FM

Finance Magnates

יום חמישי, 31 בדצמבר 2009

במקום סיכום

רגע לפני שהסמסטר והתוכנית מסתיימים כהווה והופכים סופית לזיכרון, או בסיס להמשכיות, יש דבר אחד שרציתי להתעכב עליו (יש הרבה יותר, אבל שילוב העצלנות המחשבתית וקצב האירועים מאז מותיר רק את זה, בינתיים). בין הרבה דברים אחרים שלמדתי כאן בניו-יורק מעניין היה לראות את ההבדל התהומי בו רואים הצדדים השונים לא רק את אותם אירועים על אותה פיסת ארץ בין הנהר לים, אלא אפילו את אותה מלה.

נתקלתי בזה בהקשר של "ציונות". מה זה ציונות?

לכאורה אין קל מזה (הרי גדלנו על זה): התנדבות, פעלתנות, יוזמה, עשייה עבור הקולקטיב, השאלות הגדולות, אחד משלנו, סנדלים, עד הסוף, פעם שליחי סוכנות אמיצים והיום כרישי היי-טק המתייצבים בימי שישי בכיתות הפריפריה, עמק הירדן, חבל הבשור חצור הגלילי. ואם נעמיק: הברכה ביציאה אל הטבע, ערך גדול, וגם, במעורפל וללא נימוק, זכר ריח של פירות הדר. כאשר מנהיג פוליטי מבקש לעשות מעשה ולהפגין את ערנותו לגודל השעה, הוא מכריז שסיעתו "תשב עם כל המפלגות הציוניות".



אבל פְּסע רק כמה צעדים מחוץ למעגל חיילי המילואים, אנשי העסקים, חברי הכנסת, השדולות – ובחו"ל, מחוץ לבית חב"ד, והסיפור יישמע אחרת. מעבר להגדרה היבשה, נטולת הניסים, של תנועה לאומית אחת מני רבות בסוף המאה ה-19 עבור בני העם היהודי, קרונות משא שונים מאוד דוהרים בעקבות הקטר המעשן הזה: right wing, תוקפנות, אינטרסים, שתדלנות, שמרנות, חימה, תעשיינים, כוחנות פוליטית, כסף גדול, מנגנון משומן ו-the establishment.


לשפה עצמה ולאיכויות הצליליות והקונוטטיביות שלה יש בכך חלק. ציונות וזַיוֹניזם אינן "אותו דבר בשפות שונות", והן לא מייצגות את אותו סך תוכן. את אותו פירוש כן, כמובן, אך ממתי כל מה שנושאת מלה בכפיה מוגבל למובנה המילוני? מה שהופך בעיני "געגוע" לכה נפלא וכה עצוב הוא עדת הברווזים הבלתי נמנעת שנכרכת אחריו. ואם כך, מה נאמר על הזַיוּנִי, שבערבית הוא פשוט אויב מיתי. והזיוני הזה הוא מקרה ספציפי די נדיר, כך למדתי, של ה"יהוד" – ישות גנרית אחת שעם מסומניה נמנים הצבא, הממשל ככלל ועובדי מדינה ספציפיים, כמו גם בעצם כל יתר בני דת משה.


מעניין היה להיווכח גם בדמיון המתקיים משני צידי משחק האסוציאציות. כשמספרים על שיחות ועל פלסטינאים בניו-יורק, די במהרה תבוא השאלה, יבוא הוידוא ליתר דיוק, "אבל אתה ציוני, כן?" (ולא למשל, והציטוט במקור, "איזה פוסט מתלקק"). וזאת כי יש לדעת שמותר ואולי אפילו כדאי לדבר, אבל בתוך ורק עד גבולות תפיסתיים מסוימים.

ושוב, הרבה פעמים מתפקדת אותה מלה בדיוק גם כן ככרטיס כניסה למועדון "שלנו", אך הפעם רק אם משאירים אותה בחוץ. הזיוניסט חייב להיות אדם לא נעים, במחוזות הגנאי, מיוזע משהו. בהקשרים חברתיים לא מעטים, לפחות כאלה שאני התוודעתי אליהם, ציונות היא הרבה פעמים משקל עודף שכדאי להיפטר ממנו באלגנטיות לרווחת כולם.

אני לא יודע מה התועלת במחשבות כאלה, שהדיון הפוליטי הניחר בדרך כלל קופץ מעליהן היישר לצקצוק הלשון, להאשמות ולתביעות ההדדיות. אבל למרות העדר המסקנה או התובנה החותכות, לפני שפונים להסתנוור מריבוא הנורות המנצנצות בכל העיר, מעצי האשוח, מנדרי השנה החדשה, מהקור המקפיא, ובמקרה שלי מהטיסה דרומה והלאה, יש להן מקום.


(הואיל ואני מוגבל כרגע בשימוש בתמונות שלי, פניתי לתמונות של גוגל. ובכן, בזירה הזו ידם של האוחזים באשכול האסוציאציות השלילי לחלוטין על העליונה, בקואליצייה פלסטינית-חרדית-איראנית)