יום שני, 11 בינואר 2010

בדרך

שחר בסנטה פֶה. האוויר עומד קפוא, אין לא קול ולא תזוזה מלבד נשיפות הבל הפה. חולפים על פני מרפסת עץ, שמשקיפה אל חצר נטושה. מסוכך עליה עץ דובדבן, עירום ונרעד. עכשיו אני משתדל לכתוב בשקט, בחסכנות. לא להעיר אף אחד, לא לקלקל.




הדרכים מהירות ממני. לואיזיאנה, טקסס, ניו-מקסיקו, אריזונה, יוטה ושוב אריזונה. ותוך ארבעה ימים תבואנה גם נבאדה וקליפורניה. הנסיעה ארוכה, אבל איננו נחפזים. הדרך, שוב אינה רצף תחנות מעבר בין יעדים; היא כובשת לה תכלית משל עצמה, האף-מקום העצום הוא אולי המקום העיקרי.










ובשעות הארוכות שאנו מבלים על חוצי המדינות – IS-10, IS-25, IS-40 – גם האיתאקות של קוואפיס שוב עולות בדעתי:

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם

ומהם אותם אין-סוף שמות חדשים - מלונות ומזללות דרכים, תחנות דלק וממכר כל סחורה שהיא - הנקרים בדרכינו, אם לא הענבר והבשמים הטובים שיש לתחנות המסחר הפיניקיות של דרום-מערב ארצות הברית להציע. מרגע שמתירים את הגלימה החמורה בה הם בדרך כלל אסורים - ג'אנק אמריקאי!! - אפשר להתפנות לקסם שהם מהלכים, קורצים מכבישי היציאות הנפתלים, קוראים לך לבוא.




המיַילִים נוקפים, הרדיו מציע קאנטרי ובלוז בהתאמה.

ונוסעים, נוסעים נוסעים...

(ובלי שום קשר, אני לא יכול שלא להוסיף את זה, פילי ים שצילמנו יום לפני סיום הנסיעה:)

יום ראשון, 10 בינואר 2010

new orlenas #2

כשמדברים על פוליטיקה מיסטר בננה הוא אקדח טעון. ואנחנו, שני ישראלים מנומסים להפליא, אוכלים הרבה ומדברים מעט, מהווים מטרה מושלמת. הוא מגדיר את עצמו כהיסטוריון חובב, "אבל עם השקפת עולם מאוד מסוימת, ראו הוזהרתם".

קירות העץ של בית ההארחה בן שלוש הקומות שהוא מחזיק, מגדירים אותו גם כארכיונאי חובב, עקבי בשיטה ומוטרף במזג: עשרות כרזות של הצגות תיאטרון בניו אורלינס, משנות ה-50, ה-60 וה-70; מדפים רעועים שמחזיקים בקושי ספרי אנציקלופדיה רפואית מלאה משנת 1970, כרכי ספרות צבאית בספרות רומיות, היסטוריה אמריקאית, רומנסות מקוריות, כל כתבי פוֹ; בין לבין נטועים אינסוף חפצי נוי ובובות זעירות, מזכרות ניו-אורלינס ותצורות עץ מוזרות, שבכל מקום אחר היו נחשבות ג'אנק.


רוב הזמן מפרידה בינינו לבינו דלת, עליה אסור לדפוק וממנה הוא יוצא להגיש את ארוחת הבוקר. הקרח נשבר בארוחת ערב דווקא, שאינה כלולה בעסקת הלינה. הוא ישב לשולחן האוכל הגדול עם שתי אורחות, סבתא ונכדתה. כשנכנסתי קיבלתי הזמנה להצטרף. מהשיחה על השולחן למדתי יותר על ניו אורלינס יותר מאשר בשאר שלושת הימים בעיר.


"לא יעזור להם שום דבר, שתיים ועוד שתיים הם לא שלוש ולא שבע, ומי שמסרב ללמוד מההיסטוריה פשוט ייתקל, ובכן, לא באותם דברים, ההיסטוריה לא בדיוק חוזרת על עצמה, אבל אפשר ללמוד ממנה".

עד אז הוא לא חרג מדמות המארח החביב בעל המבטא הדרומי (שואל מהיכן הגענו, מציע את המסלול הקצר וקו האוטובוס הנכון). אבל באותה ארוחה ספונטנית מתגלה מיסטר בננה כמשכיל עממי, חריף וידען לא פחות מאנשים המועסקים בכך על ידי אוניברסיטת ניו יורק. המונולוג שלו, כמו הבית כולו, הוא גדוש ומבולגן, מרתק ומלא חוכמה.

כשהוא מדבר על האיזלאם, הידע וההרשעות שלו מגיעים עד ראשוני שושלת הוואהבי בחצי-האי ערב (ומיד חוזרות לאירופה, שסטטיסטית תהפוך תוך שני עשורים, חרף עצימת העיניים, למדינת שריעה אחת עם חווה הולנדית).


כתב האישום שלו נגד מדיניות החוץ האמריקאית מתחיל בוושינגטון של ימינו ומשתרע עד ניקרגואה של אורטגה. גם לגבי הסכסוך, זה המוכר, יש לו מה לומר:

"כשעראפת הגיע לקמפ דיוויד הם לא יכלו לסלוח לו שבכלל העיז לדבר על חלוקה ופיתרון, זה עד כמה שהפלסטינאים הם פיס-לברז. גם בעזה, אתם צריכים להראות לשכנים שלכם מה קורה אם יו מס עם ישראל. לא הכל מושלם, כן, אתם לא צריכים לעקור להם שם את עצי הזית האלה. אבל בכלל, לאמריקה יש מה ללמוד. בשם ה-politically correctness הזה, כדי לא להעליב קבוצה אחת בהכללות, מוכנים לגרום לכולנו לסבול. בגלל מטורף אחד חמש עשרה מיליון צריכים להוריד נעליים בשדה תעופה. כן, זאת הפרופורציה. הנה אצלכם גם הערבים הנוצרים, שאין להם שום דבר נגד סטייט אוף יזראל, סובלים בשדות התעופה to their boots, וזה בסדר, זה מחיר שישראל מוכנה לשלם".

"אתם יודעים מה המלה הראשונה שתינוק אומר כשהוא נולד? זה לא פַּא, אלא מַא. שלי, זה שלי. רכוש, פרו-פר-טי, ככה אנחנו חושבים מלידה – זו לא החברה ולא השיטה, זה האינסטינקט. ולא יעזור להם איך שהם רוצים לראות את העולם – ככה זה. שתיים ועוד שתיים הם תמיד ארבע, לא שלוש ולא שבע".

וכך הלאה. הוא יותר מתוחכם מזה. הדיבור שלו זרוע עוד הערות ביניים שנונות, יותר מכפי שאני יכול לזכור. אבל לכל התסבוכות, בסופו של דבר, יש לגביו כתובת אחת: "אקדִמִיַה". הישות האחת הזאת, שכוללת עורכי דין, אנשי ממשל, שמאלנים, צבועים, היא שקובעת את סדר היום, היא שכותבת את ההיסטוריה. "המדינה שלנו מנוהלת בידי אנשים...כל האדמניסטריישן החדש, מסוכן מאוד. אותם אנשים, אותם רעיונות מסתובבים סביב עצמם, משבחים את עצמם - וושינגטון, ג'ורג'טאון, אתם יודעים".

לבסוף הוא נוכח שלא הוצאנו מלה במהלך השיחה, ובעצם במהלך שלוש הארוחות בהן ישבנו איתו לשולחן. "אמא שלי לימדה אותי שהסוד הגדול של ההקשבה הוא לא להגיד כלום, ולתת לשני לעשות את כל הדיבורים. ובכן, אתם הייתם מקשיבים נהדרים, ואני מודה לכם", הוא אמר ביום האחרון, והתחייך במבוכה. "כאן בדרום אומרים שלפעמים כדאי לדחוף מגף לפה ולא להגיד דברים מסוימים, אבל אני גם דחפתי וגם אמרתי את הדברים האלה, מה?"

הוא ביקש לומר עוד משהו, אבל נהג הרכב שהזמנו לשדה התעופה כבר ניצב בדלת. מיסטר בננה נפרד מאיתנו באיחולים לבביים, בניסיון מהיר לדה-פוליטיזציה של השיחה איתו, של הזיכרון שלנו אותו. כשניגשתי ללחוץ את היד הוא פרש את מוטת ידיו לחיבוק. היד המושטת שלי נתלתה בשקע הכתף שלו לרגע קצר, לפני שיצאנו לרכב שייקח אותנו הלאה, בדרך ליעד הבא.

יום שני, 4 בינואר 2010

new orleans!!

בשבועיים הקרובים אנחנו מתוכננים לחצות את היבשת בחלקה התחתון, הדרום-מערבי, מרחק שהגוגל מעריך בכ-4,000 ק"מ. הנתון המדהים הזה ישנה את אופי הרשימות כאן לא רק מבחינת תכיפות ונגישות, אלא גם יהפוך אותן למעין יומן מסע. למה לא, תאמרו; האודי מֶאם! אלא שאני כבר מרגיש באצבעות שהמשפט האחרון יכפה עלי טון של כתבת תיירות מוארכת – כלומר תיאור פרטני, נמרץ ומלא חן בנוסח וני וידי ויצ'י עם טאץ' אישי. נקווה שיעלה בידי לא להתקבע בתבניות כאלה מחד, אך גם לא להסיט את כל הזמן והמרץ שלי להדיפתן מנגד. (הנה, לשם דוגמה, מיד כתבתי ומחקתי משפט שהחל כך: "המקום הראשון אליו ברחנו מהשלג ומבוך הרחובות של מנהטן הוא ניו-אורלינס...").

עד עכשיו בילינו שלושה ימים בניו אורלינס, אליה הגענו בבוקר שלאחר הסילבסטר. אני מניח שהאסוציאציות הראשוניות למקרא השם ניו אורלינס נוגעות לרובע הצרפתי ומסיבות המרדי-גרא, לעיירה ולמבטא דרומיים, ומ-2006 לאסון קתרינה. הכל נכון. קווי המתאר הללו לפעמים נענים לקלישאה שמייצגת אותן, לפעמים מייחדים או מעמיקים אותה ולפרקים אף סותרים אותה, אבל כל המידע המקדים אכן כאן. היופי הוא שהמציאויות האלה מתקיימות במקביל, בלי להתחרות אחת בשנייה, ובמובן הזה ניו אורלינס היא לא פחות אינטנסיבית ורבת פנים מניו-יורק.


הרובע הצרפתי

הדימוי הצעקני והצבעוני של ניו אורלינס מופק ברובו ברובע הצרפתי – משם יגיעו התמונות והשמות שיכבשו את הגוגל, ובכלל. מדובר בבלוק של לא יותר מעשרה רחובות (rue), בהן בתים בני שני קומות ועשרות פאבים, מסעדות, חנויות מזכרות, ושוב פאבים. כל בית עסק כזה מתהדר בשלטי ניאון ובהופעה חיה - תהיה זו להקה, די-ג'יי או חשפנית.

לוקח לעין זמן להסתגל לדחיסות המרחב. מזג האוויר הטוב, העדר המגדלים וריח הבר-בי-קיו עושים אותו שונה מזה של פקקי האדם בשדרה החמישית, פתוח יותר. בשלב כלשהו הרובע מתחיל להידמות לעוד עיירת בילוי לרווחת התייר המערבי, כאלו שפורשות עצמן באופן דומה מיוון ועד פרו ותאילנד, אלא שכאן יש אמריקאים, אורחים ומארחים.

קשה מאוד לא להבחין בהבדל; הסתבר שהגענו בדיוק ל-sugarbawl, גמר הפוטבול של האוניברסיטאות. השנה הפגיש המעמד בין התנינים מפלורידה ודובי הפנדה מסינסנטי, שהגיעו לגמר, כך מסתבר, בעמדת נחיתות גמורה וגם אוהדיה השרופים יקבלו את ההפסד בהכנעה מכירת-טובה. במשחק עצמו איבדתי עניין מהר: הוא מסובך מבחינת חוקים ואסטרטגיה, ונפסק כל פעם שמישהו מופל לדשא – כלומר הוא נע קדימה בשאיפה מתמדת להיעצר, וזה עוד לפני הפרסומות. כרטיסים עלו 65$ אחרי הנחה, כך שגם מצד הפולקלור באיצטדיון ה'דום' נסתם הגולל די מהר. אבל הפולקלור הציע עצמו מלוא החופן גם מחוץ לאצטדיון, והאדומים-לבנים והכחולים-כתומים מילאו את הרובע, נכונים לרקוד ולהשחית את גרונם בנהמות אלה נגד אלה לכל דורש.


מאוחר יותר יסופר במוזיאון המרדי גרא - בן דודו של הקרנבל הברזילאי, שגם בו חוגגים את תום ימי ההתענות שלפני האיסטר בהדוניזם חסר גבולות – על חשיבותן של המסכות בחגיגה: המרת הפנים בפנים אחרות מאפשרת לתת ביטוי למאוויים כמוסים או צדדים אפלים, שלא יורשו באור יום סתם כך.




בעיני העיקרון הזה תופס גם כאן, וההתמסרות הגמורה, עד כדי זיהוי גמור של האוהד עם הקבוצה, לא מאוד שונה ממסכות בני הזולו ושאר כוכבי הפסטיבל המהולל. במילים אחרות, אין לי ספק שהצעירים והמבוגרים שמסתובבים כאן עם קוקטיילים מפלצתיים או בקבוקי באד עצומים (מדובר בקוטר של באנג, כנראה יוצרו בברובדינגנאג)ומרבים בצחקוקים פראיים והערות קולניות לבחורות, מנהלים סגנון חיים שונה לגמרי כשהם פושטים את חולצת הלייקרה הענקית.

באופן דומה, הצרפתיוּת שמקנים לניו אורלינס שמות הרחובות והפאבים (דומאן, דופין, סאן פיליפ, והמונפלייה, הבורדו, ונראה לי שגם הבורדל, בהתאמה) הופכת את הרובע למקום בו אפשר, כאילו באזור המיקוד שלו יש מן אישור או הבטחה למימוש הנאות בשר. ולכך טוב מראה עיניים:





ויש עוד דבר מאוד אמריקאי, או לפחות נראה לי כזה, והוא מתן הביטוי לצדו היפה של הליברליזם הכלכלי. הרחובות מלאים בלהטוטנים, אמני ואומני רחוב, נגנים, שחקנים לרגע. כולם מעוניינים בהתקהלות, והמוצלחים שביניהם – במונחי רדיוס המעגל האנושי סביבם – מסיימים את הקטע שלהם באופן דומה: "תודה רבה! עכשיו מגיע הרגע הפחות נעים, בן אני מעביר את הכובע/סלסלה/דלי, ומבקש מכם לשים בו משהו, אם נהניתם מהמופע. אני מתפרנס מזה ומעוניין להמשיך להתפרנס מזה". יש בקהל את הנעלמים הסדרתיים, אבל הרוב משלמים. מחכים בתור ומשלמים.




המיצג הזה חוזר על עצמו בתדירות די גבוהה, וזו באמת שעתו היפה של יסוד חופש העיסוק: יבוא כל אינדיבידואל אל כיכר העיר, יציע את מרכולתו ו-let the best man win. במובן הזה ה"שוק" באמת מחייב את כל המשתתפים בו לטוב והיפה ביותר לו הם מסוגלים. כמובן שהמעבר לקנה מידה תאגידי וגלובלי מכניס קלקולים, כשישות אחת כוללת יותר מאדם אחד (וחופש העיסוק של אחד הוא העבדות המודרנית של מי יודע כמה אחרים).

גם ברחוב בורבון הקטן, אגב, אין לך מחזה עצוב יותר מאלה שלא משתלבים במסיבה: המלצר שאיש לא רוצה להיכנס למסעדה שלו, הרקדנית שהגברים נפרעים ממשיכתה בדש החולצה, הפנטומימאי הצבוע כסף בפינת הרחוב שאיש לא עוצר לראות למה הוא מסוגל.