אם אראה באתר הפניה לידיעה על בר רפאלי, כל ידיעה, אני כנראה אכנס. אם תהיה גם תמונה, זו הקלקה כמעט ודאית. אני לא בטוח למה: לא מתוך פרץ יצריוּת גולמי, בטח ובטח לא סקרנות בדבר המידע החדש שמוצע לי. אלוהי האינטרנט הצליחו להרגיל אותי לתגובה מותנית כזאת, ובמשחק השקוף ביני לבין העורכים השונים, אני נדון להפסיד כל פעם מחדש (גם אם האינטרס שקוף, גם אם התירוץ דחוק במיוחד).
אחרי אינספור רגעים שלא ישובו לעולם, השבוע סוף-סוף הביא ההרגל המגונה ברכה. בדרך לארוחת ערב של החבר'ה מהכיתה נעצרתי בפְּיאצה דֶלה רפובליקה, כשראיתי בין האיורים של אמני הרחוב את התמונה.
"מי זו?"
"ידידה."
"ידידה שלך? מאיפה הידידה?"
"מישראל."
"מישראל! איך קוראים לה?"
"אה... זה פרטי".
המשכתי לחקור ולדרוש, הוא סירב אבל לבסוף ניאות לומר שקוראים לה... יוהנה. השיחה נמשכה בטבעיות והנושא נזנח.
הצייר התגאה בשורשים היהודיים-אלבניים שלו, אם כי ביראה מסוימת, כי העבר הקומוניסטי של המדינה כמעט הופך את הצירוף הזה לאוקסימורון. חי כמה שנים בארצות הברית; דפק את הרגל כשהחליק שם על קרח, ברכבת התחתית, וחזר לאיטליה להשלים את סדרת הניתוחים היקרה. הוא מלא טענות כלפי אמריקה – המיסוד הדרקוני, התושבים האנוכיים שברחו כדי לא להיות עדים בתביעה נגד הביטוח – אבל הוא גם בונה עליה. רק שם הוא יוכל להתפרנס באמת כאמן, ובסנטה פֶה יש לו חברה.
סיפרתי לו שהייתי בסנטה פה, והוספתי שהוא זוכה לדלג בין שניים מהמקומות היפים בעולם. בשלב הזה אחד מהחברים שלי לכיתה עבר במקום ושאל אם אני לא בא לארוחת הערב שנקבעה לנו. עד הרגע הזה נשכחה ממני כליל המטרה לשמה הגעתי לכיכר. הצייר שלח אותי לדרכי ובתחושת החמצה קלה התרחקתי ואמרתי שניפגש בהמשך.
* * *
כמה ימים לאחר מכן חזרתי לאותו מקום, בשעה דומה. יוהנה-בר עדיין חייכה אלי מהכַּן, אבל הצייר היה מצוברח. נמאס עליו הכורח להיות איש-רעים-להתרועע עם כל תייר מחדש, בשביל למכור תמונה. גם כך הצרות סביב הניתוחים והתביעה שואבות ממנו את כל האנרגיה. אבל כשהוא ראה אותי אורו עיניו.
הוא אסף את מקל ההליכה שלו; חצה את הכביש ודידה אל סמארט שחורה שחנתה מולנו. בתום כמה ניסיונות מחרחרים, בסוף המכונית הותנעה. תו הנכים שעל הזגוגית אפשר לו לקצר דרך סמטאות צרות שלא הכרתי, ברוחב ללא יותר מארבעה הולכי רגל, ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי מטפס איתו בכביש מפותל במעלה הר. אם היה רגע שבו פקפקתי בטיב כוונותיו, זה היה הרגע.
בחצי הדרך למטה עצרנו ב-piazzale michaelangelo, עוד מקום אליו הוא המליץ לי לקחת את החברה שלי, כשתגיע. בפרט המליץ הצייר גם על הגלידה, וכשניגשנו לדוכן דחה בכל תוקף את הניסיון שלי לשלוח יד לארנק. "כשמכינים ארוחה, או מציירים תמונה – רוצים שזה ייצא מושלם. בשביל עצמך, בלי קשר לאדם שבשבילו אתה עובד," הוא הסביר.
האיטלקית שלי לא אפשרה לי להבין את המשך האנלוגיה, ולרגע גם לא חשתי בנוח שגבר כבן ארבעים קונה לי גלידה, אבל לא לחצתי. לכל אורכו של אחר הצהריים המוזר הזה, תחת שמש בלתי שוקעת שמפיצה זוהר בגוונים ורודים משתנים, היו שזורים חוטים חולמניים של תוֹם לא מבואר.
התחלנו לרדת חזרה. ככל שהתקצר המרחק חזרה לתמונות שלו, שנזנחו בכיכר ללא השגחה, כך איבד הצייר מעליצותו. הוא השתתק ונסע לאט יותר. כששאלתי מאיפה הידע הנרחב על הכנסייה, ועל פירנצה כולה, הוא יצא במתקפה נגד תושבי העיר, והאיטלקים בכלל, שגרים בין נכסי היסטוריה ואמנות אדירים ולא יודעים שום דבר. בניגוד לדימוי הרווח שלהם הם גם בכלל לא חמים ונחמדים, הוסיף הצייר, אלא אם כן אתה איש עשיר, או בחורה. המזל שלו הוא שיש לו רופא לבנוני, מאוד חכם, אבל ההתמודדות עם הניתוח והביטוח עדיין מתישה. הבוקר הוא הביא את אמא שלו מאלבניה, כדי לעבור ניתוח משלה בירך. הוא אוהב אותה, אבל מרחוק, קשה לו כשהיא בסביבה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה