אחת התגובות השגורות להן זכיתי על טקסטים שכתבתי הולכת בערך ככה: "זה מאוד יפה, אבל משהו חסר", הם אומרים, ואז זה מגיע: "במקום 'לכתוב את' אתה 'מספר על'". או אז אני מניד את הראש בהכרת-תודה אמיתית, רושם בשקדנות ומבקש לשמוע עוד, אבל ביני לביני יודע שאלה שטויות. "לכתוב על" לגביי זה רוב מה שיש לספרות להציע; בזה היא מֹתרת מצורות סיפור אחרות, אבל על כך בפעם אחרת.
מה שכן, שיש דברים שכתיבה עליהם מראש נדונה להיכשל כייצוג מיטבי: כזה הוא משחק כדורגל טוב – מה כוחו של עיתון הספורט, או שורות העדכון הגרומות בזמן אמת באינטרנט, מול השידור החי? כזה הוא גם תשמיש-מיטה ראוי, כשלעצמו (חשבו על זה; כסיפור, סקס טוב בתיאור פרונטלי זה די משעמם: "הוא פרם את כפתורי חולצתה וסגר על פטמותיה בלשונו; היא נענתה לו בתאווה מתלהטת עם קצב נשימתו התכוף"... למי באמת יש לזה כוח?). כל חוויה שיש בה עוצמה אדירה והיא נלקחת כמו שהיא, ללא סדק התבוננות או ריחוק, דינה תוצר מלא קלישאות.
כזו היא גם הופעה של ליאונרד כהן במדיסון סקוור גארדן. ברור שהצילומי המכשפה-מבלייר-גרסת-קאבול לא יעבירו אלא צל מרוט - כולל הטובים יותר שצילמה טל - אבל הנה אני 'מביא את' מקצת הרגעים שנלכדו שם. וכל המוסיף גורע.
מלאכת התחקירן, מספרת לי המומחית מכולן, משולה לאחראי הרכש בקונדיטוריה: ברצותו יביא שוקולד לינדט משובח, ברצותו יפזר אבקת שוקולית שפג תוקפה. כמי שאמון על קשר נצחי, סימביוזי, עם מושאי התחקיר, הוא קובע את טיב ומהות חומרי הגלם ובכך, לעניינו, מציב את רף האיכות הראשוני. בקיצור, הוא אומנם לא נהנה מאותה מיתולוגיית כל-יכול השמורה למחסנאי בצבא, אבל את מה שעושה התחקירן מאחורי הפרגוד קל לקלקל רק קצת יותר משקשה להשביח.
אני מנסה לחשוב על דוגמה והוגה ברון לשם. הסרט הגרנדיוזי ועתיר הפרסים בופור התבסס על הספר; הספר (המרענן והנקרא בתאוותנות, צריך לומר), אינו אלא עיבוד והרחבה של כתבה בעיתון; הכתבה בידיעות אחרונות, חסרת תקדים בהיקפה ועוצמתה, מקורה בסדרת שיחות מטלטלת שערך לשם עם חיילים מהבופור. בקיצור, לשם הוא לא רק סופר מוכח אלא גם תחקירן מעולה, ואני לא בטוח איזה רכיב היה יותר דומיננטי במפעל הרב תחומי שהוציא תחת ידיו.
ב.
בשיעור האחרון הדהד תוף הגונג המסורתי, המבשר שנכנסו ללב העניין. לא עוד שיטוטים אקראים, מעתה והלאה אנחנו נדרשים טו אקספלור ולהתמקד באתר ספציפי בצ'יינהטאון. אתר הוא מקום או מרחב שמעורר בנו עניין, שמבטא התרחשות ובעיקר ואפשר להצביע בו על רגעים של שינוי, מהם אפשר להבין משהו על צ'יינהטאון כולה. טו אקספלור פירושו תחילה לדעת, במובן כמעט תנכ"י, הכל. מה קורה שם, מה היקף הפעילות, מי נמצא שם, הכל כולל הכל. הטרחה שטרח פרופ' צ'ן להבהיר עד כמה ידעניים עלינו להיות דומה ברוחה לשיר של אגי משעול.
אחר כך מגיע השלב השני, המעניין יותר, והוא הפניית המבט לאחור, אל העבר הלא נודע. זה שמעולם לא עניין את ספרי ההיסטוריה, שאינו הולם את האֶפּיות הקולחת שלהם. העיר מטבעה משתנה מהר יותר מלב אנוש, ובתווך מושלכות לפח האשפה של ההיסטוריה שכבות-שכבות של ידע וצורות חיים. אני לא מתכוון לקרבות הממלוקים או הילידים משבט ההופי במה שהיה קליפורניה, נושא כאוב בפני עצמו, אלא לבית ספר שהפך אולם אירועים שהפך בית דירות שבתחתיתו נפתח משרד תיווך שנסגר והפך בית קפה פינתי שאת רגליו הדיר בנק שקרס במשבר האחרון והפך דנקין דונטס.
החד גדיא המסחרר הזה הוא לא מנת חלקה של ניו-יורק בלבד. השתעשעתי בייבוא הרעיון לאזור מגוריי, בין יהודה המכבי לרב עמיאל למשל (זה הרחוב שבין קפה קפה לאספרסו, גם לי לא היה מושג). מיד ראיתי לנגד עיני כמה קשה יהיה לשחזר את מירו מטיפת חלב, יהודה או איך שלא קראו לו מהג'ינסים, חומוס אפנדי, הזקן ממנו גנבו חניכי צופים סוררים ממתקים כשהלך לפתוח את הקולה במחסן, קיט-קט המקורי, וזה עוד אחרי ששכחתי את מי החליפו קופי בין והאספרסו, ועוד בלי לפזול לחנות הצעצועים הנצחית.
אבל מחוץ לחשבון הנוסטלגי, ניו-יורק פי אלף יותר מעניינת. לאורך יותר שנים התרוצצו בה יותר לאומים, ואם אנחנו חושבים שאנו כה מרובדים חברתית נסו לשער מה הולך בעיר שנחשבת למשאת נפשם של רוב אזרחי העולם (נגיד, וגם אם היא עצמה תרמה לדמיון שלה ככזו), בנמל של מדינה שלא רק שלא מגבילה את מהגריה למבחן הרבנות, אלא חורטת את הזמנתם בשעריה (ברור, תעשיית הוויזות וחוקי הויזות מוכיחים אחרת, שלא לומר מגחיכים את החזון האופטימי שלהם עד דק, אבל זה עדיין הוא שמופיע על פסל החירות).
ג.
האתר עליו חשבתי הוא בית-לוויות סיני מסורתי, רעיון זר ליהודי-ישראלי: על עצם השיטה האמריקאית המופרטת של שירותי לוויה כתאגיד עסקי, מתווסף הפן המסורתי של הטקסיות הסינית. תהליך ההתקבלות כאחד האתרים שנחקרו במסגרת הקורס היה קצר (יהיו בסך הכל שמונה, אנחנו עשרים וארבעה, והצלחתי לגייס רוב מוצק של שלושה, המהווה מנדט במושגי הכיתה. וזה בלי מפקדי ארגזים).
על המקום עצמו כבר כתבתי, ולבטח אכתוב. אבל מה עם הדרך אליו? מבחינתי השבוע שבין שני השיעורים העלה חרס. תחת קטגוריית ההווה הצעד הראשון היה שליחת מייל, שיוביל לראיון נרחב עם כמה מעובדי המקום. עד כה משוכנע הייתי שאדרת הסטודנט הנלהב מאוניברסיטת ניו-יורק ("אני passionate לחקור את זה ואת זה", "I would be delighted" וכך הלאה) די יהיה בה להתיר אסורות ולהרקיד את כל הבעיות כולן לצליל החליל העניו שלי. כך שכשאותו מייל לנציגי המקום לא נענה, בעצה קלת דעת אחת עם השותפות לצוות התחקיר, מוניקה ודוואנג בהן ידובר רבות בהמשך, הוחלט לפקוד את המקום ולקוות לטוב.
כשהגענו מיד הובהר שהעיתוי רע. כרזות נתלו לאורך דלת הכניסה בסינית, כרזות נקיות על בד יוטה לבן עדין; כשהדפנו את דלת הכניסה, בין היכלי השיש והדקורציה המהוקצעת, בלטנו בלבוש צבעוני לבלי תקנה. הנשים לא סתם לבושות בשחור, הכרזות התבררו כמודעוות אבל, או סידור עבודה המקביל ללוח האלקטרוני בקריית-שאול. לא יודע איך לא חשבנו על זה, אבל באתר התקיים, מן הסתם, טקס קבורה.
מובסים החלטנו להתיישב איש על מחשבו ולהתחיל מהפריפריה, מן החוץ אל האתר עצמו. עלי הופקדה חזית העירייה – עם אילו מגבלות רגולציה מתמודד בית הלוויות, מה ההיתרים הנדרשים לנהל בית לוויות כזה, עד כמה הפיקוח על טבעו הסיני שונה מאחרים.
אפס הישגים הביאוני להתייעץ עם הספרן באוניברסיטת ניו-יורק, המטפחת קו אינטרנטי חם בו שולחים שאלה ומקבלים מענה תוך ארבע שעות(!). אלא שרק כעבור יומיים התברר שהנוסח שלי היה אקראי, לא proficient, חמור מכך, לדבריו, המידע שאני מחפש פשוט לא קיים. אז החלטתי לקחת את העניינים בידיים, ונשאתי רגליים לבניין הארכיון המוניציפלי, בתקווה לחלץ משהו מרשומות בעלי העסקים. אלא שגם שם, ללא הפרטים אודות בתי עסק קודמים דבר לא ייתברר. התמונות הפזורות כאן והארכיונאי האדיש בעל הקול הרפה, עוף החול שקם לרגע מעפר התיקיות ומיד חזר לממלכתו, היו הדברים המעניינים ביותר שקרו בשעה וחצי שביליתי שם.
בקיצור, הימים העקרים עד כה היוו הדגמה נאה לחוסר האונים בפניו ודאי עומד התחקירן, שמוטל עליו להתמודד עם העולם על כל גולמיותו, ורק ביגיעה ממושכת יעלה בידו לתמצת לכדי דבר חדש בעל קיום עצמאי (והקרידט נגוז מהמסך כל כך מהר, עד הפעם הבאה).
התוכנית היא של אוניבריסטת ניו-יורק, בה אני לומד, והיא קרויה paths to peace. השם מעיד על הנעשה בה: היא מיועדת לארבעה ישראלים וארבעה פלסטינאים (במחזור הזה, הרביעי, יצא שישנם שלושה ישראלים-יהודים, שני פלסטינאים תושבי הגדה המערבית, ושלושה פלסטינאים תושבי ישראל).
תכני התוכנית כוללים: שני קורסי חובה על ישראל ועל המזרח התיכון; שני קורסי בחירה - איטלקית ברמה בינונית וצ'יינהטאון והדמיון האמריקני במקרה שלי; דיון קבוצתי לגבי הקונפליקט (כך במקור) מדי שבוע. בנוסף, התוכנית כוללת חיים ביחד במעונות (אני בחדר זוגי עם שותף פלסטינאי), ושלל אירועים יזומים שאנחנו אמורים ליזום (לווא דווקא בענייני סכסוך).
FAQ
בשביל מה הם עושים את זה (מה הם מצפים שיקרה)?
שאלה לגיטימית. עצם המפגש היומיומי מהווה להבנתי את מטרת התוכנית, בשבח הבלתי-אמצעיות. המרחק הגיאורפי אמור לדעתי לספק גם ריחוק מנטלי כלשהו, או לפחות להקנות סביבה מזמינה יותר. הלימודים בקורסי החובה נועדו לתת הקשר אקדמי מסוים ויישור קו אינפורמטיבי כזה או אחר. הדיונים השבועיים לעמת אותנו עם מה שלכאורה לא בהכרח נעשה באופן טבעי.
ואתה מאמין שזה יעזור במשהו?
תלוי למה הכוונה. אם הפרויקט נבחן כצעד שאמור לקדם את סוף הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, אז מן הסתם לא. אבל ביחס למטרות שלדעתי עומדות לנגד עיני יוזמי ומממני התוכנית, הביצוע פחות או יותר ובהתחשב באילוצים עולה יפה. לי אין ספק שאשאר בקשר עם ארבעה מחמשת השותפים הלא יהודים בתוכנית, ועמם הסליחה על ההגדרה הקולקטיבית על דרך השלילה (פוסט אינפורמטיבי וחף מהתחכמויות ככל שהבטחתי לעצמי שזה יהיה, אני עדיין באמריקה).
ובשביל מה אתה הלכת לשם?
אני נמשך למסגרות כאלה מהרבה סיבות, על רובן אני שש לפרט: המפגש עם פלסטינאים באמת מספק מקור מידע אמין, דינמי ומורכב יותר ממה שהנסיבות היומיומיות בישראל בדרך כלל מספקות. מבחינתי זו הזדמנות מקור מידע דינמי עאלק, באת לראות את ניו-יורק (היית יכול להירשם ללוחמים לשלום בארץ או משהו) גם נכון. זה לא סוד שניו-יורק היא יעד מרהיב בפני עצמו, וזה גם במוצהר חלק מהתוכנית. אגב, אחרי מחשבה בעניין ולנוכח התפתחויות הגעתי למסקנה שהמפגשים השונים בארץ מעוגנים במסגרת פוליטית מאוד מסוימת, מה שלא קיים פה (כי על זה יש הסכמה: משני צידי הקו הירוק משוכענים שהתוכנית והאווירה הכללית מוטות לטובת צד השני).
ועכשיו נפתחו לך העיניים ואתה הולך ללמוד בחו"ל?
שאלה טובה, אבל היא תעלה ברצינות רק בסוף ינואר, בארץ.
קשה לי לחשוב על מאמר או כותב בודד שהשפיעו עלי כמו סעיד והאוריינטליזם. היו שהקסימו, הרגיזו, ולא מעט שהותירו אדיש, למעט התקווה שתצוץ איזו כפולת תמונות במרכזם (!), אבל רק האוריינטליזם מהלך עלי שיתוק. כי באיזו זכות, בעצם, אני מתפעל מהאותיות הסיניות בצ'יינהטאון; מהתה של הדרוזים בצימר; מבנות שבט ארוכות הצוואר בתאילנד; מהסלט טבולי באבו-אדהם; מהחיווּת של מוזיקה אפריקאית; מכל דבר שהוא לא בשפיץ של מערב אירופה? האם האותנטיות שאני כה מתפעל ממנה היא לא, בעצם, "אותטניות" שאני מלביש על בני אדם כמותי מתוך אנתרופולגיותמזלזלת?
כשאני מנסח את זה ככה זה עלול להישמע כאקדמיזציה דוחה ומנותקת, אבל נסו לחשוב על הטייפקאסטינג הנצחי של ישראלים בחו"ל כמחבלים מתים, על קטגוריית ה"מחוץ למסלול התיירים השחוק" של הלונלי פלנט, על טחינה בראכה ואופי הפרסומות לחומוס לבנוני-אסלי-אבו-שוקרי-המקורי (אבל שם החברה נשאר "צבר").
עלי זה פעל היטב, ובמובן מסוים סִנדל או הטיל דופי בכל מה שדבק בו חשד האקזוטיזציה (ושוב אני מתנצל על השפה, אין לי חלופה טובה יותר). בהרבה מצבים אני לא יכול שלא לחשוב מיד על עצמי ולהגחיך את הנסיבות (וכאלה יש בלי סוף: שיטוט בבני ברק, צימר בכפר דרוזי, אוטובוס מהתחנה המרכזית). מיד אני נהפך בעיני לתייר אנגלו-אמריקני דשן וגבה –גרביים, שמוקסם ממזגם הסוער של ה-natives. על הספק, כהרגלי, מיד מתווסף גם קורט לעג, שכן אולי, כמו שסעיד טוען, האינסטינקט לראות את האחר כמופלא אינו אלא ניסיון-נגד לצייר את עצמי כנורמלי, כנייטרלי (שאותו מייצג אותו תייר מהמערב)? והרי גם בי רבים מאזרחי העולם ייראו אובייקט להתפעלות אותנטית שכזו: מעין לוחם ללא-חת שגם יודע אנגלית גם מניח תפילין וגם יכול, ובמחי קריצה, להפעיל את כל ה-mossad.
כל זה צף כשנכנסתי למועדון אליו הלכנו. הלכנו, יהיה אך הוגן לציין, פירושו חברי התוכנית הפלסטינאים ואני. המקום שבלב עיר ה-ABCנענה ללא בושה למיטב הקלישאה האוריינטלית: כתב חרטומים ואיורים פרעוניים כיסו את הקירות, מוזיקה ערבית גועשת את החלל ושורת נרגילות עשנות וארוכות-פיה, מהודרות ומעוטרות בשושן, הוצבה בהתאמה על כל שולחן.
לכאורה כאן אין בעיית קטלוג. פרנסי המקום טובלים במיתוסים על מיהו ערבי וכיצד הוא אמור לבלות את זמנו הפנוי, ובלי טיפת תחכום או סומק בלחיים מתרגמים אותו לפסאדה שהונחה לנגד עיני. תהיתי, אם כן, מה אני אמור לעשות עם כל זה, והתשובה אליה הגעתי כעבור כמה דקות אולי מפתיעה: כלום! (יש מוצא).
סעיד וממשיכיו הפוסטיים אומנם מציבים תמרור אזהרה חשוב, אבל צריך להיזהר גם לא לשמוע לו יותר מדי. במקום להיכלא בחדר המראות האינסופי של ערכים ותפיסה-עצמית ("מה אני, לורנס איש ערב?", "מה אני, האקדמאי העבש שיושב ותוהה אם הוא לורנס איש ערב?"), עשיתי את הדבר המיידי והקל יותר, שבמובן מסוים הוא גם הקשה יותר, והוא לקבל על עצמי את הקודים והנורמות של האווירה ולרקוד, אבל באמת.
הסיפא הזו חשובה, כי הרבה פעמים הצופה מבחוץ (האוקסידנט במונחי סעיד, האדם הלבן) תופס טרמפ על גילוי האותנטיות שמולו אבל לא מביא עצמו להזדהות אמיתית. בחתונה למשל, בה מופגזים להיטים מזרחיים אחד אחר השני (ולאחרונה נראה שהם החליפו את המזרחיות שלהם באוויר הפתוח וגבינת הפטה שמיד צצים בראש למשמע המוזיקה ה'ים תיכונית'): האם הרוקדים האשכנזים באמת שם? האם המילים מדברות אליהם, הלחן מקובל עליהם כפשוטו? האם, בקיצור, הם צוחקים עם השיר או עליו?
הבלוג הוא כָּן השיגור למחשבות, סיפורים ורעיונות, שאותם אני לא לוקח ברצינות יתרה אבל לעולם חושש שהם יתפוגגו ללא זכר. אני משקיע בו זמן וכאבי גב מטעמים אנוכיים, אבל זו לעולם לא הצגת יחיד אלא הזמנה לשיחה. אז היכנסו, קחו משהו לקרוא
רשומות
