new orlenas #2

כשמדברים על פוליטיקה מיסטר בננה הוא אקדח טעון. ואנחנו, שני ישראלים מנומסים להפליא, אוכלים הרבה ומדברים מעט, מהווים מטרה מושלמת. הוא מגדיר את עצמו כהיסטוריון חובב, "אבל עם השקפת עולם מאוד מסוימת, ראו הוזהרתם".

קירות העץ של בית ההארחה בן שלוש הקומות שהוא מחזיק, מגדירים אותו גם כארכיונאי חובב, עקבי בשיטה ומוטרף במזג: עשרות כרזות של הצגות תיאטרון בניו אורלינס, משנות ה-50, ה-60 וה-70; מדפים רעועים שמחזיקים בקושי ספרי אנציקלופדיה רפואית מלאה משנת 1970, כרכי ספרות צבאית בספרות רומיות, היסטוריה אמריקאית, רומנסות מקוריות, כל כתבי פוֹ; בין לבין נטועים אינסוף חפצי נוי ובובות זעירות, מזכרות ניו-אורלינס ותצורות עץ מוזרות, שבכל מקום אחר היו נחשבות ג'אנק.

רוב הזמן מפרידה בינינו לבינו דלת, עליה אסור לדפוק וממנה הוא יוצא להגיש את ארוחת הבוקר. הקרח נשבר בארוחת ערב דווקא, שאינה כלולה בעסקת הלינה. הוא ישב לשולחן האוכל הגדול עם שתי אורחות, סבתא ונכדתה. כשנכנסתי קיבלתי הזמנה להצטרף. מהשיחה על השולחן למדתי יותר על ניו אורלינס יותר מאשר בשאר שלושת הימים בעיר.

"לא יעזור להם שום דבר, שתיים ועוד שתיים הם לא שלוש ולא שבע, ומי שמסרב ללמוד מההיסטוריה פשוט ייתקל, ובכן, לא באותם דברים, ההיסטוריה לא בדיוק חוזרת על עצמה, אבל אפשר ללמוד ממנה".

עד אז הוא לא חרג מדמות המארח החביב בעל המבטא הדרומי (שואל מהיכן הגענו, מציע את המסלול הקצר וקו האוטובוס הנכון). אבל באותה ארוחה ספונטנית מתגלה מיסטר בננה כמשכיל עממי, חריף וידען לא פחות מאנשים המועסקים בכך על ידי אוניברסיטת ניו יורק. המונולוג שלו, כמו הבית כולו, הוא גדוש ומבולגן, מרתק ומלא חוכמה.

כשהוא מדבר על האיזלאם, הידע וההרשעות שלו מגיעים עד ראשוני שושלת הוואהבי בחצי-האי ערב (ומיד חוזרות לאירופה, שסטטיסטית תהפוך תוך שני עשורים, חרף עצימת העיניים, למדינת שריעה אחת עם חווה הולנדית).

כתב האישום שלו נגד מדיניות החוץ האמריקאית מתחיל בוושינגטון של ימינו ומשתרע עד ניקרגואה של אורטגה. גם לגבי הסכסוך, זה המוכר, יש לו מה לומר:

"כשעראפת הגיע לקמפ דיוויד הם לא יכלו לסלוח לו שבכלל העיז לדבר על חלוקה ופיתרון, זה עד כמה שהפלסטינאים הם פיס-לברז. גם בעזה, אתם צריכים להראות לשכנים שלכם מה קורה אם יו מס עם ישראל. לא הכל מושלם, כן, אתם לא צריכים לעקור להם שם את עצי הזית האלה. אבל בכלל, לאמריקה יש מה ללמוד. בשם ה-politically correctness הזה, כדי לא להעליב קבוצה אחת בהכללות, מוכנים לגרום לכולנו לסבול. בגלל מטורף אחד חמש עשרה מיליון צריכים להוריד נעליים בשדה תעופה. כן, זאת הפרופורציה. הנה אצלכם גם הערבים הנוצרים, שאין להם שום דבר נגד סטייט אוף יזראל, סובלים בשדות התעופה to their boots, וזה בסדר, זה מחיר שישראל מוכנה לשלם".

"אתם יודעים מה המלה הראשונה שתינוק אומר כשהוא נולד? זה לא פַּא, אלא מַא. שלי, זה שלי. רכוש, פרו-פר-טי, ככה אנחנו חושבים מלידה – זו לא החברה ולא השיטה, זה האינסטינקט. ולא יעזור להם איך שהם רוצים לראות את העולם – ככה זה. שתיים ועוד שתיים הם תמיד ארבע, לא שלוש ולא שבע".

וכך הלאה. הוא יותר מתוחכם מזה. הדיבור שלו זרוע עוד הערות ביניים שנונות, יותר מכפי שאני יכול לזכור. אבל לכל התסבוכות, בסופו של דבר, יש לגביו כתובת אחת: "אקדִמִיַה". הישות האחת הזאת, שכוללת עורכי דין, אנשי ממשל, שמאלנים, צבועים, היא שקובעת את סדר היום, היא שכותבת את ההיסטוריה. "המדינה שלנו מנוהלת בידי אנשים...כל האדמניסטריישן החדש, מסוכן מאוד. אותם אנשים, אותם רעיונות מסתובבים סביב עצמם, משבחים את עצמם - וושינגטון, ג'ורג'טאון, אתם יודעים".

לבסוף הוא נוכח שלא הוצאנו מלה במהלך השיחה, ובעצם במהלך שלוש הארוחות בהן ישבנו איתו לשולחן. "אמא שלי לימדה אותי שהסוד הגדול של ההקשבה הוא לא להגיד כלום, ולתת לשני לעשות את כל הדיבורים. ובכן, אתם הייתם מקשיבים נהדרים, ואני מודה לכם", הוא אמר ביום האחרון, והתחייך במבוכה. "כאן בדרום אומרים שלפעמים כדאי לדחוף מגף לפה ולא להגיד דברים מסוימים, אבל אני גם דחפתי וגם אמרתי את הדברים האלה, מה?"

הוא ביקש לומר עוד משהו, אבל נהג הרכב שהזמנו לשדה התעופה כבר ניצב בדלת. מיסטר בננה נפרד מאיתנו באיחולים לבביים, בניסיון מהיר לדה-פוליטיזציה של השיחה איתו, של הזיכרון שלנו אותו. כשניגשתי ללחוץ את היד הוא פרש את מוטת ידיו לחיבוק. היד המושטת שלי נתלתה בשקע הכתף שלו לרגע קצר, לפני שיצאנו לרכב שייקח אותנו הלאה, בדרך ליעד הבא.

לא לוחמים ולא לשלום

על שני הקולות בהם מדברת תנועת לוחמים לשלום (או: אם כאלה לוחמים, מי צריך סרבנים?)

מכותבי תפוצת הדואר של ארגון לוחמים לשלום, ואני ביניהם, קיבלו לאחרונה מייל ובו הזמנה ל"הפגנת תמיכה בחבר תנועת לוחמים לשלום, שמסרב לשרת בשטחים". כשחרגתי מהרגלי והמשכתי לקרוא, התוודעתי אל סמ"ר עידן בריר, שנידון ל-14 ימי מחבוש על סירובו לקחת חלק במעשים לא חוקיים שהכיבוש גורם לישראל לבצע. מעבר לדיון בשאלות הגדולות, עצוב לראות שבמקום להיאבק במגמות ההסתגרות וההקצנה מעדיפה התנועה, הנשענת על עבר קרבי כמקור סמכות, לנכר ממנה את מי שחייבת הייתה להביא לו בשורה.

המקרה המתואר למעלה מצטרף לתקדים ממנו התאכזבתי גם כן. לקראת הופעתו המתקושרת בארץ, הציע הגדול מכולם ליאונרד כהן לתרום את כל רווחי המופע לתנועה, ונענה בסירוב, "הואיל חלוקת ההכנסות הכספיות מההופעה בישראל, לארגונים שפועלים נגד הכיבוש, אינה משרתת את דרך השלום ואת המאבק הלא-אלים נגד הכיבוש". במילים אחרות: הופעה של ליאונרד כהן ברמת-גן היא אקט לא לגיטימי, שהארגון לא מוכן לשתף איתו פעולה.

מסר בעל אופי דומה, אם כי פחות רדיקלי, עולה מהתמיכה במעשה הסרבנות של סמ"ר בריר. בגדול, את ההחלטה שלא לשרת בשטחים אפשר לנמק בשני נימוקים. הנימוק האישי יכול להתנסח כך: הכיבוש משחית, הנוכחות שלנו שם מיותרת, משרתת ציבור שלא יכול להיות רחוק יותר ממני, ויהיה אשר יהיה ידי לא תהיה במעל. הם יצביעו על דמויות שסירבו לקחת חלק במשטרים אפלים, וההיסטוריה הכירה להם תודה.

הנימוק היותר נרחב, אותו אני שומע לעיתים קרובות יותר ובו נתלים ב"לוחמים לשלום", גורס שינוי ממשי בסדר הכוחות בשטח, שינבע מתנועה הולכת וגוברת של צעירים שפשוט לא יעמידו עצמם לרשות הצבא. מעבר לפרקטיקה, גם במישור התודעתי סירוב יגרור סירוב, יראה שאפשר, ומעט-מעט תיווצר מסה קריטית למוטט את הכיבוש מבפנים, באופן בלתי אלים. ההצלחה של ארבע אמהות, להבדיל, יכולה לשמש נר לרגליהם.

הבעיה שלי היא לא עם אף אחת מהדעות. שתיהן לגיטימיות וראויות בדיון, אם כי על סיכוייה של האחרונה להתמשש אני חולק קשות. הבעיה שלי היא עם הזיהוי של עמדות כאלה עם ארגון ששואב את סמכותו, את הערך המוסף שלו בין שורת ארגונים דומים, מהשיוך הצבאי. אני לוקח לעצמי חירות לא אחראית לדמיין איזה משקל תופס הפן הזה בשיחות עם תורמים אמריקאיים, למשל, עד כמה מוֹתר הלוחם המפוכח מפְּעיל השלום סתם.

זה מפריע לי כי הרעיון עצמו, כמו שפירשתי אותו בהתחלה, דיבר אלי מאוד. בחברה כה צבאית, אין פלא שתהליך או הסכם שלום נתמכים בזכות הרקע הצבאי של העוסקים במלאכה. בגין, רבין, ברק, להבדיל שרון – כולם היו שם, כולם "ראו אותם דרך הכוונת". כשאולמרט דיבר על ויתורים כואבים הכיכרות נותרו ריקות. אשר על כן, לוחמים לשלום מבקשת, או לפחות דימיתי שהיא ביקשה, להפגיש את הלוחמים שנואשו מהקרב וכעת פניהם לשלום ולסיום הכיבוש.

דא עקא, כל עוד ישראל היא מדינה דמוקרטית, שלום כזה חייב לעבור דרך העם. והעם, כפי שאפשר ללמוד מהבחירות האחרונות ומתוצרי החשיבה החד-צדדית (חומת ההפרדה, ההתנתקות), פניו להתסגרות והקצנה בעמדות. בהעדר מתמודדים משמעותיים בשיח הפוליטי, את הטון נותנים ליברמן, ישראל כץ ואחרים, ביוזמות שערורייתיות שלא נתקלות בהתנגדות ממשית. לדעתי זה בדיוק ההר עליו צריכים לוחמים לשלום להסתער, להסתער כדי להשטיח.

ערב ההתנתקות הקימו מתנחלים מאהלים בלב תל אביב ויצאו להידפק על הדלתות ולשכנע בגנות המהלך. ואולם הרטוריקה של לוחמים לשלום, שעמדותים גופא יותר מקובלות על חלקים נרחבים מהציבור, מלמדת על כיוון שונה: הם מפנים במפורש את גבם ל"שמאל הישראלי המתון, האדיש לכל חוץ מלעצמו, העייף מדיאלוגים והשבע".