"ספר נו, איך שם?" #1

חודש ושבוע אחרי שהגעתי, אני משיק סדרת פוסטים חגיגית במיוחד, שאמורה בכללה לענות על השאלה הקשה הזאת באופן משכנע יותר מסבבה, אחלה, על הכיפאק וחבריהם.

אם כן, אחת מחובות הכתיבה שהצבתי לעצמי כדי לשרטט דיוקן נאמן של הנעשה כאן, גם אם בקווי מתאר כלליים בצוק העתים, הוא זה של השפה, כי כל מערך ההתקשרויות פה מצריך ארגון מחדש. בימים כתיקונם העברית היא עבורי בסיס-אם נרחב לכל שימושי השפה, שרק לעיתים נדירות מסתייעת בחלקי חילוף מיובאים מאמריקה, וגם זה מתוך בחירה וכדי להשתבח באמצעותם בהשכלה – "תפסתי אותו עם המכנסיים למטה, ליטרלי, בשירותים – או לאזכור תרבותי מסוים:

"serenity now!", "this is what happens when you fuck a stranger in the ass".

עכשיו התמונה שונה: אנגלית היא שפת המקום וההתקשרויות עם רוב האנשים, כמו גם הקריאה כולה והביטוי העצמי על פי רוב; העברית, באופן מעניין, נדחקת לענייניות אינפורמטיבית או שטחיות כללית עם מעגלי ההיכרות הבסיסיים. העברית העכשווית שלי, כמו האנגלית בנסיבות מסוימות, רדופה צקצוקי לשון ו'נו'ים.

המצחיק הוא שהשפה היא נייר שקף אכזרי למסרים שהיא אמורה לשנע. כמו שהעברית מתגלה כאמור בכיסי דלות, גם באנגלית יש רגעים מביכים. כשאני נדחק להשתתף בשיעור בלי מושג על מה ובלי שקראתי ולו פסקה – וכשאני אומר נדחק משמע אני קופץ בראש ומיד מתחרט, כמובן – אני נוכח בדבר מעניין: הדיבור נעשה ארכני, בעל היגיון נפתל מכדי שיזוהה, ולמעשה אינו אלא בליל צלילי אחד איתו אין למרצה או לשאר הסטודנטים מה לעשות מלבד הנהון ותקווה שיידום.

בניגוד לנעשה בכתיבת אנגלית, אגב, הוורד לא עומד לעזרתי. אני יכול לספר על "המנהיג התוניסאי" (אם הייתי קורא הייתי יודע לומר מחמד ע'לי), ומיד כל מבנה ההתנייה ישתבש וישלב if ו-will, בניגוד מוחץ לנאמר בשיעורים ביסודי.

וגם אם אני במיטבי בכותלי האוניברסיטה, האנגלית שם מייצגת ז'רגון מאוד מוגדר. והשיח האקדמי, המעוטר ב-to some extent, underpinning, juxtapose, irrevocably ונבחרת האיזמים כמובן, שהרכבה הפותח משתנה משבת לשבת. ברגע שאני out there בחנויות, בכיכר, ברכבת התחתית, הממלכה פחות שלי וכבר יצא להתכווץ למימדי תייר בן יומו. וזה עוד לפני שדיברנו על מגדל הבבל של המבטאים, הרוחש מתחת לאנגלית הגרמית שבפי הרבה מהסובבים בניו-יורק.

הסיפור לא נגמר בכך. אחד הקורסים שלי הוא איטלקית למתקדמים, מה ששווה פוסט נפרד. לעת עתה רלבנטי לומר שהואיל ולמדתי איטלקית שנה כשומע חופשי בתל אביב, ביוהרתי טעיתי לחשוב שיהיה זה חבל לבזבז את הזמן על תכנים מוכרים ברמת המתחילים. אלא שניו-יורק אינה תל אביב, בה המורה מריה אומנם הייתה אישה יקרה והחברים לקורס חביבים ביותר, אך לימודים לא היו שם. הייתי שומע חופשי בשיעור חופשי, שנע באופן מעורפל סביב ציר איטלקי רופף. כך שלפחות שלוש פעמים בשבוע למשך שעה וחצי, אני נמצא במצב בו אני מחושי השפה דקים מאוד, ולא מסוגלים לקלוט את כל המידע המובא בפניהם.

ועל זה אפשר להוסיף (והנה בראש קודם עלה הצירוף and on top of that) את הערבית, שמתפקדת בפי כשגרירה של רצון טוב כלפי חבריי הפלסטינאים לתוכנית. אני מתכוון לערבית פולקלוריסטית, לא נחשבת במניין השפות שאני דובר, ערבית שלמעשה אינה אלא מילים בודדות ששאלתי רגע לפני כן איך אומרים, או מקבצים זעומים שאני יודע מהשירות.

על כל זה חשבתי, אגב, בעקבות כתבה ב-cnn, שכבשה למרבה התדהמה את משבצת הידיעה הראשית. נשאלת שם השאלה האם המחשב בשל להחליף את האדם במלאכת התרגום. התשובה שלי היא לא, אבל זה כבר שווה דיון אחר.