ההיסטוריה של הספרות האיטלקית (1)

מבחינתי הדבר המרכזי שאני עושה כאן, בפירנצה, הוא קורס הספרות שלקחתי. המלגה עצמה מיועדת לשיעורי השפה, שמתקיימים על בסיס יומי, וגם החיים עצמם, מצידם, לא מפסיקים להפתיע ביִפעת האפשרויות שהם טומנים בחובם (אסתטיות, גסטרונומיות, וחברתיות). אבל הערך המוסף, הדובדבן, היהלום, הוא בקורס ההיסטוריה של הספרות האיטלקית.

מהארץ פקפקתי ביכולתם של ארבעה מפגשים שבועיים, בני שעה וחצי, לענות לכותרת הגרנדיוזית שהם נושאים. אבל כשהגעתי ונקלטתי כאן בבית הספר נגלו לי שתי עובדות מעניינות, שהחיתוך ביניהן עתיד להניב תוצאה מעניינת עוד יותר: (א) המורה המיועד נחשב לענק רוח וידען מופלא; איש אשכולות במובן ההומניסטי-רנסנסי של המלה, שלא מושך ידיו גם מאופרה, תיאטרון מוסיקה וציור. (ב) מספר התלמידים בקורס עומד על אחד.

אם כן, השמועה שאהיה תלמידו-יחידו של סיניורֶה רודולפו טומאסי שלחה אדוות רכות בגבּוֹת של הרבה מסובבי. כולם מלאו שבחים והתמלאו קנאה, לפעמים אמיתית ולפעמים רטורית בלבד, כי כך ציווה מהלך השיחה. כך או אחרת, ציפיתי מאוד לשיעור הראשון. אם החדרון שלי משרה תחושה של דמות התלוש העברי, הרי שמול סיניורה טומאסי אני כבריה מחונכת מן הבורגנות האוסטרו-הונגרית, שאביה הסוחר האמיד שכר את הטובים שבמורים ללמדה מערשׂ תרבות המערב.

השיעור הראשון היה אחת החוויות האינטלקטואליות המייגעות ביותר שחוויתי. יצאתי ממנו סחוט כמו אחרי שלושה מבחני פסיכומטרי רצופים, אך בהרגשה שקיבלתי 800 בכולם. עיקר המאמץ, אני מניח, נבע מהעובדה שהשיחה התקיימה באיטלקית.

כשמתקבלות עובדות חדשות הן לעיתים נדירות מהוות חידוש גמור, מהמסד עד לטפחות. בדרך כלל הן משתבצות במערך ידע קיים, ומובנות כנגד פיסות מידע רלבנטיות קודמות. אבל הפעם, בשפה זרה למחצה ונושאים זרים כליל, ההרגשה היתה של התחלה מאפס, עירום ועריה.

המלה "שיחה" אינה מדויקת. זה אולי נראה כך מבחוץ, כי ישבנו משני צידי שולחן המורה בכיתה ריקה, אבל אני בעיקר הנהנתי. הנוכחות שלי שם לא חרגה בהרבה מהתפקיד הרטורי שממלאים בני שיחו של סוקרטס בחלקים נרחבים של כתבי אפלטון ("חיי זיוס, סוקרטס, דומה שכל דבר אחר יהא שטות גמורה!").

זוקפי הגבות צדקו. סִיניורֶה טומאסי נראה בדיוק כפי שהייתי מדמיין אותו, ונראה שהוא נושא בראשו את כל מהלך ההיסטוריה של תרבות המערב. לא יצאו שניות אחדות מאז סגר אחרינו את הדלת, וכבר נזרקתי למערבולת השפה והחומר: מתיאולוגיה פרנציסקנית ועד להתאהבות הטוטאלית של דנטה אלגיירי בביאטריצ'ה, בגיל תשע, דרך כמה סטיות ספונטניות לשירה יפנית מהמאה ה-11, לנפוליטנית של ארי דה לוקה ולרומנים של ג'ויס, מאן ופרוסט.

עכשיו אני מנסה לארגן את הדברים, בעזרת צפנים שהספקתי לרשום במחברת ובעזרת ויקיפדיה איטליה.

* * *

• לידת הספרות קשורה בטבורה בלידת השפה, שהרי האחרונה מאפשרת את קיומה של הראשונה. יחד עם זאת, זכות הקיום של הספרות היא בהתעלות על תפקידי השפה הקונבנציונליים, אלה שלשמם היא נוצרה בהתחלה, של תקשורת וייצוג של עצמים. סיניור טומאסי עצמו תמצת את כל זה, באיטלקית, על דרך ההבחנה בין lingua ל-linguaggio.
• במובן הזה, הביטוי הראשון של ספרות איטלקית הוא דתי, ושייך לפרנציסקוס מאסיסי. מעבר לפרטים ביוגרפיים מסעירים, שלא כאן המקום להלאות בהם, תפילת הקנטיקו דלֶה קרֶאטוּרֶה שחיבר פרנציסקוס, "שיר הלל ליצירי האל" בתרגום חופשי, היא הטקסט הקנוני הראשון שנכתב באיטלקית. (עד שהבלוגספוט ייכנע ויאפשר לי להעלות וידאו, הנה זה באיטלקית עם תרגום או באנגלית).

• אני מניח שטורי השיר האלה נשמעים חביבים אך נלעגים במקרה הטוב, מאלחשים ומזיקים בעיני שונאי דת, ומכל מקום סתומים בטוּב עד כדי חוסר נגישות. אבל אני לא יכול שלא לשמוע אותן כפי שסיניורֶה טומאסי הקריא לי אותם במקור: בפאתוס, בהוד והדר, במלאוּת ווקלית שלא השאירה פיסת אוויר אחת חפה מגלי קולו.
• מבלי לאבד דקה, הוא התקדם על ציר הזמן. עברנו "לשוחח" על אסכולות השירה של סיציליה ובולוניה, מהם מעט-מעט הסתעף זרם חדש, הדולצ'ה סטיל נובו, שהסעיר את הלבבות בפירנצה עם נושא חדש ומופלא לשירה: האהבה.

אחרי שסיניורֶה טומאסי סיים להקריא בפניי כמה שורות של אחד צ'ינו די-פיסטויה – ממציא טכניקת הפלאשבק! – הוא נעצר. השיעור היה קרוב להסתיים, והוא בחן לרגע את פני. בעקבות מה שמצא שם, הוא סגר את הספר ברעש גדול ומיקד את מבטו בעיני.

"ג'ונתן, כשנכנסים לחנות ספרים, איך יודעים אם לקנות או לא לקנות רומן? אני קורא את שתי הפסקאות הראשונות, ומחליט על גביהם. בשירה זה אחרת. שירה היא התגלות, היא חשיפה! אם אני נכנס כדי לקנות ספר שירה אני מדפדף כמה דקות, ואם משהו – טור, דימוי, צירוף של תחביר ומלה – עושה לי להרגיש רע כאן, בבטן, אני יודע שיש לי משהו טוב ביד. ואת זה, באותה תקופה, אף אחד באירופה לא עשה טוב יותר מדנטה, שאיתו נפתח את השיעור הבא".

"ספר נו, איך שם?" #1

חודש ושבוע אחרי שהגעתי, אני משיק סדרת פוסטים חגיגית במיוחד, שאמורה בכללה לענות על השאלה הקשה הזאת באופן משכנע יותר מסבבה, אחלה, על הכיפאק וחבריהם.

אם כן, אחת מחובות הכתיבה שהצבתי לעצמי כדי לשרטט דיוקן נאמן של הנעשה כאן, גם אם בקווי מתאר כלליים בצוק העתים, הוא זה של השפה, כי כל מערך ההתקשרויות פה מצריך ארגון מחדש. בימים כתיקונם העברית היא עבורי בסיס-אם נרחב לכל שימושי השפה, שרק לעיתים נדירות מסתייעת בחלקי חילוף מיובאים מאמריקה, וגם זה מתוך בחירה וכדי להשתבח באמצעותם בהשכלה – "תפסתי אותו עם המכנסיים למטה, ליטרלי, בשירותים – או לאזכור תרבותי מסוים:

"serenity now!", "this is what happens when you fuck a stranger in the ass".

עכשיו התמונה שונה: אנגלית היא שפת המקום וההתקשרויות עם רוב האנשים, כמו גם הקריאה כולה והביטוי העצמי על פי רוב; העברית, באופן מעניין, נדחקת לענייניות אינפורמטיבית או שטחיות כללית עם מעגלי ההיכרות הבסיסיים. העברית העכשווית שלי, כמו האנגלית בנסיבות מסוימות, רדופה צקצוקי לשון ו'נו'ים.

המצחיק הוא שהשפה היא נייר שקף אכזרי למסרים שהיא אמורה לשנע. כמו שהעברית מתגלה כאמור בכיסי דלות, גם באנגלית יש רגעים מביכים. כשאני נדחק להשתתף בשיעור בלי מושג על מה ובלי שקראתי ולו פסקה – וכשאני אומר נדחק משמע אני קופץ בראש ומיד מתחרט, כמובן – אני נוכח בדבר מעניין: הדיבור נעשה ארכני, בעל היגיון נפתל מכדי שיזוהה, ולמעשה אינו אלא בליל צלילי אחד איתו אין למרצה או לשאר הסטודנטים מה לעשות מלבד הנהון ותקווה שיידום.

בניגוד לנעשה בכתיבת אנגלית, אגב, הוורד לא עומד לעזרתי. אני יכול לספר על "המנהיג התוניסאי" (אם הייתי קורא הייתי יודע לומר מחמד ע'לי), ומיד כל מבנה ההתנייה ישתבש וישלב if ו-will, בניגוד מוחץ לנאמר בשיעורים ביסודי.

וגם אם אני במיטבי בכותלי האוניברסיטה, האנגלית שם מייצגת ז'רגון מאוד מוגדר. והשיח האקדמי, המעוטר ב-to some extent, underpinning, juxtapose, irrevocably ונבחרת האיזמים כמובן, שהרכבה הפותח משתנה משבת לשבת. ברגע שאני out there בחנויות, בכיכר, ברכבת התחתית, הממלכה פחות שלי וכבר יצא להתכווץ למימדי תייר בן יומו. וזה עוד לפני שדיברנו על מגדל הבבל של המבטאים, הרוחש מתחת לאנגלית הגרמית שבפי הרבה מהסובבים בניו-יורק.

הסיפור לא נגמר בכך. אחד הקורסים שלי הוא איטלקית למתקדמים, מה ששווה פוסט נפרד. לעת עתה רלבנטי לומר שהואיל ולמדתי איטלקית שנה כשומע חופשי בתל אביב, ביוהרתי טעיתי לחשוב שיהיה זה חבל לבזבז את הזמן על תכנים מוכרים ברמת המתחילים. אלא שניו-יורק אינה תל אביב, בה המורה מריה אומנם הייתה אישה יקרה והחברים לקורס חביבים ביותר, אך לימודים לא היו שם. הייתי שומע חופשי בשיעור חופשי, שנע באופן מעורפל סביב ציר איטלקי רופף. כך שלפחות שלוש פעמים בשבוע למשך שעה וחצי, אני נמצא במצב בו אני מחושי השפה דקים מאוד, ולא מסוגלים לקלוט את כל המידע המובא בפניהם.

ועל זה אפשר להוסיף (והנה בראש קודם עלה הצירוף and on top of that) את הערבית, שמתפקדת בפי כשגרירה של רצון טוב כלפי חבריי הפלסטינאים לתוכנית. אני מתכוון לערבית פולקלוריסטית, לא נחשבת במניין השפות שאני דובר, ערבית שלמעשה אינה אלא מילים בודדות ששאלתי רגע לפני כן איך אומרים, או מקבצים זעומים שאני יודע מהשירות.

על כל זה חשבתי, אגב, בעקבות כתבה ב-cnn, שכבשה למרבה התדהמה את משבצת הידיעה הראשית. נשאלת שם השאלה האם המחשב בשל להחליף את האדם במלאכת התרגום. התשובה שלי היא לא, אבל זה כבר שווה דיון אחר.