FM

Finance Magnates

יום ראשון, 10 בינואר 2010

new orlenas #2

כשמדברים על פוליטיקה מיסטר בננה הוא אקדח טעון. ואנחנו, שני ישראלים מנומסים להפליא, אוכלים הרבה ומדברים מעט, מהווים מטרה מושלמת. הוא מגדיר את עצמו כהיסטוריון חובב, "אבל עם השקפת עולם מאוד מסוימת, ראו הוזהרתם".

קירות העץ של בית ההארחה בן שלוש הקומות שהוא מחזיק, מגדירים אותו גם כארכיונאי חובב, עקבי בשיטה ומוטרף במזג: עשרות כרזות של הצגות תיאטרון בניו אורלינס, משנות ה-50, ה-60 וה-70; מדפים רעועים שמחזיקים בקושי ספרי אנציקלופדיה רפואית מלאה משנת 1970, כרכי ספרות צבאית בספרות רומיות, היסטוריה אמריקאית, רומנסות מקוריות, כל כתבי פוֹ; בין לבין נטועים אינסוף חפצי נוי ובובות זעירות, מזכרות ניו-אורלינס ותצורות עץ מוזרות, שבכל מקום אחר היו נחשבות ג'אנק.


רוב הזמן מפרידה בינינו לבינו דלת, עליה אסור לדפוק וממנה הוא יוצא להגיש את ארוחת הבוקר. הקרח נשבר בארוחת ערב דווקא, שאינה כלולה בעסקת הלינה. הוא ישב לשולחן האוכל הגדול עם שתי אורחות, סבתא ונכדתה. כשנכנסתי קיבלתי הזמנה להצטרף. מהשיחה על השולחן למדתי יותר על ניו אורלינס יותר מאשר בשאר שלושת הימים בעיר.


"לא יעזור להם שום דבר, שתיים ועוד שתיים הם לא שלוש ולא שבע, ומי שמסרב ללמוד מההיסטוריה פשוט ייתקל, ובכן, לא באותם דברים, ההיסטוריה לא בדיוק חוזרת על עצמה, אבל אפשר ללמוד ממנה".

עד אז הוא לא חרג מדמות המארח החביב בעל המבטא הדרומי (שואל מהיכן הגענו, מציע את המסלול הקצר וקו האוטובוס הנכון). אבל באותה ארוחה ספונטנית מתגלה מיסטר בננה כמשכיל עממי, חריף וידען לא פחות מאנשים המועסקים בכך על ידי אוניברסיטת ניו יורק. המונולוג שלו, כמו הבית כולו, הוא גדוש ומבולגן, מרתק ומלא חוכמה.

כשהוא מדבר על האיזלאם, הידע וההרשעות שלו מגיעים עד ראשוני שושלת הוואהבי בחצי-האי ערב (ומיד חוזרות לאירופה, שסטטיסטית תהפוך תוך שני עשורים, חרף עצימת העיניים, למדינת שריעה אחת עם חווה הולנדית).


כתב האישום שלו נגד מדיניות החוץ האמריקאית מתחיל בוושינגטון של ימינו ומשתרע עד ניקרגואה של אורטגה. גם לגבי הסכסוך, זה המוכר, יש לו מה לומר:

"כשעראפת הגיע לקמפ דיוויד הם לא יכלו לסלוח לו שבכלל העיז לדבר על חלוקה ופיתרון, זה עד כמה שהפלסטינאים הם פיס-לברז. גם בעזה, אתם צריכים להראות לשכנים שלכם מה קורה אם יו מס עם ישראל. לא הכל מושלם, כן, אתם לא צריכים לעקור להם שם את עצי הזית האלה. אבל בכלל, לאמריקה יש מה ללמוד. בשם ה-politically correctness הזה, כדי לא להעליב קבוצה אחת בהכללות, מוכנים לגרום לכולנו לסבול. בגלל מטורף אחד חמש עשרה מיליון צריכים להוריד נעליים בשדה תעופה. כן, זאת הפרופורציה. הנה אצלכם גם הערבים הנוצרים, שאין להם שום דבר נגד סטייט אוף יזראל, סובלים בשדות התעופה to their boots, וזה בסדר, זה מחיר שישראל מוכנה לשלם".

"אתם יודעים מה המלה הראשונה שתינוק אומר כשהוא נולד? זה לא פַּא, אלא מַא. שלי, זה שלי. רכוש, פרו-פר-טי, ככה אנחנו חושבים מלידה – זו לא החברה ולא השיטה, זה האינסטינקט. ולא יעזור להם איך שהם רוצים לראות את העולם – ככה זה. שתיים ועוד שתיים הם תמיד ארבע, לא שלוש ולא שבע".

וכך הלאה. הוא יותר מתוחכם מזה. הדיבור שלו זרוע עוד הערות ביניים שנונות, יותר מכפי שאני יכול לזכור. אבל לכל התסבוכות, בסופו של דבר, יש לגביו כתובת אחת: "אקדִמִיַה". הישות האחת הזאת, שכוללת עורכי דין, אנשי ממשל, שמאלנים, צבועים, היא שקובעת את סדר היום, היא שכותבת את ההיסטוריה. "המדינה שלנו מנוהלת בידי אנשים...כל האדמניסטריישן החדש, מסוכן מאוד. אותם אנשים, אותם רעיונות מסתובבים סביב עצמם, משבחים את עצמם - וושינגטון, ג'ורג'טאון, אתם יודעים".

לבסוף הוא נוכח שלא הוצאנו מלה במהלך השיחה, ובעצם במהלך שלוש הארוחות בהן ישבנו איתו לשולחן. "אמא שלי לימדה אותי שהסוד הגדול של ההקשבה הוא לא להגיד כלום, ולתת לשני לעשות את כל הדיבורים. ובכן, אתם הייתם מקשיבים נהדרים, ואני מודה לכם", הוא אמר ביום האחרון, והתחייך במבוכה. "כאן בדרום אומרים שלפעמים כדאי לדחוף מגף לפה ולא להגיד דברים מסוימים, אבל אני גם דחפתי וגם אמרתי את הדברים האלה, מה?"

הוא ביקש לומר עוד משהו, אבל נהג הרכב שהזמנו לשדה התעופה כבר ניצב בדלת. מיסטר בננה נפרד מאיתנו באיחולים לבביים, בניסיון מהיר לדה-פוליטיזציה של השיחה איתו, של הזיכרון שלנו אותו. כשניגשתי ללחוץ את היד הוא פרש את מוטת ידיו לחיבוק. היד המושטת שלי נתלתה בשקע הכתף שלו לרגע קצר, לפני שיצאנו לרכב שייקח אותנו הלאה, בדרך ליעד הבא.

אין תגובות: