של הסחורות בקרבת הנמל הוא יחסית חדש, והרבה שנים האישה ובעלה חיו בבית העסק. יש את מעמד האישה האומללה – אם הלך הרוח השובינסטי המוצהר מצביע על זיהוי של נשים עם המרחב הביתי, מה הן אמורות לעשות כשאפילו את זה אין להן? - ויש גם את המצב בו בעידן נטול בתים, המעמד הבורגני המתהווה בין הסוחרים מחפש אחר סמלי סטטוס להבחין עצמו מהעבדים איתם הוא חי.

המובחרים שבאותם אמצעי-אישוש-סטטוס-חברתי, אותו תבעו לעצמם הסוחרים המוצלחים יותר על שפת הנמל בכל תוקף, הולכים ומתקבעים עם הזמן כטעמי תה מיוחדים, כלי חרסינה מעוטרים (להתעדן בהם בעת שתיית התה המיוחד), ורצועות בד משי ענוג, לתפור ממנו את הבגדים ההולמים את מעמד שתיית התה במערכת הסרוויס.

המכנה משותף לכל אלה הוא למעשה הסיבה לבוקר הזה שעברנו, והוא קושר את כל מה שכתבתי עד כה לקורס של פרופסור צ'ן: את כולם הביא לכאן האוניות מסין.