FM

Finance Magnates

יום ראשון, 27 בספטמבר 2009

לכל איש יש verse (סיפור)

א.

זה שבוע ימים סובל המחשב שהופקד בידי מווירוס קטלני, ופעילות הבלוג העברי הושבתה כליל. ועכשיו, עד שיעבור המטופל במנגנונים היעילים והמוסדרים להכעיס של אוניברסיטת ניו-יורק, או למעשה יוחלף בקור רוח על ידי מקביל אלמוני, זהה וחסר-אישיות, אני תלוי בחסדי זמנו הפנוי-ממחשב וברצונו הטוב של שותפי (הפלסטיני) לחדר. למזלי יש לו משניהם ובשפע.

חובות כבדים צברתי להילוכם המסחרר של האירועים, וככל שהזמן נוקף הולך הנטל ונערם, מאיים לאלצני להכריז פשיטת רגל ולהותיר את הבלוג דומם, כעוד ערָבָה וירטאולית צחיחה של כוונות טובות שיַבְשו על מחוללם. ולכן חשבתי שכדאי יהיה להתחיל ללא דיחוי בכמה דברים בסיסיים שחייבים להיכתב, ולו כדי לשרטט באופן מלא את זירת האירועים בה אני מתרוצץ. אבל את החובות האלה שומה עלי לפרוס קדימה פעם נוספת, תוך שאקח על עצמי את נשך השכחה והריפיון, וזאת כי אתמול הזדמן לי ערב שלא רק מוצדק להתיר לו לעקוף בעליצות את הטור העורפי המזדחל, אלא גם כיף גדול לעשות כן.

(כן, אני קורא לאחרונה ספר מ-ע-ו-ל-ה בו השפה היא תאווה מעודנת לעיניים, מה שלבטח נותן אותותיו על העברית שלי, שבהיותה לא מאוד שמישה בימים אלה הופכת נוחה ואף רגישה להשפעות חיצוניות. קצת כמו האינדיאנים אחרי הגעת האירופים, רק להיפך).

ב.

היה זה עשר או עשר וחצי. רוח חדרה לחדר הריק אך לא היה קר; המקלחת שזה עתה סיימתי הייתה מרעננת, משיבת נפש; הערב עוד נראה נכון וצעיר, והתכנון להספיק כך וכך דברים טרם התגלה במערומיו המעשיים, טרם הפך בדיחה נלעגת על חשבון המתכנן. ואז נכנס לחדר אחינו (בינתיים נותירו את שותפי היקר לחדר חסר-שם שכזה, ונסתפק בכינוי הכללי-אך-לא-בלתי-מתאים 'אחינו', אך אני מקווה שזה ישתנה), עם ההכרזה:

I would really like to take my argila and the laptop to the union square and write some poetry

חייכתי בהשתתפות. שאלתי איזו שירה הוא כותב, מחורזת (versed) או חופשית, שקולה או מאולתרת. על אף ההפרעה הנקודתית והמודעת לקריאה, מטבעי המסוכסך חביבים עלי מאוד רגעים כאלה, בהם עולות הצעות בילוי אליהן אינני מחויב, ושאינן גוזרות עלי להמציא מחדש את אותו מִקסם התנצלוּת-נחרצוּת, המשחרר משורת הדין רק בשיניים חשוקות, או, מנגד, לרמוס תוכניות קודמות כלא היו.

You should, that’s sounds great

כך אמרתי וחזרתי למאמר, שיר הלל לרחובות העיר כמרחב החברתי המושלם, המאפשר אינטימיות מוגבלת. ביישוב, מסתבר, כולם יודעים הכל על כולם (up to their hairs), הטבעת מתהדקת סביב פחות אנשים, ונעשה יותר ויותר קשה לקלוט ולהיקלט בסביבה היפר-הומוגנית. העיר לעומת זאת מאפשרת מפגש קהילתיות מושכלת, מכבדת-פרטיות, שמתהווה בטבעיות ברחובות ובחנויות, סביב החיים כפי שהם. אבל כל זה רק הידפק על דלתות ההבנה ולא נכנס, כי מרגע שזרק שותפי את דברו, התהפך בקרבי אותו שעון חול מוכר, שהגרגירים הנושרים בו לוחשים לעזוב את הדף ולצאת הלאה.

עם שעון חול זה אין לך משא ומתן. היטב ידוע שמוטב לך לקבלו בסבר פנים לא זעוף, להכיל ולא ללחום, ושתציל ולו מעט מיישוב הדעת המתקצר. עטיתי אם כן את סינר האטליז ושבתי למאמר במרקר מושחז. לא יצאו דקות מספר עד שהגעתי אל פסקת הסיום, בצעדי ירח מדולגי-עמודים.

You know what, arguila in union square still on? I think I’ll join you, I have couple of things to write myself

ג.

הכיכר המתה אדם. מעגל מתופפים אפריקני הרעים אי שם, תיירים הצטחקו וצילמו מכל הבא לעין, צעירים ניסו את כוחם בסקייבורד והתרסקו מהמעקים אל רצפת הרחבה המוארת, נחילים נפלטו מתחנת הרכבת התחתית. אחינו הוציא את הנרגילה והחל להרכיבה. כמו שנסכם שנינו הלומי-אירועים בדרך חזרה, בעיר הזאת בשעה הזאת נרגילה ממגנטת טיפוסים מאוד מעניינים. כל מי שעבר לידנו לא יכול היה שלא להישיר מבט. מהתרוממות הגבות שמעל העיניים הלטושות, נראה שהם לא נתקלו בפלא המזרח תיכוני מאז צפו באלאדין לאחרונה. בהמשך התברר לי שטעות בידי, ואין זה הדבר כשלעצמו מוציא אותם מגדרם כמו המחשבה שאנו מוסיפים לטבק הלימון והנענע מיני תוספים –

"fucking shit man, is dat WEED you smokin there down with the huka?".

הטעויות במקור, ה-'huka' אינה זונה כמו שחשדתי בהתחלה אלא שמה האמריקאי של הנרגילה. בניגוד לפיתוי שפוקד אולי את מי שניצב במצב כזה, או לפחות אותי, אני לא חוגג את חיתוך הדיבור השחור כאיזו שגיאה נבערת או אטרקציה מגניבה, אלא באמת מנסה להעביר משהו מאווירת הנעשה שם בכיכר. הדמויות שתיכף תתקבצנה סביבנו אינן איפוא סוכנים של לעג, אלא של התפעלות מצורת חיים עליה היה לי עד כה מושג קריקטוריסטי וצר.

כזה הוא קֶיינְן, בחור שחור המתנשא לגובה של 1.90 לדעתי. לבוש ג'ינס רחבים וסווטשירט שחור, לראשו בנדנת גומי שחור נצמד, פניו מוארים בחיוך עגול ואדום מלחיים תפוחות, חיוך שמלווה בהטיית הראש אחורה, קצת כמו אבן העומדת להשתגר מכף הקלע. טיפוס תועה, נשמה אובדת דרך. הוא עוצר לידנו ומבקש לנסות, עבר כל כך הרבה זמן מאז טעם hooka, מיד לאחר מכן הוא נשכב פרקדן לאורך המדרגה עליה אנחנו יושבים, זורק את כל תכולת הכיסים התפוחים שלו לצידנו, נאנח, ומפטיר שהגב שלו הרוג.

השיחה ממשיכה מלמעלה למטה, אבל לא יעבור זמן רב מדי לפני שהוא יקפץ לעמידה, ובשצף בלתי נלאה, אומר-מצוקה או לפחות צורך בחֶברה, ישטח בפנינו שורת סיפורים מדהימה ובלתי עקיבה. הוא היה להוט שלא להפסיק לדקה, גם כשצנח חזרה לפרקים למצב שכיבה. בניגוד לשחרזדה, לא נשקפה לו סכנה.

הוא חטף מכות ומשם הלך לו הגב..כשהיה ילד היו מכות, היה שם עניין עם אח שלו והמיטה, הוא לא קם...להרוג מישהו? לא, אבל הייתי ככה קרוב, ואתם יודעים איך, with only these two mother fuckers (בהציגו את כפות ידיו). הוא היה גדול, מה גדול, I’m big - הוא היה fucking huge. הוא היה שומר במועדון, עמדתי להיכנס והוא אמר get the fuck out of my face, nigger, ואמרתי לו what was that והוא הוציא סכין והסתובב אלי חזרה ואמר I’m gonna cut you off nigger, ואני התחלתי לחייך, ככה, עם כל הפה, כי אני משוגע, וכשאני רואה סכין אני נכנס למצב של fight or flight, מכירים את זה? אבל בחרתי לא נכון, אז סגרתי את האגרוף כמו מטורף ונתתי לו בבטן. ואני בפנים, בתוך הבטן של huge fucking mother fucker, והוא מתחיל לחרחר, ויוצא לו משהו מהפה וזה ain’t no spitting...הייתי בlong island jewish hospital, והאחות לא העבירה ל-family guy. אמרתי לה would you please let us see family guy, we are watching baseball for weeks, והיא לא הסכימה, אז בסוף אמרתי you fat ugly bitch, לא, היא הייתה דווקא יפה. שיט, בקושי יש לי קונדומים, I had a mountain ועכשיו יש פה שלושה ארבעה, כן, אולי זה באמת סימן טוב, עד היום זיינתי נראה לי..רגע..זיינתי 94 פעמים. הזין שלי הוא this big (מחווה ממפרק כף היד ועד קצה האמה), ולפעמים זאת בעיה, they can’t take it, they just can’t take it.. הייתה מישהי שאהבתי אבל זה פשוט לא הלך. והיא ניסתה לשפשף אותו ואמרתי לה היי זה פשוט לא הולך,keep suckin it have no point rubbing it,. הייתי איתה פעם מתשע בבוקר עד שש בערב, הו-מֶן זה היה משהו...היא פשוט לא עזבה אותו עם הפה הזה שלה. ואני כבר אחרי כמה פעמים, רק אמרתי shiiiit...

ד.

הוא הגיע איתנו גם למחוזות עדינים יותר, של השהות בבית החולים הפסיכיאטרי, הסרטים האהובים עליו, משהו על המשפחה, אבל הכל בבליל גדוש ולא נהיר. או שזה אומר משהו עלי, שאלה החלקים שקלטתי. בסוף קיינן ביקש כסף קטן לסיגריות, ומשנענה בשלילה יצא לתור אחר מטבעות, מותיר למרגלותינו את תכולת כיסיו, כולל הארנק ומעט הקונדומים שהיו פעם הר.

בכל הזמן הזה אנחנו ישבנו המומים, נאחזים בכל קצה לולאה מובנת מתוך השעטנז האפי של בדים גסים ועדינים מצבעים שונים. או לפחות זה הייתי אני; אחינו השותף החליף איתי גם הוא מצידו מבטי תדהמה, אך אלה רוצדו בזיק לא מפוענח של שביעות רצון מודעת לעצמה.

עוד אנחנו משתאים ובאו ועלו על המדרגות שניים נוספים, לבנים, בת 18 לבושה חליפת טרנינג ובן לוויה בגיל דומה אך מהוקצע יותר, שיתברר כגריפקאי ומעבר לכך לא נשמע ממנו אלא את הבזקי המצלמה המקצועית וארוכת העדשה ממנה לא הרפה. הבחורה, בריטני כמדומה, הייתה זו שניסתה מה-hooka ופתחה איתנו בשיחה. כנראה שראתה כי טוב, כי בשלב מסוים ואחרי שתיקה קצרה היא הכריזה שיש לה verse ושאלה אם אנחנו רוצים לשמוע. בלי לדעת על מה היא מדברת, רצינו. למרבה ההפתעה verse פירושו קטע ראפ אישי, ואותה בת-טובים אשת המערב התיכון החלה יורה שורות שורות, בלתי קליטה בעליל אף היא. מה-verse שלה קלטתי רק את השורה:

Mom why are crying, if I told that I’m sober I’d be lying

עוד התעופפו שם struggle, party with me, up with me, down with me, ועוד. אני מקווה שהיא תשלח לי את המילים כמו שהיא הבטיחה, אבל זו תהיה רק פיקנטריה. ביקשנו ביצוע חוזר, ושוב לא פירשתי את כל הקטע, אבל מתוך השטף הזדהרה אצלי פתאום המחשבה על האופן בו נהגה הקטע: האם ישבה עם העט והדף ואילצה את התמורות הסוערות בנפשה לחרוזים קצובים? האם הוא בא מאליו בלי לשאול בכל אותן שעות ארוכות בהסעת בית הספר, בחדר מאחורי הדלת הטרוקה, בארוחות המשפחה, בימי ראשון על מושב העץ בכנסייה?

בינתיים קיינן חזר עם סיגריה. אחינו השותף ואני הפכנו שוליים, גם הגרפיקאי הצלם, תפאורה עבור השניים הנותרים. לא יכולתי לשמוע על מה הם מדברים, אבל בשלב מסוים הם התחבקו. וקיינן נשכב על הרצפה, והיא לקחה את הפומית וחתמה את גחל הנרגילה, ומהון להון הצטרף עוד אחד, היספני בבגדים רחבים אף הוא, והם נעמדו השלושה במעגל, וכל אחד בתורו נתן את ה-verse שלו, ושיבחו זה את זה בלחיצות יד, ובניגוד לעולם האסוציאיות שלי אף אחד מהקטעים לא היה על מכוניות פאר או ג'ינסים (כמו אלה מחדר האוכל שלנו), אלא היו עולמו ויְקר-נפשו של כל אחד מהמדקלמים הנרגשים, או אולי היה זה הקור של שתיים בלילה.

נ.ב

קוראים יקרים, אם מחוג המשפחה המצומצם ואם בכלל, הבלוג הזה עולה לי בזמן יזע וכאבי גב. אמת, קודם כל ואחרי כל אני מונע משיקולים אנוכיים לגמרי, אבל בתווך יש את עניין המגיבים, כלומר את האמצעי היחידי להפוך את זה ממפגן מגלומניה לאיזשהו דיאלוג, או ליתר דיוק לרכך את מפגן המגלומניה במעט הדדיות. כך שהבקשה הנרגשת היא להשאיר תגובה כלשהי, כולל שטנה ונאצות אם זה שכרי.