צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי - מחקר שטח (#3-4)

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, #1
צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, #2

אני לא בטוח ששני המפגשים האחרונים מצדיקים פוסט נפרד, ובגלל זה אני מעלה אותם באיחור ובאיחוד (למרות הניסיון המר ממעלות-תרשיחא אני מאמין שיהיה בסדר). אני בכל זאת מעלה אותם על הכתב בעיקר לצורכי תיעוד, להעניק להם מקלט כלשהו בפני השכחה הודאית הצפויה לכלותם. וגם, אחד היתרונות של בלוג הוא שבניגוד לאתר חדשות, האכסניה יכולה לספוג מפעם לפעם בינונינויות ולהישאר בחיים. בקיצור, אם זו הכניסה הראשונה שלכם לבלוג, אז ברוכים הבאים וגשו לפוסט הקודם.

הפוטנציאל דווקא היה גבוה. קבענו אי שם ברחוב ופרופסור צ'ן הציג בפנינו לארי, אמריקאי ממוצא סיני (american chinese) שגדל באזור וחי בו עד היום, ואיתו אחר כך עלינו לראות את הבית בו גור ובו כעת מתגוררת אמו.

ממנו שמענו על עבודת הפרך בו אולצו ההורים הצעירים, על היפוך התפקידים בתא המשפחתי בו הילדים הם דוברי השפה ולפיכך המתווכים עם העולם החיצוני, על אימת המאפיות האיטלקיות של little Italy, והמפיות הסיניות בצ'יינהטאון הסמוכה שקמו בתגובה. אבל מה לעשות שהמציאות הביסה כאן את הנייר; גם עמדנו כולנו סביבו במעגל נרחב באמצע פארק ולא באמת שמעו אותו, וגם, מה לעשות, לא היה מאוד מעניין. גם בבית עצמו.

מה שכן שווה אזכור הוא המשימה הכפולה שקיבלנו בסוף, בזו הלשון (בערך):

צאו לצ'יינהטאון, הפעם בפריסטייל. מצאו מקום שביליתם בו הרבה ואתם מרגישים בו נוח, והכניסו את עצמכם למחוזר הדם שלו. זה יכול להיות כל מקום, ובלבד שתהיה בו תנועה ערה של אנשים. אמרו 'שלום', התעניינו בנימוס בנעשה, הפכו עצמכם לבני בית. מה קורה במקום הזה? איזו יחסי קהילה מתהווים בו? ומה המקום שלכם בקהילה הזו?

אתר – מצאו אתר בצ'יינטאון שמעניין אתכם מסיבה כלשהי. זה יכול להיות בניין, ציון דרך, מבנה חשוב ועד מהמורה על הכביש. למה הוא מעניין אתכם? איך הוא משתנה בזמנים שונים? מה היחס של הסביבה אליו? מה ההיסטוריה?

היו יצירתיים ואל תגבילו את עצמכם בתחביר או בחשיבה ליניארית מדי.

במפגש הרביעי דנו בתוצרים שלנו, ומשם באמת שאין מה לספר. מה שכן, אני אביא את הרשימה שאני פרסמתי באתר הקורס, שהחלה במצוקץ זמן ורעיונות גדולה אך עלתה יפה.

A. a sight

Even before Reading the assignment sheet, I knew I must come back to the NG FOOK funeral services house on 36 mulberry st. I ran across it in what seemed to me as the outskirt of Chinatown, in front of Columbus Park, and it gave the place some “edge of village” quality.

The place looks highly respectable; bright lights and marble all through the lobby from within, lobby and green neon Chinese signs. I was there three times, day and night as well as weekday and weekend, it looked quite the same. The following list consists of some of my immediate thoughts and questions that stemmed from observing the place inside out, as well as couple of first steps on the path to the answers, a one which I curious to continue on

The place has a very idiosyncratic and dual time zone: for the customers, (“the families”, so I’ll learn in an interview later on) time units are those of lifetimes and sorrows, But for the place itself, however, there is an endless and constant stream of death that needs to be taken care of

The workers I met are American born (ABC, I guess), but the ceremonies are all traditional Chinese. How do they bridge the chronological-spatial-cultural gaps? Quit easily, so they attest. They google it.

The webpage tells that until 1976 it was a funeral house run by “some Italian American family”, and the need of traditional institutionalized Chinese services has arisen along with immigration waves. Inside NG fook, a funeral director that I talked with told that the previous usage of the building was for banking

One way or another, hayden's notions about buildings as spatial storytellers made me rethink about the NG fook funeral services house, fusing long history of Chinese traditional and unchanging customs into a dynamic and vivid mixture of cultures around it

How does it look like? is it my imagined “Chinese” character of restrained and controlled bearing of the loss that prevails (a one undeniably affected by the Japanese film “departures”), or more of a heart-tearing scene? And what do they have to say about the aesthetics of the building, can they see through the course of everyday life and, in particular, the hard circumstances that bring them to the NG fook

Church and noodles

My experiences this weekend in Chinatown were en excellent manifestation to most of Jacobs claims about the conditions for a proper and balanced urban community life. Searching for a place in which I could witness of residents' connectivity, I went to the Transfiguration church on Mot Street. one of church’s goals, as I know it, is to serve precisely those needs of a community, and I was curious to see what that means in chinatown

The mass itself was right on the spot for my purposes. The priest talked about what does membership in any group means, and gave historical account of the church, that lasted the major shifts around it her thanks only to the ability to modify and accept others (Irish catholic, Italians, Lutherans, Chinese).

Later on in the pray specific names of deceased or ill community member were mentioned with blessing. But during the gospel I explored the seats, which were occupied mostly by Chinese people, and there weren't any signs of interaction.

Most of the people came alone, went away by themselves, and didn't exchange a word with a neighbor throughout their time at the church. Even in the end of it, neither the entrance hall nor the outer space facilitated friendly conversations, and although most of attendants apparently visit there frequently, it seemed that they don't know each other

The same went on sunday, despite the rain they rushed outside without for a chat. When the

mandarin mass was about to start it seemed a bit different, but I can't really tell. I was thinking about Jacobs' “street contract”, and though it sometimes looked as if the priest tried to explicitly serve as a "street character", the same remarks about game rooms and handmade gardens goes in the church: the pathos from the wall paintings, the silenced atmosphere, perhaps such of a formal settings just can't stimulate an awake net of social connection.

So I sat on the small restaurant on mulberry, “tasty dumpling inc”. The human presence was random, but the sense of familiarity was much higher. From the first minute there I felt comfortable, taking a beverage and sitting with my noodles. an American Chinese woman entered and right away asked how my dish was, meaning that I'm trustworthy (though eventually she took some dumplings), and we had a long conversation; a mother and a little child at the other table also discovered some interest in my dish, the child stretching fingers to it and the mother doesn't panic

While in all other stores I have been in I the only means of communication was through purchasing commodities, back there I felt no awkwardness talking with the other dinners, taking pictures and ask the employees some questions. I noticed my homely feeling, among others, by my fluent speech, that as a non mother tongue becomes sometimes clumsy and mumbled, in moments of social embarrassment.