FM

Finance Magnates

יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

לזכר אנדרו ויליאמסון-נובֶּל

לפני שבועיים בדיוק, בכל שעה שהיא אחר חצות התאבד סטודנט בן 20 בספרייה של אוניברסיטת ניו-יורק. על פי דיווחי העיתונים הוא קפץ מהקומה העשירית ונחת על הגב. מכתב הושאר בחדר שלו, אך המשפחה ביקשה שלא לפרסם פרטים נוספים. מכתב מנשיא האוניברסיטה נשלח לכל ארבעים אלף הסטודנטים במייל; בבוקר בו התגלה המוות הספריה הושבתה, כולל התרגול שלי בשמונה, אבל שלוש שעות לאחר מכן חזרה לפעילות מלאת תזזית. וזהו.

מאז לא שמעתי על דְבר ההתאבדות ולא העליתי אותו על דל שפתי, אלא כדי לגזור קופון של שנינה על חשבונו, להוסיף אותו לעגה המתהווה בפרויקטים כאלה (בה מקרים ותופעות הופכים מושגים שגורים), או לגבות טענה כללית ומתלהמת כנגד אורח החיים המקומי. נדמה שיהיה זה הוגן לומר שזה פחות או יותר המצב בקרב מרבית הסטודנטים.

אין לי עניין לפצוח בקינה כללית או לצאת בהאשמה גורפת, רפלקסיבית, נגד האוניבריסטה, האמריקאים, השיטה, או הטבע האנושי. מעבר לכך שזה לא הוגן, זה גם לא מעניין במיוחד ולא יתרום דבר לאיש. מה שיותר העסיק אותי היה לנסות לחשוב על האדם האחד, על אנדרו וילסון-נובל.

אחרי שהסתובבתי השבוע עם מחשבות ממחשבות שונות, אני מוכרח להודות שמעשה ההתאבדות שלו לא נראה לי עד כדי כך בלתי נתפס. (הבה נשים בצד את סארטר וסיזיפוס שלו – לרבות ההתאבדות כאתגר פילוסופי בשורה הראשונה והמסקנה החותכת שעלינו לראות את סיזיפוס כאדם מאושר, ונדבר באופן ארצי יותר). התאבדות תמיד נראתה מפלט מהחלטה הכרחית בין כמה פתרונות לא רצויים, או פעולה כנגד העדר מוצא נסבל. בעצם, זה יכול להיות מענה נחרץ ונמהר למצוקה אחת, חובקת-כל ופולחת. הרי קורה לי, בעיתות ייאוש, שאני מרגיש כובד אפור ופיזי בבית החזה, עוזב הכל ומטיל עצמי אל המיטה לישון.

אני מנסה לחשוב על ויליאמסון-נובל זה, שקלסרתו בעיתון הוא מעין קלתסרו של כל-אדם, שמי יודע אם לא עבר לידי בהמון, ואני נוכח שאפשר להגיע כאן למצבים כאלה די בקלות. הלימודים מלחיצים. כמובן, עבורי ועבור הקבוצה אליה אני שייך (?) יותר מדובר בפרודיה על לימודים, כשהשקעה בהם היא בגדר התנהגות אזרחית למופת, בלתי חורגת ממעגל ההגדרה העצמית. אבל לגבי הסטודנטים האמיתיים, הצעירים ממני בכשש שנים, הציונים ייקבעו אם ימשיכו ל-grad school. זה לא עניין טכני, בשונה מציון פסיכומטרי של זבנג וגמרנו זה לא כרטיס כניסה שנשכח מרגע שמילא את תפקידו. אין לך קנה מידה מֶשַווה ואדיש-לנסיבות כמו הציון האחד, שמתומצת כאן לכדי אות, כדי למתוח גבולות ברורים יותר. ויצר לב האדם, זה הרע מנעוריו, בעת חוסר ביטחון מועד לטעות הגדולה, הכה אנושית, ומשגר מבטי קנאה ווידוא לביצועים של החברים.

הלימודים האלה גם עולים כסף. מאתיים אלף דולר עבור התואר הראשון באוניברסיטת ניו-יורק. אני מתפלץ כל פעם מחדש מאותו מחקר שמגלה כי גידול ילד בישראל, מאסותא ועד הבקו"ם, כרוך בהוצאת מיליון שקל. אני לא מציין את זה עכשיו כדי לנגח את האמריקניזם, מהנה וחשוב ככל שזה יהיה, אלא לנסות ולהבין מה עובר בראש של סטודנט שזה הסכום הכספי ששמו ההורים על הראש שלו. והראש הזה - כל כמה שרכן מעל ספרים, ושינן עובדות, או תרגל נוסחאות, או בהה עד אין-קץ בתרשימי מולקולות, הראש הזה, שפקד ללא רחם לשבֶּר את הגב התחתון, ובז לעייפות העיניים המימיות, ובעיקר לַעַיֶיף עצמו – יודע שהוא הולך לקבל c. עוזר ההוראה לעולם יישאר מנומס, המרצה לא יתלונן על חריגת השיחה משעת הקבלה, אולי אפילו יזמין לקפה. אבל ייקוב הדין את ההר והאות הזו, האחת, לא תהיה a.

ונגמר השיעור; ויוצאים אל המרחב העצום מסביב, שחציו מאורגן לעייפה, בטרחנות דה-טוקווילית, וחציו הפקר נורא. איך בכלל אפשר להראות פרצוף בחוג יוגה או ערב הודי או "ערב יו-טיוב ויוגורט", כשהבסיס עצמו מנוון מהיסוד?

בנות? גם to get some כרוך הרי בצליחת מערך חברתי שלם, שהאקט שבסופו הוא רק הפרס על הצטיינות או תעוזה. גם זו התמודדות, וגם בה בלי קצה חוט סביר חשים כמו נמלה שצריכה לחצות מעבר מעבר בוול-מרט, וגם המרצפת האחת קשה עליה. ובדיוק, אבל בדיוק, כמו עם ה-c מהבוקר, המדדים ברורים מאוד ולא ניתן להפיס.

ואז יכול לבוא ריב עם ההורים, ויקרה שאיש מהחבר'ה מה-hometown לא עונה, כולל אלה שלומדים פה. כלומר שאין מי יודע מה לאן לחזור. ועוד לא סיימת להתאושש מה-c, לחשב מסלול מחדש, וכבר על צווארך החובות הבאים, שנערמים בהגחכת-כוונות נבזית. הנה נהיה אחת עשרה וחצי, נעלמת באינטרנט במקום ללמוד בחצי שעה האחרונה, והספריה הענקית הזו, אליה באת כדי ללמוד סוף סוף כמו שצריך בלי הסחות דעת, הולכת ומתרוקנת מהאנשים המוצלחים.

כל זה לא היה אמור להיות "ריאלי". לא חשתי צורך לעשות שום תחקיר, וברור שאנדרו ויליאמסון-נובל האיש, החד פעמי, לא מוכפף לסך הדמיונות, האינסטינקטים, הפשרות האתסטיות והקהויות שלי. היה לי חשוב לכתוב את כל זה קודם כל כדי לספק מענה אנוכי של קריאת תיגר על הרעיון המוזר שסטודנט שלומד בבניין ובית הספר שלי קפץ מגג הספריה ונעצר ברצפה רק לרגע, לפני שבמרוצת היום-יום והאינטנסיביות של ניו-יורק, העיר והאוניבריסטה, נבלע כליל. אבל מעבר לזה ביקשתי להתעכב על כישור שאולי קהה עם השנים, שאולי לא תהיה זו קלישאה גמורה להזכיר לגביו את המלה 'מחסומים' על כל מובניה, והוא להיות ער באמת לסבל של האחר. לחוש אותו ולא להבין.

קונדרה מדבר ב"קלות הבלתי נסבלת של הקיום" על האטימולוגיה של המלה חמלה; באנגלית מדובר בפסיון משותף, הזדהות ממשית עם הכאב, לעומת שבדית או גרמנית בהן יש פירוש מילולי מתון יותר, שדומה לנעשה גם בעברית, עם הדמיון של 'חמלה' ל"מחילה" הפטרונית כלשהו. והתזוזה מן השני לעבר הראשון היא אולי הדבר החשוב ביותר שאפשר לקחת מפרשת ויליאמסון הלאה

יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

ייאוש

ייאוש. זו הפעם הראשונה שאני נתקל באירוע חדשותי רציני בהיותי בחו"ל. על כן קשה לי להעריך כמה גלים מכה פרסום מעצרו של יעקב טייטל, הארכי-טרוריסט על פי החשד. מפה זה נראה נורא. למרות שאין למקרה הזה חשיבות רוחבית או אקטואלית גדולה (רציחות מלפני עשור, אדם בודד מטורף שפועל על דעת עצמו), קשה לקרוא. כמו שקורה לי עם השתלשלות האירועים האלה, אני דוהר על פני הדיווח היבש, המטריד, אל התגובות. כלומר, אל תגובות הצד שמצופה ממנו להתגונן, שאליו תופנה השאלה הנזעמת "מה יש לך להגיד עכשיו?!" (מדי פעם אני מטפח אשליה ילדותית שאולי הפעם לא יראו הצדדים במקרה המסוים רק עילה להתנגח).

הפעם מינה הגורל את אנשי רחל שבות. היישוב שם לו דובר, שבין היתר אמר את זה:

היישוב לא מקבל את זה כעננה כבדה. אנחנו לא אחראים על מעשה פרטי. יש לנו אנשי חינוך ואנשי היי-טק, אנשים ששירתו בצבא. וייזגן וטייטל – זה פשוט מזל רע. הקהילה שלנו לא כזאת, אנחנו לא מחנכים את הילדים בדרך הזו. אנחנו ישוב שמח. קרו מקרים אבל זה מזל רע שלא מעיד על האווירה החברתית”.

עד כאן דווקא בסדר. גם אם מאוניבריסטת תל-אביב או שבט הצופים בו הדרכתי אי-אז ייצא רוצח, אני לא ארגיש אחראי או אשם, אלא רק נבוך, כמו מה שקרה בפלוגה בה שירתתי שנה אחרי השחרור. אומנם לזכותי עומד אורח החיים העירוני המסוגר, בו אם השכן ייכנס לדיכאון במשך שנה ויחליט להתאבד אני אוכל לדעת רק על פי הריח, אבל גם ביישובים קהילתיים אני לא חושב שפרטים צריכים לשאת צלב (או מגן דוד) קולקטיבי.

אבל התגובה הזו הגיעה רק כהרחבה, בגרסה המקוצרת והרשמית אומר היישוב כך:

"היישוב מביע סלידה מהמעשים המיוחסים. מדובר במעשים פסולים ואסורים ואנו שוללים אותם לחלוטין. היישוב מקווה שמערכת הביטחון תגיע לחקר האמת

ומוסיף (למה חייב היה להוסיף), את זה:

"עם זאת...היישוב גם מבקש להדגיש כי הניסיונות מצד גורמי השמאל לנצל את המצב להסתה נגד כלל המתנחלים, הינם מכוערים ועלובים".

אתר "שבע" כבר לא אחז בשנִיוּת כזו, והכותרת נראתה כך:

פרשת טייטל: השמאל קופץ על המציאה

בישוב שבות רחל בבנימין מביעים צער על החשדות נגד שכנם, יעקב טייטל. "נסיונות השמאל לנצל את המצב - מכוערים ועלובים".

ומה בשמאל? הורביץ מנסה לקעקע את הקו שמוליכים אנשי היישוב והימין בכלל, בטענה שאין פה מקרה חד פעמי או מבודד, אלא "הוכחה חדה להתגברות ההסתה והאלימות הפוליטית"; מתי? ברצח לפני עשר שנים, ב-2006, או בפעילות האנטי הומואית שמיוחסת לו כחשד בלבד לפי שעה?

תמיר גינתה ומיד קשרה את האירועים (למה הייתה חייבת לקשור) לפצע אחר: ביום השנה לרצח רבין מתברר שבית הגידול של הימין הקיצוני ממשיך לגדל עשבים שוטים שמסכנים את החברה הישראלית".

לגבי זחאלקה מבל"ד, האשם כבר לא טמון אצל המתנחלים דווקא, כי "המחבל שנחשף צמח בביצת הגזענות, הכיבוש והפשיזם הישראלית". הפתרון, בפרפאזה על הטרור, יבוא רק עם "ייבוש הביצה".

ותחושה קשה באה, של טפיחת מציאות גסה שמגחיכה נסיונות או רעיונות או הישגים צנועים יותר, שמבטלת את החשיבות של רגעים דקים. כי גם אם הולכים שבעה להופעה של ברוס ספרינגסטין, ומדברים פעם בשבוע, ואפילו חיים דלת לדלת, עושה רושם שככלל אין בעתיד הנראה לעין מוצא מן הבצה, ומן המשתלה בה נועדנו להתקוטט מי שוטה ומי מושרש עד היסוד.