FM

Finance Magnates

יום שישי, 6 במאי 2011

פירנצה, הגעה

לצורך החודש בפירנצה זהו יומן הטיוטות שלי, שאולי יהפכו למשהו ערוך ומגובש בעתיד, ועכשיו מצלמות תמונה די אותנטית של האופן בו אני חווה את הדברים. הפומביות נועדה לעודד אותי לתעד ולא להזניח, ולא פחות מכך לשתף את מי שמעוניין. (התמונות יצורפו בהמשך)

תמיד אהבתי את דמות המשכיל בספרות העברית. כשקראתי את ברדיצ'בסקי או שלום עליכם דימיתי בעיני רוחי שגם אני יכולתי להיות אותו צעיר תאב דעת, שמשבֶּר קולמוסים בקתדרת המדעים, נמק מקור ומרעב בעליית הגג הדחוקה ו"ככרית אין לו אלא את מרפקו הרך".

נזכרתי בכך בחיוך כשהבנתי שהמקום בו אגור החודש בפירנצה (ואלמד את שפת וספרות המקום, בֶּ"קתדרה שלהם"), הוא למעשה עליית גג. כשנכנסתי בדלת העץ היפה של הדירה, מיד מצאתי לימיני מדרגות לולייניות קצרות שהובילו אל החדרון שלי. מאז הראש כבר נחבט לא אחת בתקרה והגב בדלת, אבל גם התברר שאין שום דמיון בין העולם המשכילי המיוסר ושטוף הפאתוס למצפה לי כאן.

בעלת הבית פאטי, למשל, אינה קשישה מרשעת ובבואי לפגוש בה אינני זקוק לגרזן. היא איטלקייה נאה ונדיבה, חסרת גיל אך לא צעירונת. בינינו מתהווה וריאציה ידידותית על יחסי אם ובן מבוגר, למעט גילויי החיבה הפיזיים. עד שהתארגנתי וקניתי אוכל היא חלקה איתי לחם ואנשובי שאכלה, וביום ראשון ניוקי תרד; בהגיעה הביתה כל ערב אנו מספרים זה לזו, בקיצור נמרץ, על קורות היום; כשאחד מאיתנו ישן המפתחות שלו תלויים על צלצלי המתכת החלולים, והשני יודע לא להרעיש.

בניגוד לקיטון הדל של המשכיל הממוצע, עליית הגג שלי יפה. יש רעפים ומרפסת שמשקיפה לרצועת גגות עדויים באדניות צבעוניות. יש בו מילונים לרוב וספרים על האופיצי, ארון עץ שפוער חלל פנימה לתוך הקיר, ושטיחון כתמתם שבלילה הופך לווילון.




גם שאר חדרי הדירה שמתחתיי קטנים ואפקטיביים. במטבח כל סכין יודע את מקומו על הקרס, ולכל מגירה יש את בָּבּוּשְקת הסירים והצלוחיות שלה. הכל קטן, הכל מיועד לאחד. אני משתדל לבשל כשהיא לא נמצאת, ובבוקר מצחצח שיניים רק אחרי שהיא לוקחת את קסדת האופנוע שלה ויוצאת לעבודה. היא עובדת באוניברסיטה אמריקאית גדולה, ואחראית על מגורי הסטודנטים בעיר. עכשיו היא מתייגעת על משבר דיור שנגרם בבניין שבו מצלמים, מסתבר, את הריאליטי jersey shore.

גם מחוץ לשעות העבודה עיניה לא נלאות מלבלוש אחר שלטי "מכירה" פוטנציאליים, עדיף בדירה מחולקת לשניים: היא מחפשת מקום בו היא וחברתה הטובה רוסלה יוכלו לגור ביחד כשיזדקנו. הרבה מאוד איטלקים שאני פוגש מנהלים אורח חיים יחידני כזה, עם סמארט או אופנוע בחנייה וסידורי מגורים קומפקטיים ומתוחכמים להפליא. בהקשרים דמוגרפיים כוללים הסגנון הזה עשוי להעלות על הדעת את ניוון אירופה המזדקנת, אבל מכאן זה נראה מהוגן, נאור ונחמד. אני לא יודע אם יש לה ילדים שבגרו (ואולי אחד מהם ישן פעם במיטה שאני שוכר לחודש), ומה מצבה הזוגי. יש תמונות שמפזרות רמזים אבל אני לא שואל.

* * *

עוד לפני שטיפסתי במדרגות הלולייניות אל החדרון שבעליית הגג, בשדה התעופה גיליתי שהלילה הראשון שלי בעיר היה הלילה הלבן של פירנצה. אשר על כן, הגלריות, החנויות והכנסיות היו פתוחות. יצאתי לראות, ומה אני אגיד, זה היה יפה. טורי אורות משתקפים-מתנצנצים על פני נהר הארנו, הפסלים התמירים והמוארים של דוד המלך (העתק), מדוזה ונפטון אל הים (מקור) בחזית של ה-PALAZZO VECCHIO, קרוסלת הסוסים החשמלית הססגונית ב-PIAZZA DELLA REPUBLICA, ה-PIAZZA DEL DUOMO שוקק ומלאת-אדם.


באותו לילה התיאור "מלא-אדם" היה תקף גם לכל מרצפת אחרת בעיר, על הגשרים ועל המדרכות ועל הכבישים, מה שהוסיף נופך אפֶּי לכל העניין, כאילו מלחמות שושלת מדיצ'י במורדים או ההפצצות של הגרמנים מתרחשות ממש עכשיו. רוב הזמן זו היתה חוויה לא מילולית בעליל, ואני לא מוצא לנכון לפרוט אותה למילים עכשיו.

כתבתי "רוב הזמן" כי בחלק הראשון של הערב הייתי מצוי במצב מתמיד של שיחה. תחילה יצאתי לארוחת ערב עם פאטי ותשעה מחבריה הטובים ביותר. בהתחלה הלכנו שנינו לפגוש את רוסלה, שהתקשרה לעוד מכרה והביאה גם אותה. זו הפתיעה ובאה עם חברה וידיד, שכבר קבע עם עוד זוג, שהצטרפו אלינו והביאו זוג חברים נוסף. החד גדיא האיטלקי הזה התפתח בחן, כמעט מעצמו; מקובל כאן כנראה שהרכב המשתתפים של מפגש חברתי פתוח לשינויים, ומתרבה מתוך עצמו כאורגניזם עצמאי.

המצב הזה של נוכחות משתנה מיקד אלי תשומת לב רב פעמית, ונוכחתי שאני מדבר איטלקית טוב בהרבה משאני מבין. מה גם שעד כה מדובר במפגשים ראשוניים וחד פעמיים, שמכתיבים לחזור שוב ושוב על אותו טקסט שאני מדקלם להפליא ("אני מתרגם, לומד איטלקית כדי לתרגם ספרים וכו'").

נוצר כך תהליך מחזורי משונה, לא לגמרי מודע:

אני מדבר ראשון: אני מכיר היטב את התפקיד, חזרתי עליו לא אחת והוא יוצא מפי קולח ומהיר: "אני מישראל, מתרגם ספרותי, איטלקית הייתי מעוניין ללמוד כדי לקרוא ספרות איטלקית ולתרגם";

מגיע תורו של בן שיחי לענות, ומול זוג עיניים מתעגלות בתמיהה להיווכח שעליו לעדכן את רמת האיטלקית המשוערת של האדם הניצב מולו;

שוב מגיע תורי. משנואשתי מהסיכוי להבין אותו, את זמן הדיבור של חברי הטרי חילקתי בין הקשבה רופפת לתכנון תשובתי הבאה. על כן ברגע המתאים אני שוב מתעשת ומגבש תשובה איתנה, שמאלצת את שומעי המבולבל לתקנן, בדקים שבניואנסים, את רמת השפה שבה ישתמש.

שוב מגיע תורו, שוב אינני מבין הכל...

מעניין אם שותפיי השונים היו מודעים לתהליך, ושמו לב שככל שהשיחה מתגלגלת כך התשובות שלי, אומנם נקיות ורהוטות, הולכות ונעשות אמורפיות, גורפות, אוניברסליות.

בכל מקרה, בסוף הפור נפל על מסעדה ב-PIAZZA SANTO SPIRITO. תכננתי לקחת כרטיס ביקור, כהרגלי, וכך לדעת מה שם המקום, אבל כשיצאנו דעתי הוסחה: בדלפק הבאר והמטבח הסמוך לשולחננו נשברה כוס. כל הנוכחים מחאו כפיים, כמקובל גם בצד שלנו של הים התיכון. אבל הברמן ראה כי טוב, התלהב, לקח כוס נוספת וניתץ אותה על הרצפה. מה שהוא לא ראה זה המלצרית, שעדיין ניקתה את השברים הקודמים ממש מתחתיו, במקום נסתר משדה ראייתו.


היא לא נחתכה אבל בעיניה זה היה ניסיון תקיפה לכל דבר. גם החברים לשולחן לא ראו שהברמן לא ראה, ולא יכול היה לראות אותה שם, ויצאנו בזעם.

מַאוּרה אמרה לי שזו לא התנהגות איטלקית טיפוסית. היא אישה נמוכה בעלת שיער אפור קצר, משקפיים דקים וחיוך משרה-רווחה. ייתכן שקוראים לה פאולה, או לאורה. היא חזרה ואמרה שהוא שבר את הכוס לא כי הוא איטלקי אלא כי הוא CRETINO, היינו מטומטם. את זה דווקא הבנתי יפה, וכל כך שמחתי על כך שהבנתי במכה ראשנה עד שהרהבתי עוז לנסות את כוחי בבדיחה:

"אה," הנהנתי, "הוא מגיע מכרתים?"

אבל היא לא חייכה אלא שבה והסבירה לאט יותר מה פירוש המלה. ההונאה-זוטא שחגגתי בין שכבות השפה התהפכה נגדי.