קשה לי לחשוב על מאמר או כותב בודד שהשפיעו עלי כמו סעיד והאוריינטליזם. היו שהקסימו, הרגיזו, ולא מעט שהותירו אדיש, למעט התקווה שתצוץ איזו כפולת תמונות במרכזם (!), אבל רק האוריינטליזם מהלך עלי שיתוק. כי באיזו זכות, בעצם, אני מתפעל מהאותיות הסיניות בצ'יינהטאון; מהתה של הדרוזים בצימר; מבנות שבט ארוכות הצוואר בתאילנד; מהסלט טבולי באבו-אדהם; מהחיווּת של מוזיקה אפריקאית; מכל דבר שהוא לא בשפיץ של מערב אירופה? האם האותנטיות שאני כה מתפעל ממנה היא לא, בעצם, "אותטניות" שאני מלביש על בני אדם כמותי מתוך אנתרופולגיות מזלזלת?
כשאני מנסח את זה ככה זה עלול להישמע כאקדמיזציה דוחה ומנותקת, אבל נסו לחשוב על הטייפקאסטינג הנצחי של ישראלים בחו"ל כמחבלים מתים, על קטגוריית ה"מחוץ למסלול התיירים השחוק" של הלונלי פלנט, על טחינה בראכה ואופי הפרסומות לחומוס לבנוני-אסלי-אבו-שוקרי-המקורי (אבל שם החברה נשאר "צבר").
עלי זה פעל היטב, ובמובן מסוים סִנדל או הטיל דופי בכל מה שדבק בו חשד האקזוטיזציה (ושוב אני מתנצל על השפה, אין לי חלופה טובה יותר). בהרבה מצבים אני לא יכול שלא לחשוב מיד על עצמי ולהגחיך את הנסיבות (וכאלה יש בלי סוף: שיטוט בבני ברק, צימר בכפר דרוזי, אוטובוס מהתחנה המרכזית). מיד אני נהפך בעיני לתייר אנגלו-אמריקני דשן וגבה –גרביים, שמוקסם ממזגם הסוער של ה-natives. על הספק, כהרגלי, מיד מתווסף גם קורט לעג, שכן אולי, כמו שסעיד טוען, האינסטינקט לראות את האחר כמופלא אינו אלא ניסיון-נגד לצייר את עצמי כנורמלי, כנייטרלי (שאותו מייצג אותו תייר מהמערב)? והרי גם בי רבים מאזרחי העולם ייראו אובייקט להתפעלות אותנטית שכזו: מעין לוחם ללא-חת שגם יודע אנגלית גם מניח תפילין וגם יכול, ובמחי קריצה, להפעיל את כל ה-mossad.
כל זה צף כשנכנסתי למועדון אליו הלכנו. הלכנו, יהיה אך הוגן לציין, פירושו חברי התוכנית הפלסטינאים ואני. המקום שבלב עיר ה-ABC נענה ללא בושה למיטב הקלישאה האוריינטלית: כתב חרטומים ואיורים פרעוניים כיסו את הקירות, מוזיקה ערבית גועשת את החלל ושורת נרגילות עשנות וארוכות-פיה, מהודרות ומעוטרות בשושן, הוצבה בהתאמה על כל שולחן.
לכאורה כאן אין בעיית קטלוג. פרנסי המקום טובלים במיתוסים על מיהו ערבי וכיצד הוא אמור לבלות את זמנו הפנוי, ובלי טיפת תחכום או סומק בלחיים מתרגמים אותו לפסאדה שהונחה לנגד עיני. תהיתי, אם כן, מה אני אמור לעשות עם כל זה, והתשובה אליה הגעתי כעבור כמה דקות אולי מפתיעה: כלום! (יש מוצא).
סעיד וממשיכיו הפוסטיים אומנם מציבים תמרור אזהרה חשוב, אבל צריך להיזהר גם לא לשמוע לו יותר מדי. במקום להיכלא בחדר המראות האינסופי של ערכים ותפיסה-עצמית ("מה אני, לורנס איש ערב?", "מה אני, האקדמאי העבש שיושב ותוהה אם הוא לורנס איש ערב?"), עשיתי את הדבר המיידי והקל יותר, שבמובן מסוים הוא גם הקשה יותר, והוא לקבל על עצמי את הקודים והנורמות של האווירה ולרקוד, אבל באמת.
הסיפא הזו חשובה, כי הרבה פעמים הצופה מבחוץ (האוקסידנט במונחי סעיד, האדם הלבן) תופס טרמפ על גילוי האותנטיות שמולו אבל לא מביא עצמו להזדהות אמיתית. בחתונה למשל, בה מופגזים להיטים מזרחיים אחד אחר השני (ולאחרונה נראה שהם החליפו את המזרחיות שלהם באוויר הפתוח וגבינת הפטה שמיד צצים בראש למשמע המוזיקה ה'ים תיכונית'): האם הרוקדים האשכנזים באמת שם? האם המילים מדברות אליהם, הלחן מקובל עליהם כפשוטו? האם, בקיצור, הם צוחקים עם השיר או עליו?
רשומות
