צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי 7#

הקורס בן 4 נקודות הזכות בנוי כך שביום רביעי מתקיים שיעור של שעתיים וחצי, ויום שישי נחשב "זמן מעבדה" בו אנו אמורים ליישם את חציו השני של שם הקורס, בעבודת רגליים עצמאית. אבל התוכנית להיום, בזכות מזג האוויר היפה, התוכית הייתה שונה. פרופסור צ'ן הזמין אותנו לסיור בו הוא מתכוון "לחשוף את המורשת הימית הסמויה של ניו-יורק".

אכן, קשה שלא לחוות את ניו-יורק כחגיגת ההווה – הנחות, אירועים, השקות, מיצבים, הקרנות; ובמובן רחב יותר, הבניינים, השדרות, האתרים, הרוכלים, הירידים. בניגוד לבוסטון למשל, שלא מרפה מהמרכזיות שלה בהיסטוריה האמריקנית, ניו-יורק מתנהגת כמקום בלי עבר. ובדיוק את התפיסה הרווחת הזו של ניו-יורק, נועד הסיור של פרופסור צ'ן היום לקעקע.

ההיסטוריה הנעלמת הזו מתחילה מהים. הניו-יורקרים כיום יבשתיים מדי, סובלים לשיטתו בניתוק חמור מהמים (LAND BOUNDED). אבל העיר הזו כפי שאנו מכירים אותה כיום, שלא כמו אליק של משה שמיר, באמת באה מן הים, ובייחוד האי ששמו מנהטן. נפגשנו ברציף ה-16 של הנמל מתחת לגשר ברוקלין, אזור שלא ידעתי על קיומו ושביום שמש נדיר מתפקד כמובלעה ים-תיכונית בלב התפוח. הסקירה הממצה שעברנו נעה הלוך ושוב בשנים ובמקומות, אני אנסה לתת בה סימנים כרונולוגיים.

א. אמצע המאה ה-17

נקודת ציון ראשונה יכולה להיות הגעתו של המושל ההולנדי האכזר וילֶם כייפט (KEIFT) למנהטן ב-1638 (בתמונה הענקית). עד אז הסוחרים המעטים מהולנד ושאר אירופה חיו בשלום יחסי עם הילדיים המקומיים, אינדיאנים לימים, תוך הבנות משותפות ואפילו התקשרויות של ריקודים ואורחות חיים משותפים. אלא שכייפט הנהיג חוקים חדשים באזור, בשני תחומים עיקריים: הוא הוביל את החלטת חברת DUTCH EAST INDIA לקנות שטחים ולהפר הבנות קודמות, ובעיקר יזם ואישר הקצאת קניין פרטי ל"אנשים חופשיים", כלומר לגברים לבנים.

לימים, נישאים על הגותו של לוק, הפכו אותם בעלי קניין לערש הליברליזם, האינדיבידואליזם, ובעיקר לאזרחים בעלי אמירה בענייני השעה. משום מה נדמה לי, וזו כבר השגה שלי ולא של פרופסור צ'ן, ששיירים מהתפיסה הזו עודם רלבנטים גם כיום, בואכה המירוץ הלא מאוד מתוקשר לראשות העירייה שכנראה יילקח בידי הטייקון בלומברג.

על הדרך, כייפט גם תכנן ופיקד על שורת מעשי טבח ברוטליים להחריד בשכנים המקומיים, מה שהאדם הסביר שגדל על ברכי החינוך המערבי היה מצפה שה"פראים" האינדיאנים יעשו להולנדים, ולא להיפך: בפברואר 1643 כתב ביומנו דויד דה-פְרֶיי על תינוקות שנקרעו משד האימהות ובותרו לחלקים בנוכחות המשפחה, על ילידים שבאו להתיישבות ההולדנית בסטטן איילנד אוחזים בידיים, ברגליים ובמעי וחלקי קרביים אחרים ששיספו ההולנדים.

ב. המאה ה-18

בהמשך הסיור התרחקנו מהרציף עצמו, אל אתר קבורה אפריקאי עתיק. הנה המחשה נאה עד כמה מצד אחד נדחק העבר מתחת להווה הבלתי-פוסק, מילולית, ומצד שני שלוב בו לבלי הפרד: האתר (בתמונה) התגלה לגמרי ב-1991, על ידי פועלים שהניחו באדמה יסודות לגורד שחקים חדש. הפועלים מצאו 427 גולגולות, שהתגלו כשחורים שבאו או הובאו לניו-יורק, אנשים חופשיים וכאלה שנכפתה עליהם העבדות.

אני מדקדק בעקלתון המילולי הזה בעקבות טומיה, האמנית שיצרה את ציור הקיר באתר ההנצחה, שהשתמשה במונח enslaved ולא slaves וטרחה להבהיר שאין עבדות כתכונה טבעית בנוסח אריסטו, שהם לא עבדים בנשמתם. הקו הזה של הצגתם שלא על דרך הקורבנוּת ניכר גם בציור הקיר הענק עצמו (ושוב, כמובן, למטה בשתי התמונות), שמנסה לשקף את חייהם של אותם אנשים, שהניו-יורקרים דרכו על גולגולתיהם במשך כמה מאות שנים. זה למשל, תפקיד הצדפות בתחתית, שבאו מן הנמל בשפע. זה גם מקור ההבלטה של הסמל האפריקני העתיק שנמצא על המצבות, שמשווה להן קדושה, ופירושו שאי אפשר להתקדם אל העתיד בלי לשאת איתנו את העבר.

[והנה תוך כתיבה נקלטת שורה מתוך "hurricane" של בוב דילן (1975):

["if you black you might as well not show up in the street, unless you want to draw the heat"

ג. אמצע-סוף המאה ה-19

המלחמה הבריטית-הולנדית על ניו-יורק לא הייתה אלימה. הואיל ומושבת מנהטן לא נתפסה אלא כעיר נמל זניחה (הא!), החברות ההולנדיות ויתרו די בקלות ובספטמבר 1664 הפכה אמסטרדם החדשה ליורק החדשה. בסיור עצמו קפצנו מאתיים שנים קדימה בערך, לימי המתיישבים לאחר המלחמה עם הממלכה הגדולה. הימים בניו-יורק ימי רעב ועוני, הבריטים חירבו חלקים נרחבים מהאזור, והשיקום החל מחדש.

הנמל, מדגיש בפנינו פרופסור צ'ן, הוא לא רק נקודת מעבר של סחורות, אלא מקום שיוצר תרבות וסגנון חיים. המסחר האדיר בפירות ים למשל, התקיים מן הסתם בשווקים שקמו ליד הרציף, והאחסון של הצדפות ושאר הטרפות נתן לרחוב pearl את שמו. אפילו הרציף עצמו בעניין, כאשר קורות עץ האורן מהם הוא בנוי הובאו במיוחד ממדינת מיין.

ומעניין יותר, ישנו התא המשפחתי. עניין המגורים המופרדים מבתי האחסון של הסחורות בקרבת הנמל הוא יחסית חדש, והרבה שנים האישה ובעלה חיו בבית העסק. יש את מעמד האישה האומללה – אם הלך הרוח השובינסטי המוצהר מצביע על זיהוי של נשים עם המרחב הביתי, מה הן אמורות לעשות כשאפילו את זה אין להן? - ויש גם את המצב בו בעידן נטול בתים, המעמד הבורגני המתהווה בין הסוחרים מחפש אחר סמלי סטטוס להבחין עצמו מהעבדים איתם הוא חי.

המובחרים שבאותם אמצעי-אישוש-סטטוס-חברתי, אותו תבעו לעצמם הסוחרים המוצלחים יותר על שפת הנמל בכל תוקף, הולכים ומתקבעים עם הזמן כטעמי תה מיוחדים, כלי חרסינה מעוטרים (להתעדן בהם בעת שתיית התה המיוחד), ורצועות בד משי ענוג, לתפור ממנו את הבגדים ההולמים את מעמד שתיית התה במערכת הסרוויס.

המכנה משותף לכל אלה הוא למעשה הסיבה לבוקר הזה שעברנו, והוא קושר את כל מה שכתבתי עד כה לקורס של פרופסור צ'ן: את כולם הביא לכאן האוניות מסין.

ליאונרד כהן במדיסון סקוור גארדן

אחת התגובות השגורות להן זכיתי על טקסטים שכתבתי הולכת בערך ככה: "זה מאוד יפה, אבל משהו חסר", הם אומרים, ואז זה מגיע: "במקום 'לכתוב את' אתה 'מספר על'". או אז אני מניד את הראש בהכרת-תודה אמיתית, רושם בשקדנות ומבקש לשמוע עוד, אבל ביני לביני יודע שאלה שטויות. "לכתוב על" לגביי זה רוב מה שיש לספרות להציע; בזה היא מֹתרת מצורות סיפור אחרות, אבל על כך בפעם אחרת.

מה שכן, שיש דברים שכתיבה עליהם מראש נדונה להיכשל כייצוג מיטבי: כזה הוא משחק כדורגל טוב – מה כוחו של עיתון הספורט, או שורות העדכון הגרומות בזמן אמת באינטרנט, מול השידור החי? כזה הוא גם תשמיש-מיטה ראוי, כשלעצמו (חשבו על זה; כסיפור, סקס טוב בתיאור פרונטלי זה די משעמם: "הוא פרם את כפתורי חולצתה וסגר על פטמותיה בלשונו; היא נענתה לו בתאווה מתלהטת עם קצב נשימתו התכוף"... למי באמת יש לזה כוח?). כל חוויה שיש בה עוצמה אדירה והיא נלקחת כמו שהיא, ללא סדק התבוננות או ריחוק, דינה תוצר מלא קלישאות.

כזו היא גם הופעה של ליאונרד כהן במדיסון סקוור גארדן. ברור שהצילומי המכשפה-מבלייר-גרסת-קאבול לא יעבירו אלא צל מרוט - כולל הטובים יותר שצילמה טל - אבל הנה אני 'מביא את' מקצת הרגעים שנלכדו שם. וכל המוסיף גורע.

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי – מחקר שטח 5-6# (תמר, התחקיר יימשך)

א.

מלאכת התחקירן, מספרת לי המומחית מכולן, משולה לאחראי הרכש בקונדיטוריה: ברצותו יביא שוקולד לינדט משובח, ברצותו יפזר אבקת שוקולית שפג תוקפה. כמי שאמון על קשר נצחי, סימביוזי, עם מושאי התחקיר, הוא קובע את טיב ומהות חומרי הגלם ובכך, לעניינו, מציב את רף האיכות הראשוני. בקיצור, הוא אומנם לא נהנה מאותה מיתולוגיית כל-יכול השמורה למחסנאי בצבא, אבל את מה שעושה התחקירן מאחורי הפרגוד קל לקלקל רק קצת יותר משקשה להשביח.

אני מנסה לחשוב על דוגמה והוגה ברון לשם. הסרט הגרנדיוזי ועתיר הפרסים בופור התבסס על הספר; הספר (המרענן והנקרא בתאוותנות, צריך לומר), אינו אלא עיבוד והרחבה של כתבה בעיתון; הכתבה בידיעות אחרונות, חסרת תקדים בהיקפה ועוצמתה, מקורה בסדרת שיחות מטלטלת שערך לשם עם חיילים מהבופור. בקיצור, לשם הוא לא רק סופר מוכח אלא גם תחקירן מעולה, ואני לא בטוח איזה רכיב היה יותר דומיננטי במפעל הרב תחומי שהוציא תחת ידיו.

ב.

בשיעור האחרון הדהד תוף הגונג המסורתי, המבשר שנכנסו ללב העניין. לא עוד שיטוטים אקראים, מעתה והלאה אנחנו נדרשים טו אקספלור ולהתמקד באתר ספציפי בצ'יינהטאון. אתר הוא מקום או מרחב שמעורר בנו עניין, שמבטא התרחשות ובעיקר ואפשר להצביע בו על רגעים של שינוי, מהם אפשר להבין משהו על צ'יינהטאון כולה. טו אקספלור פירושו תחילה לדעת, במובן כמעט תנכ"י, הכל. מה קורה שם, מה היקף הפעילות, מי נמצא שם, הכל כולל הכל. הטרחה שטרח פרופ' צ'ן להבהיר עד כמה ידעניים עלינו להיות דומה ברוחה לשיר של אגי משעול.

אחר כך מגיע השלב השני, המעניין יותר, והוא הפניית המבט לאחור, אל העבר הלא נודע. זה שמעולם לא עניין את ספרי ההיסטוריה, שאינו הולם את האֶפּיות הקולחת שלהם. העיר מטבעה משתנה מהר יותר מלב אנוש, ובתווך מושלכות לפח האשפה של ההיסטוריה שכבות-שכבות של ידע וצורות חיים. אני לא מתכוון לקרבות הממלוקים או הילידים משבט ההופי במה שהיה קליפורניה, נושא כאוב בפני עצמו, אלא לבית ספר שהפך אולם אירועים שהפך בית דירות שבתחתיתו נפתח משרד תיווך שנסגר והפך בית קפה פינתי שאת רגליו הדיר בנק שקרס במשבר האחרון והפך דנקין דונטס.

החד גדיא המסחרר הזה הוא לא מנת חלקה של ניו-יורק בלבד. השתעשעתי בייבוא הרעיון לאזור מגוריי, בין יהודה המכבי לרב עמיאל למשל (זה הרחוב שבין קפה קפה לאספרסו, גם לי לא היה מושג). מיד ראיתי לנגד עיני כמה קשה יהיה לשחזר את מירו מטיפת חלב, יהודה או איך שלא קראו לו מהג'ינסים, חומוס אפנדי, הזקן ממנו גנבו חניכי צופים סוררים ממתקים כשהלך לפתוח את הקולה במחסן, קיט-קט המקורי, וזה עוד אחרי ששכחתי את מי החליפו קופי בין והאספרסו, ועוד בלי לפזול לחנות הצעצועים הנצחית.

אבל מחוץ לחשבון הנוסטלגי, ניו-יורק פי אלף יותר מעניינת. לאורך יותר שנים התרוצצו בה יותר לאומים, ואם אנחנו חושבים שאנו כה מרובדים חברתית נסו לשער מה הולך בעיר שנחשבת למשאת נפשם של רוב אזרחי העולם (נגיד, וגם אם היא עצמה תרמה לדמיון שלה ככזו), בנמל של מדינה שלא רק שלא מגבילה את מהגריה למבחן הרבנות, אלא חורטת את הזמנתם בשעריה (ברור, תעשיית הוויזות וחוקי הויזות מוכיחים אחרת, שלא לומר מגחיכים את החזון האופטימי שלהם עד דק, אבל זה עדיין הוא שמופיע על פסל החירות).

ג.

האתר עליו חשבתי הוא בית-לוויות סיני מסורתי, רעיון זר ליהודי-ישראלי: על עצם השיטה האמריקאית המופרטת של שירותי לוויה כתאגיד עסקי, מתווסף הפן המסורתי של הטקסיות הסינית. תהליך ההתקבלות כאחד האתרים שנחקרו במסגרת הקורס היה קצר (יהיו בסך הכל שמונה, אנחנו עשרים וארבעה, והצלחתי לגייס רוב מוצק של שלושה, המהווה מנדט במושגי הכיתה. וזה בלי מפקדי ארגזים).

על המקום עצמו כבר כתבתי, ולבטח אכתוב. אבל מה עם הדרך אליו? מבחינתי השבוע שבין שני השיעורים העלה חרס. תחת קטגוריית ההווה הצעד הראשון היה שליחת מייל, שיוביל לראיון נרחב עם כמה מעובדי המקום. עד כה משוכנע הייתי שאדרת הסטודנט הנלהב מאוניברסיטת ניו-יורק ("אני passionate לחקור את זה ואת זה", "I would be delighted" וכך הלאה) די יהיה בה להתיר אסורות ולהרקיד את כל הבעיות כולן לצליל החליל העניו שלי. כך שכשאותו מייל לנציגי המקום לא נענה, בעצה קלת דעת אחת עם השותפות לצוות התחקיר, מוניקה ודוואנג בהן ידובר רבות בהמשך, הוחלט לפקוד את המקום ולקוות לטוב.

כשהגענו מיד הובהר שהעיתוי רע. כרזות נתלו לאורך דלת הכניסה בסינית, כרזות נקיות על בד יוטה לבן עדין; כשהדפנו את דלת הכניסה, בין היכלי השיש והדקורציה המהוקצעת, בלטנו בלבוש צבעוני לבלי תקנה. הנשים לא סתם לבושות בשחור, הכרזות התבררו כמודעוות אבל, או סידור עבודה המקביל ללוח האלקטרוני בקריית-שאול. לא יודע איך לא חשבנו על זה, אבל באתר התקיים, מן הסתם, טקס קבורה.

מובסים החלטנו להתיישב איש על מחשבו ולהתחיל מהפריפריה, מן החוץ אל האתר עצמו. עלי הופקדה חזית העירייה – עם אילו מגבלות רגולציה מתמודד בית הלוויות, מה ההיתרים הנדרשים לנהל בית לוויות כזה, עד כמה הפיקוח על טבעו הסיני שונה מאחרים.

אפס הישגים הביאוני להתייעץ עם הספרן באוניברסיטת ניו-יורק, המטפחת קו אינטרנטי חם בו שולחים שאלה ומקבלים מענה תוך ארבע שעות(!). אלא שרק כעבור יומיים התברר שהנוסח שלי היה אקראי, לא proficient, חמור מכך, לדבריו, המידע שאני מחפש פשוט לא קיים. אז החלטתי לקחת את העניינים בידיים, ונשאתי רגליים לבניין הארכיון המוניציפלי, בתקווה לחלץ משהו מרשומות בעלי העסקים. אלא שגם שם, ללא הפרטים אודות בתי עסק קודמים דבר לא ייתברר. התמונות הפזורות כאן והארכיונאי האדיש בעל הקול הרפה, עוף החול שקם לרגע מעפר התיקיות ומיד חזר לממלכתו, היו הדברים המעניינים ביותר שקרו בשעה וחצי שביליתי שם.

בקיצור, הימים העקרים עד כה היוו הדגמה נאה לחוסר האונים בפניו ודאי עומד התחקירן, שמוטל עליו להתמודד עם העולם על כל גולמיותו, ורק ביגיעה ממושכת יעלה בידו לתמצת לכדי דבר חדש בעל קיום עצמאי (והקרידט נגוז מהמסך כל כך מהר, עד הפעם הבאה).

המשך יבוא