במקום סיכום

רגע לפני שהסמסטר והתוכנית מסתיימים כהווה והופכים סופית לזיכרון, או בסיס להמשכיות, יש דבר אחד שרציתי להתעכב עליו (יש הרבה יותר, אבל שילוב העצלנות המחשבתית וקצב האירועים מאז מותיר רק את זה, בינתיים). בין הרבה דברים אחרים שלמדתי כאן בניו-יורק מעניין היה לראות את ההבדל התהומי בו רואים הצדדים השונים לא רק את אותם אירועים על אותה פיסת ארץ בין הנהר לים, אלא אפילו את אותה מלה.

נתקלתי בזה בהקשר של "ציונות". מה זה ציונות?

לכאורה אין קל מזה (הרי גדלנו על זה): התנדבות, פעלתנות, יוזמה, עשייה עבור הקולקטיב, השאלות הגדולות, אחד משלנו, סנדלים, עד הסוף, פעם שליחי סוכנות אמיצים והיום כרישי היי-טק המתייצבים בימי שישי בכיתות הפריפריה, עמק הירדן, חבל הבשור חצור הגלילי. ואם נעמיק: הברכה ביציאה אל הטבע, ערך גדול, וגם, במעורפל וללא נימוק, זכר ריח של פירות הדר. כאשר מנהיג פוליטי מבקש לעשות מעשה ולהפגין את ערנותו לגודל השעה, הוא מכריז שסיעתו "תשב עם כל המפלגות הציוניות".

אבל פְּסע רק כמה צעדים מחוץ למעגל חיילי המילואים, אנשי העסקים, חברי הכנסת, השדולות – ובחו"ל, מחוץ לבית חב"ד, והסיפור יישמע אחרת. מעבר להגדרה היבשה, נטולת הניסים, של תנועה לאומית אחת מני רבות בסוף המאה ה-19 עבור בני העם היהודי, קרונות משא שונים מאוד דוהרים בעקבות הקטר המעשן הזה: right wing, תוקפנות, אינטרסים, שתדלנות, שמרנות, חימה, תעשיינים, כוחנות פוליטית, כסף גדול, מנגנון משומן ו-the establishment.

לשפה עצמה ולאיכויות הצליליות והקונוטטיביות שלה יש בכך חלק. ציונות וזַיוֹניזם אינן "אותו דבר בשפות שונות", והן לא מייצגות את אותו סך תוכן. את אותו פירוש כן, כמובן, אך ממתי כל מה שנושאת מלה בכפיה מוגבל למובנה המילוני? מה שהופך בעיני "געגוע" לכה נפלא וכה עצוב הוא עדת הברווזים הבלתי נמנעת שנכרכת אחריו. ואם כך, מה נאמר על הזַיוּנִי, שבערבית הוא פשוט אויב מיתי. והזיוני הזה הוא מקרה ספציפי די נדיר, כך למדתי, של ה"יהוד" – ישות גנרית אחת שעם מסומניה נמנים הצבא, הממשל ככלל ועובדי מדינה ספציפיים, כמו גם בעצם כל יתר בני דת משה.

מעניין היה להיווכח גם בדמיון המתקיים משני צידי משחק האסוציאציות. כשמספרים על שיחות ועל פלסטינאים בניו-יורק, די במהרה תבוא השאלה, יבוא הוידוא ליתר דיוק, "אבל אתה ציוני, כן?" (ולא למשל, והציטוט במקור, "איזה פוסט מתלקק"). וזאת כי יש לדעת שמותר ואולי אפילו כדאי לדבר, אבל בתוך ורק עד גבולות תפיסתיים מסוימים.

ושוב, הרבה פעמים מתפקדת אותה מלה בדיוק גם כן ככרטיס כניסה למועדון "שלנו", אך הפעם רק אם משאירים אותה בחוץ. הזיוניסט חייב להיות אדם לא נעים, במחוזות הגנאי, מיוזע משהו. בהקשרים חברתיים לא מעטים, לפחות כאלה שאני התוודעתי אליהם, ציונות היא הרבה פעמים משקל עודף שכדאי להיפטר ממנו באלגנטיות לרווחת כולם.

אני לא יודע מה התועלת במחשבות כאלה, שהדיון הפוליטי הניחר בדרך כלל קופץ מעליהן היישר לצקצוק הלשון, להאשמות ולתביעות ההדדיות. אבל למרות העדר המסקנה או התובנה החותכות, לפני שפונים להסתנוור מריבוא הנורות המנצנצות בכל העיר, מעצי האשוח, מנדרי השנה החדשה, מהקור המקפיא, ובמקרה שלי מהטיסה דרומה והלאה, יש להן מקום.

(הואיל ואני מוגבל כרגע בשימוש בתמונות שלי, פניתי לתמונות של גוגל. ובכן, בזירה הזו ידם של האוחזים באשכול האסוציאציות השלילי לחלוטין על העליונה, בקואליצייה פלסטינית-חרדית-איראנית)

ניו-יורק, שלג

אין לי משהו מחכים לומר על השלג הראשון בניו-יורק. כשעברתי דרכו ברחובות ורצתי לקנות כובע גרב וכפפות הרגשתי שמחה חפה מפרשנויות, מה שלא קורה הרבה. היד דחפה אל התיק ומשם אל המצלמה. ואם נמשכתי לצלם, סימן שחשוב היה לי לשמר משהו מרישומו של המחזה שנגלה לעיני. ואם כך הדבר, אין סיבה שלא להעלות בבלוג. בכלל, מתלוננים בפניי שיש יותר מדי טקסטים ופחות מדי תמונות, לפחות תמונות "רגילות" של החיים בניו-יורק. אז הנה מבחר, השדרה החמישית פינת הרחוב ה-51, יוניון סקוור וושינגטון סקוור.

לא לוחמים ולא לשלום

על שני הקולות בהם מדברת תנועת לוחמים לשלום (או: אם כאלה לוחמים, מי צריך סרבנים?)

מכותבי תפוצת הדואר של ארגון לוחמים לשלום, ואני ביניהם, קיבלו לאחרונה מייל ובו הזמנה ל"הפגנת תמיכה בחבר תנועת לוחמים לשלום, שמסרב לשרת בשטחים". כשחרגתי מהרגלי והמשכתי לקרוא, התוודעתי אל סמ"ר עידן בריר, שנידון ל-14 ימי מחבוש על סירובו לקחת חלק במעשים לא חוקיים שהכיבוש גורם לישראל לבצע. מעבר לדיון בשאלות הגדולות, עצוב לראות שבמקום להיאבק במגמות ההסתגרות וההקצנה מעדיפה התנועה, הנשענת על עבר קרבי כמקור סמכות, לנכר ממנה את מי שחייבת הייתה להביא לו בשורה.

המקרה המתואר למעלה מצטרף לתקדים ממנו התאכזבתי גם כן. לקראת הופעתו המתקושרת בארץ, הציע הגדול מכולם ליאונרד כהן לתרום את כל רווחי המופע לתנועה, ונענה בסירוב, "הואיל חלוקת ההכנסות הכספיות מההופעה בישראל, לארגונים שפועלים נגד הכיבוש, אינה משרתת את דרך השלום ואת המאבק הלא-אלים נגד הכיבוש". במילים אחרות: הופעה של ליאונרד כהן ברמת-גן היא אקט לא לגיטימי, שהארגון לא מוכן לשתף איתו פעולה.

מסר בעל אופי דומה, אם כי פחות רדיקלי, עולה מהתמיכה במעשה הסרבנות של סמ"ר בריר. בגדול, את ההחלטה שלא לשרת בשטחים אפשר לנמק בשני נימוקים. הנימוק האישי יכול להתנסח כך: הכיבוש משחית, הנוכחות שלנו שם מיותרת, משרתת ציבור שלא יכול להיות רחוק יותר ממני, ויהיה אשר יהיה ידי לא תהיה במעל. הם יצביעו על דמויות שסירבו לקחת חלק במשטרים אפלים, וההיסטוריה הכירה להם תודה.

הנימוק היותר נרחב, אותו אני שומע לעיתים קרובות יותר ובו נתלים ב"לוחמים לשלום", גורס שינוי ממשי בסדר הכוחות בשטח, שינבע מתנועה הולכת וגוברת של צעירים שפשוט לא יעמידו עצמם לרשות הצבא. מעבר לפרקטיקה, גם במישור התודעתי סירוב יגרור סירוב, יראה שאפשר, ומעט-מעט תיווצר מסה קריטית למוטט את הכיבוש מבפנים, באופן בלתי אלים. ההצלחה של ארבע אמהות, להבדיל, יכולה לשמש נר לרגליהם.

הבעיה שלי היא לא עם אף אחת מהדעות. שתיהן לגיטימיות וראויות בדיון, אם כי על סיכוייה של האחרונה להתמשש אני חולק קשות. הבעיה שלי היא עם הזיהוי של עמדות כאלה עם ארגון ששואב את סמכותו, את הערך המוסף שלו בין שורת ארגונים דומים, מהשיוך הצבאי. אני לוקח לעצמי חירות לא אחראית לדמיין איזה משקל תופס הפן הזה בשיחות עם תורמים אמריקאיים, למשל, עד כמה מוֹתר הלוחם המפוכח מפְּעיל השלום סתם.

זה מפריע לי כי הרעיון עצמו, כמו שפירשתי אותו בהתחלה, דיבר אלי מאוד. בחברה כה צבאית, אין פלא שתהליך או הסכם שלום נתמכים בזכות הרקע הצבאי של העוסקים במלאכה. בגין, רבין, ברק, להבדיל שרון – כולם היו שם, כולם "ראו אותם דרך הכוונת". כשאולמרט דיבר על ויתורים כואבים הכיכרות נותרו ריקות. אשר על כן, לוחמים לשלום מבקשת, או לפחות דימיתי שהיא ביקשה, להפגיש את הלוחמים שנואשו מהקרב וכעת פניהם לשלום ולסיום הכיבוש.

דא עקא, כל עוד ישראל היא מדינה דמוקרטית, שלום כזה חייב לעבור דרך העם. והעם, כפי שאפשר ללמוד מהבחירות האחרונות ומתוצרי החשיבה החד-צדדית (חומת ההפרדה, ההתנתקות), פניו להתסגרות והקצנה בעמדות. בהעדר מתמודדים משמעותיים בשיח הפוליטי, את הטון נותנים ליברמן, ישראל כץ ואחרים, ביוזמות שערורייתיות שלא נתקלות בהתנגדות ממשית. לדעתי זה בדיוק ההר עליו צריכים לוחמים לשלום להסתער, להסתער כדי להשטיח.

ערב ההתנתקות הקימו מתנחלים מאהלים בלב תל אביב ויצאו להידפק על הדלתות ולשכנע בגנות המהלך. ואולם הרטוריקה של לוחמים לשלום, שעמדותים גופא יותר מקובלות על חלקים נרחבים מהציבור, מלמדת על כיוון שונה: הם מפנים במפורש את גבם ל"שמאל הישראלי המתון, האדיש לכל חוץ מלעצמו, העייף מדיאלוגים והשבע".

עוד משהו על ההתאבדות בספרייה

עדיין קצת בעניין אנדרו ויליאמסון-נובל, שהתאבד בחודש שעבר בקפיצה מהקומה העשירית של ספריית אוניברסיטת ניו-יורק (וכאן המקום להערה: נתקלתי בהרבה מחאות על פרסום השם בתקשורת, בניגוד לרצון המשפחה. עלה בדעתי שאולי יש טעם לפגם בהפרת רצון זה כאן, אך כשאני שוקל את מידת האנונימיות ממנה הוא מתערטל בגלל הפוסטים האלה - אפס - מול הכלליות והריחוק שחייבים להשתמע מ"הסטודנט ההוא שהתאבד", אני משאיר את השם על כנו, לא בלי התלבטות).

הגעתי לאחד האזכורים של המקרה ברשת. אומנם הידיעה עצמה לא חידשה דבר, אך שרשרת הטוקבקים, 22 במספר, היוותה במה לשיחה סבירה ביותר על הנושא, עם שוליים נסבלים ביותר של הומור שחור וארס לא מר מדי. אולי זו האנגלית, אולי היוֹרה האקטואלית הרותחת שלנו, אבל איכשהו נראה שמחוץ לאתרי חדשות ישראליים הטוקבקים מתקרבים יותר לייעודם המילולי, דהיינו לדבר חזרה. לדבר ולא להשמיץ חזרה, לנגח חזרה, לקדם מוצר בחזרה או לגבב גיבוב כללי שלא בחזרה, אלא ללא קשר וסתם כי אפשר.

בכל מקרה, אני מצאתי עניין בדיון, שמשתרך מסוף הכתבה והלאה. עבורי גם תמיד טוב (האם אני אכן חושב באיטלקית ומתרגם mi piace?) לראות את חומרי הגלם שצצים מתוך הסיפורים שאחרים מספרים לי – פורווד של המייל או הודעת הטקסט שקיבלו, כתבה עליה דיברו, עדות צולבת מצד שלישי – ולהפקיע במשהו את הבלבדיות ממנה הם נהנים מולי באשר לסיפור שלהם.

אז הנה:

http://gothamist.com/2009/11/03/suicide.php

"ספר נו, איך שם?" #2

(מוקדש לגיא ובאופן כללי יותר לעלמה, שהתייחסות לאוכל לשם אוכל תימצא רק אצלה)

שלושה שבועות לסוף הסמסטר, והבלוג בחובות כבדים לקצב האירועים. אבל בעצם אין לי עניין לתת פתחון פה מיותר לנטייה הילדותית, הנוצרית משהו, להתייסר במה שלא היה, בעיקר אחרי שחשבתי ומצאתי שאין זה אלא מנגנון מגושם למלט עצמי מעשייה אמיתית (אם אפשר להחשיב פוסטים כעשייה), תחת הכסות המעממת של הלקאה עצמית. אז אחרי שכתבתי את זה ובתקווה בכך הקשיתי על עצמי לחזור לסורי, אפשר להמשיך בתוכניות המקוריות, שעוד זכור לי שהיו כה יפות אי אז.

175 פעמים הוקצו לי להיכנס לחדרי האוכל של קונצרן אוניברסיטת ניו-יורק. עוד מהארץ הגניב ללב אתר ה-dinining halls מין חגיגיות מרומזת, ללמדך שבניו-יורק הרחוקה מצפים לך לא רק סעודות כי אם גם היכל. מכאן פושטים הדברים את הבטתחם הערטילאית ולובשים את ממשיותם. ואלה שמות: פָּלַדִיוּם, הֶיידן, ויינְסטִין, ת'רד נורת', יוניברסיטי הול (מעניין שכפי שהוא מרומם את השירה מעל לשאר צירופי האותיות בעולם, יכול הניקוד גם להגחיך עד דק, כמו במקרה הזה. ובלי שתיאמר מלה. איזה יופי).

פלדיום; הפלדיום הוא נערת שעשועים המתחטאת, השיקסע, זאת שניבטת מסרטים על עולם הקולג' ותעורר בך מחשבות סלידה ותאווה באחת. לעולם תקבלך בצלילי פופ מתקתקים, לא נעדרי פיתוי מושך לב, מתמזגים בעולמם קצר-הגירוי אך האמיתי עד כלות של הסטודנטים. לעולם תברכך בצי בשלניות לבנות-סינר, פונות ב-sweetheart ו-honey אבל גם sir. מה תרצה בווראפְּ אדוני – סלט ביצים? הוֹמֶס? טוּנה? אולי אחד מארבעת הנקניקים (ביף, בולוני, פסטרמי, סלמי), או דווקא תהא זו מי מארבע הגבינות (אמריקן, פפר, סוויס, ילוֹ).

ההתנגדות לחגיגת השפע הולכת ונמסה, כטוב ליבך בפיצה, במנה המוקפצת. בימי ראשון החגיגה נעשית מודעת לעצמה, עם בראנץ' כמותו לא נראה מכוש ועד פרס. Eggstravaganza הם קוראים למשתה, ולפליאתי הוברר כי אין מדובר בהברקה הדוניסטית בודדת של כותב קטלוגים מושחז, כי אם מסורת אמריקאית של ממש. בימי ראשון בבוקר, בקיצור, אין לך מקום עצוב יותר מדוכן הירקות הנטוש, המפסיד נוק-אאוט לאומלט, לבייקון, לפּוֹרק ולסְקרֶמְבּלְד אגז.

היידֶן; אם פלדיום הוא המאהבת עם הליפסטיק הזול, היידן הוא האישה הטובה שתמיד רצית, שהלב שלה במקום הנכון. המוזיקה קלאסית, המבחר האורגני, הטריי-לס זון שהוכרז בשטחה לחסוך במשאבים מכלי-סביבה, הסמיכות לוושינגטון סקוור - פרץ של חיים מהוגנים אופף אותך מרגע נכנסת וחלפת על פני ה-ווֶג'יקוֹרט.

אבל כפי שמראות התמונות, גם נשים מן היישוב כמיס היידן זוכרות היכן עוברת הדרך אל לבו של הגבר ויודעות לפנק.

כמו שאפשר להיווכח מהטון החולמני, של מי שאכל יותר משתכנן, שני הקטבים פעלו עלי היטב. וכמו תמיד כשהדברים כה יפים ובאים בקלות, חוש הביקורת מיטשטש. רק לפני חודש שמתי לב לנעץ המחודד שנוקבת המציאות בהרפתקה הפיטר-פנית הזו ששלוחותיה פרושות על מיטב פיסות הנדל"ן של מנהטן: מי מנקה את הכלים?

בהיידן וגם בפלדיום, וגם בשאר חדרי האוכל שבדקתי, מניחים הסועדים את הכלים על המסילה, שמשנעת אותם אל מעבר להרי החושך, וחוזרים לעמל יומם. על המסילה מסוכך קיר אטום, המפריד בין הסועד וחדר האוכל לבין החדר בו מתנקים הכלים, עד המפגש הבא. אבל מה קורה בתווך? הקיר בנוי כך שחרף הפתח הרחב בין שני המרחבים, כמעט ולא ניתן יהיה לראות תמונה שלמה. קשה מכל יהיה לראות את הפנים, וכך אתה נתקל, מיד אחרי הטבולה והגלידה, בטורסו אנונימי העושה שהכלים ייהפכו נקיים (לכאורה בדומה לקיבוץ, אלא ששם פעם הייתה תורנות, ובצבא, להבדיל, ידוע לך היטב מי אמון על שטיפת הכלים, כי רק בנס הצלחת לחמוק מהמשימה).

אני לא מנסה לענוד את מטפחת מתקן העולם; גם לא להיכנס לניתוחי פסיכולוגיית המונים, כמו שנעשה באופן קולע ביותר במחוזותינו. למעשה אני לא אהיה מופתע אם יתגלה שהאחראיות האמיתית לכך מונחת לפתחו של עוד נוהל אמריקאי נפתל וחזק כקור עכביש. אבל עדיין אי אפשר להתעלם לאורך זמן מהפער בין שני המרחבים הכה סמוכים, ומהמחיר שגובה הראשון מן השני, גובה ודוחק למען לא תהיה הגבייה קשה עליו.

מאז בכל פעם שאני מפנה את כלי האוכל שלי, טריי-לס זון או לא, אני מתעקש להציץ מפתחי הקיר אל תוך החדר ולהסתכל לשוטף או שוטפת הכלים בפנים.