אחרי ארבעה ימים בניו-יורק, דבר אחד ברור: העיר הזו לא דומה לשום דבר אחר שהכרתי. דרושים כמה חודשים כנראה כדי להסתגל אליה באמת, לקבל מושג ממשי. כמובן שהפרופורציות הישראליות הופכות ניסיון כזה לבלתי אפשרי, אבל גם בהשוואה לערים אחרות, לכרכים אימתניים ביותר כמו בנגקוק וריו או קלאסיקות כרומא או ברצלונה, זה לא מאוד נתפס. בכל אלה שציינתי, די במהירות מתקבלת תחושה שגם אם לא תגיע לכל מקום, וברור שלא תגיע, אתה חולש על המרחב, אתה מסוגל לתפוס אותו. כאן הכל אומר אינסופיות, בפרט ובכלל.
הרחובות. אומנם הם מאורגנים היטב במספרים ושדרות, אבל לאחד הקטן שהולך בהם קשה שלא לחוות אותם כיחידה אחת אינסופית, מפלצת בעלת 100 ראשים. אתמול אחרי שנשרפה סבלנותי מול הסקייפ יצאתי לטיול רמזורים, כלומר שיטוט נטול יעד לרמזור הירוק הבא (שפה הוא בעצם איור לבן של צעדת אדם שקפאה).
אני מנסה לחמוק מהררי המילים שהתקבעו היטב בקלישאות על הניכור, הזרות, המה-לא, שחש היחיד בסביבה האורבנית וכו'. אבל זה באמת לא כוחות. כמה מסעדות איטלקיות פזורות כאן? כמה פאבים? כמה סניפים שונים של רשתות שונות? של רשתות דומות? תשובה לשאלה איפה אתה רוצה לאכול כמעט חייבת להיות שרירותית, ואולי זאת הסיבה שהשיח פה (זרים ואמריקאים) מעוגן כל כך חזק בדאגת המסעדות הטובות, ה-fine places. מבחוץ מפתה לשווק את זה כאמריקניזם ריקני כזה או אחר, אבל מפה זה קצת נראה לי ניסיון להחזיק מעמד מול ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הצובאות עליהם מכל פינה. ברור שהניו-יורקרים שקועים בעצמם עד היסוד; יש להם שטח אדיר לכסות לפני שהם מתפנים לחדשות החוץ.
לכאורה אפשר להגיד שהמצב בישראל דומה, וגם בארץ העם נקעה אוזנו משיחות ה"איפה בא לך לשבת" המאוסות. ההבדל האינסטקטיבי שציינתי בפני עצמי זה שכאן (בתל-אביב) זה שכונה, הרדיוס של רוב המקומות הפוטנציאליים ניתן להקפה בהליכה. כאן (בני-יורק) כל המרחב כולו אינו אלא יחידות משוכפלות פחות או יותר של אותו "רדיוס". קצת כמו הקטע של סיינפלד על הפרסומות של מקדונלדס:
Why is McDonald's still counting? How insecure is this company? 40 million, 80 gillion... Is anyone really impressed anymore? Oh 89 billion sold... alright, i'll have one, i'm satisfied
ויש עוד דבר. יש בהוויה של האמריקנים משהו שלוקח עצמו מאוד ברצינות. אולי זה אני וחוסר ההיכרות העמוק שלי איתם, אבל בארץ גם כשהמלצר מעוניין להמליץ על הברוסקטה על מצע עלי מנגולד, אני עדיין מודע באופן כזה או אחר לכך שהוא סטודנט לממשל או הנדסה או תקשורת, ושהוא מרוויח כך וכך. יש בינינו איזה "יאללללה", שגם אם לא נאמר במפורש הוא נוכח. לעומת זאת הענייניות של אנשי השירות האמריקאיים אינה יודעת בקיעים. שלא כמו בארץ אין שום מרווח בין תוכן הדברים הנאמרים מפי המוכרים, שהיא בגדול דבר הבעלים או הישות התאגידית אותה הם מייצגים כרגע (נגיד התפריט, או ההצעה המפורסמת להגדיל את הארוחה בשקל תשעים או לשמוע על המיוחדים), לבין האינטונציה והמחוות האישית שלהם. והם גם חותמים כל התבטאות ב-sir וכל עסקה ב-thank you so much.
הספרים. באופן טבעי זאת החזית השנייה שאני מתוודע אליה כאן בינתיים, לצד ההליכה והאוכל. וקורה בה דבר דומה. יש אינספור אינספור אינספור ספרים. התחביב שאימצתי להיכנס לחנות ולסקור אותה הופך כמעט נלעג מול ארבע קומות ומדפים עד הרבה מעבר לטווח הראייה המוגבל ממילא שלי. או-קיי, אז הרמתי ספר אחד והוא נראה נחמד, כמה נותרו שם, מיליארד? לא שהמטרה שלי היא לקרוא הכל, אבל זה עדיין מותיר תחושת שרירותיות מתישה. לפני שטסתי בדיוק סיימתי עבודה על ההיצע בשוק הספרים תחת שבט הגלובליזציה וכו', ולכן מאוד הסתקרנתי לראות את סטרנד, החנות המומלצת כאינטימית, ייחודית ובעלת אופי. התוצאות בתמונות.
המבחר והשפע האלה יוצרים אשלייה. בהתחלה אמרתי לעצמי שהמסקנות האנטי-אמריקניות על המוניות תאגידית קרת-מזג וכל זה היו נמהרות מדי, או לא מדויקות. כי הנה, למול כל בתי העסק השונים האלה והיעילות המדהימה ושוחרת הטוב אולי מתחוור שהמגרש פתוח. אולי באמת מי שניחן בתושיה ותעוזה מצליח, ולראיה כל השמות הפרטיים שמתנוססים על שלטי הניאון (גם הרבה תאגידים החלו ככה), וריבוא המהגרים שמשתלבים היטב בבנקים. אבל בנקודה הזו כדאי לזכור ש-where you sit is where you stand. אני אומנם בין המוזמנים (ואפילו לחדר ה-VIP), אבל ניו-יורק ואוניברסיטת ניו-יורק הן בגדול מסיבה סגורה. אני נמצא כאן באדיבות הקפיטליזם, או בכל מקרה מחוץ למנגנוניו, בלי המימון הכה-נדיב והשטיח המזרח-תיכוני עליו ריחפתי לכאן, זה לא יכול היה לקרות.
רשומות
