בֻּוק

איזה כיף היה היום בספרייה הענקית של NYU, לחטוא לפתגם האנגלי הנודע ולשפוט כמה ספרים בראש ובראשונה על פי הכריכה המהודרת:

(דקמרון/בוקאצ'ו; הנשים המובטחות/ מאצוני [תרגום חופשי על סמך האיטלקית הרעועה שלי]; אלף לילה ולילה)

"ספר נו, איך שם?" #1

חודש ושבוע אחרי שהגעתי, אני משיק סדרת פוסטים חגיגית במיוחד, שאמורה בכללה לענות על השאלה הקשה הזאת באופן משכנע יותר מסבבה, אחלה, על הכיפאק וחבריהם.

אם כן, אחת מחובות הכתיבה שהצבתי לעצמי כדי לשרטט דיוקן נאמן של הנעשה כאן, גם אם בקווי מתאר כלליים בצוק העתים, הוא זה של השפה, כי כל מערך ההתקשרויות פה מצריך ארגון מחדש. בימים כתיקונם העברית היא עבורי בסיס-אם נרחב לכל שימושי השפה, שרק לעיתים נדירות מסתייעת בחלקי חילוף מיובאים מאמריקה, וגם זה מתוך בחירה וכדי להשתבח באמצעותם בהשכלה – "תפסתי אותו עם המכנסיים למטה, ליטרלי, בשירותים – או לאזכור תרבותי מסוים:

"serenity now!", "this is what happens when you fuck a stranger in the ass".

עכשיו התמונה שונה: אנגלית היא שפת המקום וההתקשרויות עם רוב האנשים, כמו גם הקריאה כולה והביטוי העצמי על פי רוב; העברית, באופן מעניין, נדחקת לענייניות אינפורמטיבית או שטחיות כללית עם מעגלי ההיכרות הבסיסיים. העברית העכשווית שלי, כמו האנגלית בנסיבות מסוימות, רדופה צקצוקי לשון ו'נו'ים.

המצחיק הוא שהשפה היא נייר שקף אכזרי למסרים שהיא אמורה לשנע. כמו שהעברית מתגלה כאמור בכיסי דלות, גם באנגלית יש רגעים מביכים. כשאני נדחק להשתתף בשיעור בלי מושג על מה ובלי שקראתי ולו פסקה – וכשאני אומר נדחק משמע אני קופץ בראש ומיד מתחרט, כמובן – אני נוכח בדבר מעניין: הדיבור נעשה ארכני, בעל היגיון נפתל מכדי שיזוהה, ולמעשה אינו אלא בליל צלילי אחד איתו אין למרצה או לשאר הסטודנטים מה לעשות מלבד הנהון ותקווה שיידום.

בניגוד לנעשה בכתיבת אנגלית, אגב, הוורד לא עומד לעזרתי. אני יכול לספר על "המנהיג התוניסאי" (אם הייתי קורא הייתי יודע לומר מחמד ע'לי), ומיד כל מבנה ההתנייה ישתבש וישלב if ו-will, בניגוד מוחץ לנאמר בשיעורים ביסודי.

וגם אם אני במיטבי בכותלי האוניברסיטה, האנגלית שם מייצגת ז'רגון מאוד מוגדר. והשיח האקדמי, המעוטר ב-to some extent, underpinning, juxtapose, irrevocably ונבחרת האיזמים כמובן, שהרכבה הפותח משתנה משבת לשבת. ברגע שאני out there בחנויות, בכיכר, ברכבת התחתית, הממלכה פחות שלי וכבר יצא להתכווץ למימדי תייר בן יומו. וזה עוד לפני שדיברנו על מגדל הבבל של המבטאים, הרוחש מתחת לאנגלית הגרמית שבפי הרבה מהסובבים בניו-יורק.

הסיפור לא נגמר בכך. אחד הקורסים שלי הוא איטלקית למתקדמים, מה ששווה פוסט נפרד. לעת עתה רלבנטי לומר שהואיל ולמדתי איטלקית שנה כשומע חופשי בתל אביב, ביוהרתי טעיתי לחשוב שיהיה זה חבל לבזבז את הזמן על תכנים מוכרים ברמת המתחילים. אלא שניו-יורק אינה תל אביב, בה המורה מריה אומנם הייתה אישה יקרה והחברים לקורס חביבים ביותר, אך לימודים לא היו שם. הייתי שומע חופשי בשיעור חופשי, שנע באופן מעורפל סביב ציר איטלקי רופף. כך שלפחות שלוש פעמים בשבוע למשך שעה וחצי, אני נמצא במצב בו אני מחושי השפה דקים מאוד, ולא מסוגלים לקלוט את כל המידע המובא בפניהם.

ועל זה אפשר להוסיף (והנה בראש קודם עלה הצירוף and on top of that) את הערבית, שמתפקדת בפי כשגרירה של רצון טוב כלפי חבריי הפלסטינאים לתוכנית. אני מתכוון לערבית פולקלוריסטית, לא נחשבת במניין השפות שאני דובר, ערבית שלמעשה אינה אלא מילים בודדות ששאלתי רגע לפני כן איך אומרים, או מקבצים זעומים שאני יודע מהשירות.

על כל זה חשבתי, אגב, בעקבות כתבה ב-cnn, שכבשה למרבה התדהמה את משבצת הידיעה הראשית. נשאלת שם השאלה האם המחשב בשל להחליף את האדם במלאכת התרגום. התשובה שלי היא לא, אבל זה כבר שווה דיון אחר.

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי - מחקר שטח (#3-4)

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, #1
צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, #2

אני לא בטוח ששני המפגשים האחרונים מצדיקים פוסט נפרד, ובגלל זה אני מעלה אותם באיחור ובאיחוד (למרות הניסיון המר ממעלות-תרשיחא אני מאמין שיהיה בסדר). אני בכל זאת מעלה אותם על הכתב בעיקר לצורכי תיעוד, להעניק להם מקלט כלשהו בפני השכחה הודאית הצפויה לכלותם. וגם, אחד היתרונות של בלוג הוא שבניגוד לאתר חדשות, האכסניה יכולה לספוג מפעם לפעם בינונינויות ולהישאר בחיים. בקיצור, אם זו הכניסה הראשונה שלכם לבלוג, אז ברוכים הבאים וגשו לפוסט הקודם.

הפוטנציאל דווקא היה גבוה. קבענו אי שם ברחוב ופרופסור צ'ן הציג בפנינו לארי, אמריקאי ממוצא סיני (american chinese) שגדל באזור וחי בו עד היום, ואיתו אחר כך עלינו לראות את הבית בו גור ובו כעת מתגוררת אמו.

ממנו שמענו על עבודת הפרך בו אולצו ההורים הצעירים, על היפוך התפקידים בתא המשפחתי בו הילדים הם דוברי השפה ולפיכך המתווכים עם העולם החיצוני, על אימת המאפיות האיטלקיות של little Italy, והמפיות הסיניות בצ'יינהטאון הסמוכה שקמו בתגובה. אבל מה לעשות שהמציאות הביסה כאן את הנייר; גם עמדנו כולנו סביבו במעגל נרחב באמצע פארק ולא באמת שמעו אותו, וגם, מה לעשות, לא היה מאוד מעניין. גם בבית עצמו.

מה שכן שווה אזכור הוא המשימה הכפולה שקיבלנו בסוף, בזו הלשון (בערך):

צאו לצ'יינהטאון, הפעם בפריסטייל. מצאו מקום שביליתם בו הרבה ואתם מרגישים בו נוח, והכניסו את עצמכם למחוזר הדם שלו. זה יכול להיות כל מקום, ובלבד שתהיה בו תנועה ערה של אנשים. אמרו 'שלום', התעניינו בנימוס בנעשה, הפכו עצמכם לבני בית. מה קורה במקום הזה? איזו יחסי קהילה מתהווים בו? ומה המקום שלכם בקהילה הזו?

אתר – מצאו אתר בצ'יינטאון שמעניין אתכם מסיבה כלשהי. זה יכול להיות בניין, ציון דרך, מבנה חשוב ועד מהמורה על הכביש. למה הוא מעניין אתכם? איך הוא משתנה בזמנים שונים? מה היחס של הסביבה אליו? מה ההיסטוריה?

היו יצירתיים ואל תגבילו את עצמכם בתחביר או בחשיבה ליניארית מדי.

במפגש הרביעי דנו בתוצרים שלנו, ומשם באמת שאין מה לספר. מה שכן, אני אביא את הרשימה שאני פרסמתי באתר הקורס, שהחלה במצוקץ זמן ורעיונות גדולה אך עלתה יפה.

A. a sight

Even before Reading the assignment sheet, I knew I must come back to the NG FOOK funeral services house on 36 mulberry st. I ran across it in what seemed to me as the outskirt of Chinatown, in front of Columbus Park, and it gave the place some “edge of village” quality.

The place looks highly respectable; bright lights and marble all through the lobby from within, lobby and green neon Chinese signs. I was there three times, day and night as well as weekday and weekend, it looked quite the same. The following list consists of some of my immediate thoughts and questions that stemmed from observing the place inside out, as well as couple of first steps on the path to the answers, a one which I curious to continue on

The place has a very idiosyncratic and dual time zone: for the customers, (“the families”, so I’ll learn in an interview later on) time units are those of lifetimes and sorrows, But for the place itself, however, there is an endless and constant stream of death that needs to be taken care of

The workers I met are American born (ABC, I guess), but the ceremonies are all traditional Chinese. How do they bridge the chronological-spatial-cultural gaps? Quit easily, so they attest. They google it.

The webpage tells that until 1976 it was a funeral house run by “some Italian American family”, and the need of traditional institutionalized Chinese services has arisen along with immigration waves. Inside NG fook, a funeral director that I talked with told that the previous usage of the building was for banking

One way or another, hayden's notions about buildings as spatial storytellers made me rethink about the NG fook funeral services house, fusing long history of Chinese traditional and unchanging customs into a dynamic and vivid mixture of cultures around it

How does it look like? is it my imagined “Chinese” character of restrained and controlled bearing of the loss that prevails (a one undeniably affected by the Japanese film “departures”), or more of a heart-tearing scene? And what do they have to say about the aesthetics of the building, can they see through the course of everyday life and, in particular, the hard circumstances that bring them to the NG fook

Church and noodles

My experiences this weekend in Chinatown were en excellent manifestation to most of Jacobs claims about the conditions for a proper and balanced urban community life. Searching for a place in which I could witness of residents' connectivity, I went to the Transfiguration church on Mot Street. one of church’s goals, as I know it, is to serve precisely those needs of a community, and I was curious to see what that means in chinatown

The mass itself was right on the spot for my purposes. The priest talked about what does membership in any group means, and gave historical account of the church, that lasted the major shifts around it her thanks only to the ability to modify and accept others (Irish catholic, Italians, Lutherans, Chinese).

Later on in the pray specific names of deceased or ill community member were mentioned with blessing. But during the gospel I explored the seats, which were occupied mostly by Chinese people, and there weren't any signs of interaction.

Most of the people came alone, went away by themselves, and didn't exchange a word with a neighbor throughout their time at the church. Even in the end of it, neither the entrance hall nor the outer space facilitated friendly conversations, and although most of attendants apparently visit there frequently, it seemed that they don't know each other

The same went on sunday, despite the rain they rushed outside without for a chat. When the

mandarin mass was about to start it seemed a bit different, but I can't really tell. I was thinking about Jacobs' “street contract”, and though it sometimes looked as if the priest tried to explicitly serve as a "street character", the same remarks about game rooms and handmade gardens goes in the church: the pathos from the wall paintings, the silenced atmosphere, perhaps such of a formal settings just can't stimulate an awake net of social connection.

So I sat on the small restaurant on mulberry, “tasty dumpling inc”. The human presence was random, but the sense of familiarity was much higher. From the first minute there I felt comfortable, taking a beverage and sitting with my noodles. an American Chinese woman entered and right away asked how my dish was, meaning that I'm trustworthy (though eventually she took some dumplings), and we had a long conversation; a mother and a little child at the other table also discovered some interest in my dish, the child stretching fingers to it and the mother doesn't panic

While in all other stores I have been in I the only means of communication was through purchasing commodities, back there I felt no awkwardness talking with the other dinners, taking pictures and ask the employees some questions. I noticed my homely feeling, among others, by my fluent speech, that as a non mother tongue becomes sometimes clumsy and mumbled, in moments of social embarrassment.

לכל איש יש verse (סיפור)

א.

זה שבוע ימים סובל המחשב שהופקד בידי מווירוס קטלני, ופעילות הבלוג העברי הושבתה כליל. ועכשיו, עד שיעבור המטופל במנגנונים היעילים והמוסדרים להכעיס של אוניברסיטת ניו-יורק, או למעשה יוחלף בקור רוח על ידי מקביל אלמוני, זהה וחסר-אישיות, אני תלוי בחסדי זמנו הפנוי-ממחשב וברצונו הטוב של שותפי (הפלסטיני) לחדר. למזלי יש לו משניהם ובשפע.

חובות כבדים צברתי להילוכם המסחרר של האירועים, וככל שהזמן נוקף הולך הנטל ונערם, מאיים לאלצני להכריז פשיטת רגל ולהותיר את הבלוג דומם, כעוד ערָבָה וירטאולית צחיחה של כוונות טובות שיַבְשו על מחוללם. ולכן חשבתי שכדאי יהיה להתחיל ללא דיחוי בכמה דברים בסיסיים שחייבים להיכתב, ולו כדי לשרטט באופן מלא את זירת האירועים בה אני מתרוצץ. אבל את החובות האלה שומה עלי לפרוס קדימה פעם נוספת, תוך שאקח על עצמי את נשך השכחה והריפיון, וזאת כי אתמול הזדמן לי ערב שלא רק מוצדק להתיר לו לעקוף בעליצות את הטור העורפי המזדחל, אלא גם כיף גדול לעשות כן.

(כן, אני קורא לאחרונה ספר מ-ע-ו-ל-ה בו השפה היא תאווה מעודנת לעיניים, מה שלבטח נותן אותותיו על העברית שלי, שבהיותה לא מאוד שמישה בימים אלה הופכת נוחה ואף רגישה להשפעות חיצוניות. קצת כמו האינדיאנים אחרי הגעת האירופים, רק להיפך).

ב.

היה זה עשר או עשר וחצי. רוח חדרה לחדר הריק אך לא היה קר; המקלחת שזה עתה סיימתי הייתה מרעננת, משיבת נפש; הערב עוד נראה נכון וצעיר, והתכנון להספיק כך וכך דברים טרם התגלה במערומיו המעשיים, טרם הפך בדיחה נלעגת על חשבון המתכנן. ואז נכנס לחדר אחינו (בינתיים נותירו את שותפי היקר לחדר חסר-שם שכזה, ונסתפק בכינוי הכללי-אך-לא-בלתי-מתאים 'אחינו', אך אני מקווה שזה ישתנה), עם ההכרזה:

I would really like to take my argila and the laptop to the union square and write some poetry

חייכתי בהשתתפות. שאלתי איזו שירה הוא כותב, מחורזת (versed) או חופשית, שקולה או מאולתרת. על אף ההפרעה הנקודתית והמודעת לקריאה, מטבעי המסוכסך חביבים עלי מאוד רגעים כאלה, בהם עולות הצעות בילוי אליהן אינני מחויב, ושאינן גוזרות עלי להמציא מחדש את אותו מִקסם התנצלוּת-נחרצוּת, המשחרר משורת הדין רק בשיניים חשוקות, או, מנגד, לרמוס תוכניות קודמות כלא היו.

You should, that’s sounds great

כך אמרתי וחזרתי למאמר, שיר הלל לרחובות העיר כמרחב החברתי המושלם, המאפשר אינטימיות מוגבלת. ביישוב, מסתבר, כולם יודעים הכל על כולם (up to their hairs), הטבעת מתהדקת סביב פחות אנשים, ונעשה יותר ויותר קשה לקלוט ולהיקלט בסביבה היפר-הומוגנית. העיר לעומת זאת מאפשרת מפגש קהילתיות מושכלת, מכבדת-פרטיות, שמתהווה בטבעיות ברחובות ובחנויות, סביב החיים כפי שהם. אבל כל זה רק הידפק על דלתות ההבנה ולא נכנס, כי מרגע שזרק שותפי את דברו, התהפך בקרבי אותו שעון חול מוכר, שהגרגירים הנושרים בו לוחשים לעזוב את הדף ולצאת הלאה.

עם שעון חול זה אין לך משא ומתן. היטב ידוע שמוטב לך לקבלו בסבר פנים לא זעוף, להכיל ולא ללחום, ושתציל ולו מעט מיישוב הדעת המתקצר. עטיתי אם כן את סינר האטליז ושבתי למאמר במרקר מושחז. לא יצאו דקות מספר עד שהגעתי אל פסקת הסיום, בצעדי ירח מדולגי-עמודים.

You know what, arguila in union square still on? I think I’ll join you, I have couple of things to write myself

ג.

הכיכר המתה אדם. מעגל מתופפים אפריקני הרעים אי שם, תיירים הצטחקו וצילמו מכל הבא לעין, צעירים ניסו את כוחם בסקייבורד והתרסקו מהמעקים אל רצפת הרחבה המוארת, נחילים נפלטו מתחנת הרכבת התחתית. אחינו הוציא את הנרגילה והחל להרכיבה. כמו שנסכם שנינו הלומי-אירועים בדרך חזרה, בעיר הזאת בשעה הזאת נרגילה ממגנטת טיפוסים מאוד מעניינים. כל מי שעבר לידנו לא יכול היה שלא להישיר מבט. מהתרוממות הגבות שמעל העיניים הלטושות, נראה שהם לא נתקלו בפלא המזרח תיכוני מאז צפו באלאדין לאחרונה. בהמשך התברר לי שטעות בידי, ואין זה הדבר כשלעצמו מוציא אותם מגדרם כמו המחשבה שאנו מוסיפים לטבק הלימון והנענע מיני תוספים –

"fucking shit man, is dat WEED you smokin there down with the huka?".

הטעויות במקור, ה-'huka' אינה זונה כמו שחשדתי בהתחלה אלא שמה האמריקאי של הנרגילה. בניגוד לפיתוי שפוקד אולי את מי שניצב במצב כזה, או לפחות אותי, אני לא חוגג את חיתוך הדיבור השחור כאיזו שגיאה נבערת או אטרקציה מגניבה, אלא באמת מנסה להעביר משהו מאווירת הנעשה שם בכיכר. הדמויות שתיכף תתקבצנה סביבנו אינן איפוא סוכנים של לעג, אלא של התפעלות מצורת חיים עליה היה לי עד כה מושג קריקטוריסטי וצר.

כזה הוא קֶיינְן, בחור שחור המתנשא לגובה של 1.90 לדעתי. לבוש ג'ינס רחבים וסווטשירט שחור, לראשו בנדנת גומי שחור נצמד, פניו מוארים בחיוך עגול ואדום מלחיים תפוחות, חיוך שמלווה בהטיית הראש אחורה, קצת כמו אבן העומדת להשתגר מכף הקלע. טיפוס תועה, נשמה אובדת דרך. הוא עוצר לידנו ומבקש לנסות, עבר כל כך הרבה זמן מאז טעם hooka, מיד לאחר מכן הוא נשכב פרקדן לאורך המדרגה עליה אנחנו יושבים, זורק את כל תכולת הכיסים התפוחים שלו לצידנו, נאנח, ומפטיר שהגב שלו הרוג.

השיחה ממשיכה מלמעלה למטה, אבל לא יעבור זמן רב מדי לפני שהוא יקפץ לעמידה, ובשצף בלתי נלאה, אומר-מצוקה או לפחות צורך בחֶברה, ישטח בפנינו שורת סיפורים מדהימה ובלתי עקיבה. הוא היה להוט שלא להפסיק לדקה, גם כשצנח חזרה לפרקים למצב שכיבה. בניגוד לשחרזדה, לא נשקפה לו סכנה.

הוא חטף מכות ומשם הלך לו הגב..כשהיה ילד היו מכות, היה שם עניין עם אח שלו והמיטה, הוא לא קם...להרוג מישהו? לא, אבל הייתי ככה קרוב, ואתם יודעים איך, with only these two mother fuckers (בהציגו את כפות ידיו). הוא היה גדול, מה גדול, I’m big - הוא היה fucking huge. הוא היה שומר במועדון, עמדתי להיכנס והוא אמר get the fuck out of my face, nigger, ואמרתי לו what was that והוא הוציא סכין והסתובב אלי חזרה ואמר I’m gonna cut you off nigger, ואני התחלתי לחייך, ככה, עם כל הפה, כי אני משוגע, וכשאני רואה סכין אני נכנס למצב של fight or flight, מכירים את זה? אבל בחרתי לא נכון, אז סגרתי את האגרוף כמו מטורף ונתתי לו בבטן. ואני בפנים, בתוך הבטן של huge fucking mother fucker, והוא מתחיל לחרחר, ויוצא לו משהו מהפה וזה ain’t no spitting...הייתי בlong island jewish hospital, והאחות לא העבירה ל-family guy. אמרתי לה would you please let us see family guy, we are watching baseball for weeks, והיא לא הסכימה, אז בסוף אמרתי you fat ugly bitch, לא, היא הייתה דווקא יפה. שיט, בקושי יש לי קונדומים, I had a mountain ועכשיו יש פה שלושה ארבעה, כן, אולי זה באמת סימן טוב, עד היום זיינתי נראה לי..רגע..זיינתי 94 פעמים. הזין שלי הוא this big (מחווה ממפרק כף היד ועד קצה האמה), ולפעמים זאת בעיה, they can’t take it, they just can’t take it.. הייתה מישהי שאהבתי אבל זה פשוט לא הלך. והיא ניסתה לשפשף אותו ואמרתי לה היי זה פשוט לא הולך,keep suckin it have no point rubbing it,. הייתי איתה פעם מתשע בבוקר עד שש בערב, הו-מֶן זה היה משהו...היא פשוט לא עזבה אותו עם הפה הזה שלה. ואני כבר אחרי כמה פעמים, רק אמרתי shiiiit...

ד.

הוא הגיע איתנו גם למחוזות עדינים יותר, של השהות בבית החולים הפסיכיאטרי, הסרטים האהובים עליו, משהו על המשפחה, אבל הכל בבליל גדוש ולא נהיר. או שזה אומר משהו עלי, שאלה החלקים שקלטתי. בסוף קיינן ביקש כסף קטן לסיגריות, ומשנענה בשלילה יצא לתור אחר מטבעות, מותיר למרגלותינו את תכולת כיסיו, כולל הארנק ומעט הקונדומים שהיו פעם הר.

בכל הזמן הזה אנחנו ישבנו המומים, נאחזים בכל קצה לולאה מובנת מתוך השעטנז האפי של בדים גסים ועדינים מצבעים שונים. או לפחות זה הייתי אני; אחינו השותף החליף איתי גם הוא מצידו מבטי תדהמה, אך אלה רוצדו בזיק לא מפוענח של שביעות רצון מודעת לעצמה.

עוד אנחנו משתאים ובאו ועלו על המדרגות שניים נוספים, לבנים, בת 18 לבושה חליפת טרנינג ובן לוויה בגיל דומה אך מהוקצע יותר, שיתברר כגריפקאי ומעבר לכך לא נשמע ממנו אלא את הבזקי המצלמה המקצועית וארוכת העדשה ממנה לא הרפה. הבחורה, בריטני כמדומה, הייתה זו שניסתה מה-hooka ופתחה איתנו בשיחה. כנראה שראתה כי טוב, כי בשלב מסוים ואחרי שתיקה קצרה היא הכריזה שיש לה verse ושאלה אם אנחנו רוצים לשמוע. בלי לדעת על מה היא מדברת, רצינו. למרבה ההפתעה verse פירושו קטע ראפ אישי, ואותה בת-טובים אשת המערב התיכון החלה יורה שורות שורות, בלתי קליטה בעליל אף היא. מה-verse שלה קלטתי רק את השורה:

Mom why are crying, if I told that I’m sober I’d be lying

עוד התעופפו שם struggle, party with me, up with me, down with me, ועוד. אני מקווה שהיא תשלח לי את המילים כמו שהיא הבטיחה, אבל זו תהיה רק פיקנטריה. ביקשנו ביצוע חוזר, ושוב לא פירשתי את כל הקטע, אבל מתוך השטף הזדהרה אצלי פתאום המחשבה על האופן בו נהגה הקטע: האם ישבה עם העט והדף ואילצה את התמורות הסוערות בנפשה לחרוזים קצובים? האם הוא בא מאליו בלי לשאול בכל אותן שעות ארוכות בהסעת בית הספר, בחדר מאחורי הדלת הטרוקה, בארוחות המשפחה, בימי ראשון על מושב העץ בכנסייה?

בינתיים קיינן חזר עם סיגריה. אחינו השותף ואני הפכנו שוליים, גם הגרפיקאי הצלם, תפאורה עבור השניים הנותרים. לא יכולתי לשמוע על מה הם מדברים, אבל בשלב מסוים הם התחבקו. וקיינן נשכב על הרצפה, והיא לקחה את הפומית וחתמה את גחל הנרגילה, ומהון להון הצטרף עוד אחד, היספני בבגדים רחבים אף הוא, והם נעמדו השלושה במעגל, וכל אחד בתורו נתן את ה-verse שלו, ושיבחו זה את זה בלחיצות יד, ובניגוד לעולם האסוציאיות שלי אף אחד מהקטעים לא היה על מכוניות פאר או ג'ינסים (כמו אלה מחדר האוכל שלנו), אלא היו עולמו ויְקר-נפשו של כל אחד מהמדקלמים הנרגשים, או אולי היה זה הקור של שתיים בלילה.

נ.ב

קוראים יקרים, אם מחוג המשפחה המצומצם ואם בכלל, הבלוג הזה עולה לי בזמן יזע וכאבי גב. אמת, קודם כל ואחרי כל אני מונע משיקולים אנוכיים לגמרי, אבל בתווך יש את עניין המגיבים, כלומר את האמצעי היחידי להפוך את זה ממפגן מגלומניה לאיזשהו דיאלוג, או ליתר דיוק לרכך את מפגן המגלומניה במעט הדדיות. כך שהבקשה הנרגשת היא להשאיר תגובה כלשהי, כולל שטנה ונאצות אם זה שכרי.

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, מחקר שטח (#2)

סדרת הפוסטים הזו מתחקה כאמור אחר הקורס המצוין בכותרת ומעלליו, מפגש אחר מפגש.

ובכן, את הדרך למוזיאון בו מתקיים הקורס הפעם מצאתי בקלות, אם כי עדיין תחת לחץ זמן. הכיסאות הוצבו הפעם באגף אחר של האתר ההולך ומוקם, עם אקוסטיקה גרועה והפרעות בלתי פוסקות בסינית ובאנגלית. כזכור (?), בפעם הקודמת הצטווינו בין היתר לקרוא את הספר chinatown beat, רומן בלשי בו הדמות המרכזית היא לא אחרת מהשכונה עצמה. האבחנה הזו היא לא שלי אלא של הסופר, הנרי צ'אנג, שחצי המפגש הוקדש לשיחה איתו.

לפני שהוא נכנס הקדים ושוחח איתנו פרופסור צ'ן, ובפיו דברי אזהרה: "בהיותנו חלק מעולם האקדמיה אנחנו לפעמים משתמשים בטרמינולוגיה מסוימת כדי לגרוף הון חברתי או מקצועי. גם אני חוטא בזה. אבל היום עם צ'אנג אני מבקש להימנע מאקדמאיות יתרה, כי עבור אנשים שאינם חלק מהמשחק הזה, שאינם מכירים את הנושאים האלה בהיקף ובעומק שאתם מתעסקים איתם, השימוש שלכם במונחים מסוימים לא בהכרח הופך אתכם לחכמים יותר. לפעמים זה בדיוק להיפך".

צ'אנג נכנס. בן ארבעים לערך; לבוש חליפת שני-חלקים שחורה, ובקיא בהחלקת היד לכיס המכנס תוך חצי סיבוב הצידה; בעל חזות סינית ומבטא מעט איטלקי. בקיצור הוא לא נראה כמו סופר, או שאולי כך נראים סופרים אמריקאים. במשך שעה וחצי נשאלות שאלות על הספר והוא עונה. הדברים עוררו עניין בשתי רמות: האחת מידע עובדתי על ענייני צ'יינטאון לאורך השנים, והשנייה מצויה בגישה שלו לספרות ולכתיבה.

על המידע אפשר לדלג מהר. לחדש לי לגבי ההיסטוריה של הסינים באמריקה זו רבותא מאוד קטנה, כי אני לא יודע כלום. כשאני מעיף מבט במחברת אני רואה שתי כוכביות ומהם יוצאות שתי עובדות קצרות, שאם בזמן ההרצאה לא טרחתי לפתח אין סיבה לעשות זאת עכשיו: א. הסינים יושבים בארצות הברית משהו כמו 160 שנה. ב. ב-1882 עבר חוק גזעני הלכה למעשה לאיסור והגבלת ההגירה הסינית לארצות הברית.

השיחה הזכירה את שלב הקהל בסטודיו למשחק. אני לא זוכר את נוסח השאלות, לא את כולם אפשר היה לשמוע שם והן בוודאי פחות מעניינות מהתשובות, הכנות להפליא. יש לו הרבה סיפורים לספר, או בעצם צ'יינהטאון של שנות ה-70 וה-60 היא הסיפור האחד שהוא רוצה לספר, ושמתפצל לכל כך הרבה כיוונים. נמאס לו שאחרים עושים את זה בשבילו ובשביל האנשים של צ'יינהטאון, ובמיוחד מהדרך הסטריאוטיפית שהם עושים את זה, בה "השוטר הלבן נכנס, הורג את הרעים פותר את הפשע ורוכב אל השקיעה עם הבחורה הסינית". כי מי באמת גרם לרעים להיות רעים, והאם הם בכלל באמת רעים, או שהמציאות כפתה עליהם את ההידרדרות לפשע? לכן בין השאר השוטר שלו הוא סיני מצ'יינטאון, שהרבה ממכריו שאלו אותו אם זה הוא שם על הקו התפר של סיניות ואמריקאיות.

אבל מהאופן בו הוא דיבר על הכתיבה שלו לי היה ברור שיש עסק עם אמריקאי גמור. כששאלו אותו על פרוייקטים עתידיים, למשל, ענה שביום שבו ייגמרו לו הסיפורים, הוא will retire for a day job. משהו בציטוט הזה - שנשמע כמו שוט-סיום של כתבה בערוץ שתיים שלאחריה ימצמץ דני קושמרו בשפתיו תוך הטיית ראש ויאמר "המממ....day job" – צרם לי. כשאני מתעמק בזה נראה שזו הגלוריפיקציה, שלקוחה בדרך כלל מרטוריקה של פוליטיקאי או ספורטאי החווה את הקריירה שלו ככזו שתמיד מצוייה בעין הסערה, תחת נטל ההוכחה. של מי שהעולם מחכה לפרפורמנס הבא שלו – קדנציה, מונדיאל, רומן.

האחרון כנראה הפריע לי, כי האינסטרומנטליות של הכתיבה ככלי במאבק של היחיד להכרה היא לא דבר שנהוג להודות בו בפומבי. לי תמיד נראה שהרצון לכתוב ולפרסם ספר נע בדרך כלל בין שאיפת נעורים יוקדת שהס מלהזכיר, לבין חרב מתהפכת שמקבל ממדים אפיים. משהו בנוסח he must not be named.

אני לא חושב שהגישה הענוותנית תמיד טובה יותר. כן, יש משהו חסר תחכום באופן שבו הסיפור שלו מצטייר כעוד סיפור של self made man, שבאותה מידה יכול היה למכור מכוניות או סנדביצ'ים. אבל מי אמר שהייסורים וחרדת הקודש שלפעמים משוות ליחס לספרות וכתיבה טובים יותר? למי באמת יש זה כוח? בכל מקרה אני מקווה שהוא לא מצטייר כאדם שטחי או סופר גרוע עד כה, כי מה שייכתב כאן יהיה מה שייזכר. הספר מומלץ, בייחוד למי מחובבי ז'אנר הבלש (ואגב כאן המקום להוסיף שהוא פורסם בהוצאה שעושה רק ספרי בלש לא אמריקאיים, ונכנס בכל זאת כי הוא נשמע מאוד לא אמריקאי באקזוטיות שלו... הא-הא).

אבל הנה גלשתי הרבה מעבר למטרה, כמו שקורה לי פה הרבה יותר מדי. דברים מעניינים מאוד נשמטו ודברים ארכניים ולא מי יודע מופיעים כאן. לסיום אני רק אציין שלצד הטשטוש והכבדות שהוא כופה על הכתיבה, מרחק הזמן ממנו אני כותב (היום יום ראשון והמפגש התקיים ברביעי), מאפשר לי להוסיף את התמונות מהסיור השבועי שמופיע במשימות.

משימות:

א. לצאת לעוד סיור שטח, הפעם להתמקד באופן בו אנחנו מפענחים את המידע המתקבל דרך החושים, ובמוטיבים ברחוב שגורמים לנו לחוש שייכים או זרים. להיכנס לחנות. לאכול משהו. לפתוח בשיחה. לחדד את החושים! לשיר! (נשבע שזו לשון המרצה)

ב. לקרוא מאמר לבחירה מתוך שלושה על עיר תפיסה או מרחב (אני בחרתי במשהו די מוזר של הוגה סיני, ולא התאכזבתי)

ג. אופציונלי: להתנדב לעזור בערב פתיחת המוזיאון, ולשם כך לקרוא מאמרים רלבנטיים על גישת המוזיאון הדיאלוגי (בינתיים התנדבתי, קראתי, והמשך יבוא אחרי יום שלישי)

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי – מחקר שטח (#1)

אי שם ב"צוואות נבגדות" כותב קונדרה שהזיכרון שלנו של מה שהיה איננו אלא גרסה אופטימית של שכחה, ושהדברים כפי שהתרחשו הם עבורנו ממלכה לא נודעת. סדרת הפוסטים הזאת היא ניסיון לתקוע מקל בגלגלים של אותה שכחה בלתי נמנעת, בדמות זיכרון רפלקסיבי וחלקי שייוותר כדרך הטבע, ולתעד את הקורס בו אני משתתף (הנושא את השם שבכותרת).

בחרתי במלה "אשתתף" כי כבר בהתחלה הבהיר המרצה שזהו לא קורס רגיל, שהציונים שנקבל הם הכרח בל יגונה שנגזר מההסדר שלו עם האוניברסיטה, ושהוא כאן כדי ללמוד לא פחות מאיתנו. בנסיבות אחרות הייתי אולי דן את הדברים לכף קלישאה, או כוונות טובות בלבד. אבל האופן שבו התנהלו הדברים הבהירו שבפניי מסגרת אקדמית ששוב לא אתקל בה.

קודם כל המיקום. בנייניה של אוניברסיטת ניו-יורק פזורים ברחבי העיר, ועל פי רוב אפשר לזהות אותם בנקל על פי הדגלים הלבנים-סגולים (שגם ביום הכי שמח בווינטר לא ייראו בגודל כזה) המשתלשלים מטה ברוב טקס. אם כתבתי או לפחות חשבתי ביני לביני שאוניברסיטת ניו-יורק נראית מבחוץ כקונצרן לכל דבר, הרי שיש לו אחזקות נאות גם בתחום הנדל"ן. בכל מקרה אחרי שפרופסור צ'ן הודיע במייל שאוכל להשתתף בשיעורים, הוא הפנה אותי לכתובת לא מוכרת בצ'יינטאון, בה נמצא מוזיאון הסינים באמריקה (moca), עדיין בהכנות לפתיחה מחדש. כך שהמשימה הראשונה הייתה עצם ההגעה, שנלקחה היישר משולחן העריכה של המירוץ למיליון. אני לא אכחיש שאם אחרי שבוע די נטול התחייבויות בניו-יורק אלה הם מיטב ההרתפקות אולי המצב יותר עגום משאני מוכן להודות, אבל כשמצאתי את המקום ואת פניי קיבל פרופסור צ'ן שהדף דלת עליה השלט 'סגור', הרגשתי שזו התחלה טובה.

בקומה התחתונה של המוזיאון, בין סבלים עמלניים, פרקטים לא גמורים וקירות חשופים, ישבו במעגל רחב התלמידים. התבקשנו להציג עצמנו בחמש מילים. הוא עצמו החל, מבין החמש שלו קלטתי רק את ה- dumpster, חובב אשפה. הסבב נפתח, כיכבו בו creative, friendly, basketball, ודומיהם. כשהגיע התור שלי החלטתי לא ללכת סחור סחור ובנונשלנס אמרתי tension between literature and life. המיה רכה עברה במעגל. התפעלות רפה? לאות? כולם חושבים שאני smartass? קשה לקבוע.

פרופסור צ'ן הוציא ארבעה ניירות עטיפה חומים וממורטים, שאכן מצא בפח. נכתבו עליהם בהתאמה America, china, American, Chinese. השלב הבא היה אסוציאציות (רק עכשיו אני מבין שהמונח נגזר מ-associations, בו השתמשו בכיתה). למרות הפיתוי אני אחסוך את הרשימות השלמות, רק מיטב שמייצג או מביא דברים יפים שעלו:

סין: מסורת, זהב, אימפריה, שושלות, משטר, חוכמה, קונפוציוס, אלימות, סגירות, שמרנות. ואחרי עידוד מצד פרופסור צ'ן: ייצור ענק, תת תנאים, חקיינות (וזה היה הרגע בו קנה אותי הפרופסור. הוא הזכיר את הסצנה ב-toys story שהרגע בו מגלה הגיבור [וודי, באזלייטר?] שהוא חיקוי הוא זה בו הוא מסיר את כיסוי השעון שלו ומגלה את הכיתוב made in china).

סינים: חייכניים, נמרצים, ממשומעים, נחושים, ינצחו (!), science & math, ושוב, בחיוך מבויש ואחרי חידודים מצד המרצה: ...not too well endowed.

על אמריקה והאמריקאים לא שמעתי חידושים גדולים. בכלל, הופתעתי לגלות שאני נהנה, כי הרפלקס שלי מורה בדרך כלל להסתייג מפרוייקטים כאלה, שקוראים תיגר על הסדר הישן של מרצה-מעביר-ידע-לסטודנטים. 90% מהמעורבות של סטודנטים בהרצאות בספרות או מדע המדינה בתל-אביב נתפסות אצלי כמיותרות, גונבות הצגה שלא בצדק, ותמיד אני יודע להגיד למישהו או מישהי אחרי השיעור שהבעיה עם אנשים כאלה היא שהם חושבים שבאתי לשמוע אותם וכו'. אבל כאמור נהניתי, ובמבט לאחור אהבתי שני דברים, שהם למעשה צדדים של אותו מטבע.

קודם כל בקורס יושבים המון סינים וקוריאנים ולצידם, כמובן, אמריקאים ילידי אמריקה (native Americans). המשפט הפשוט הזה מכיל את כל המורכבויות של הגדרת-זהות שהקורס הזה כמדומה שולח אליהן ידיים: האם האסתיאים דיירי אמריקה אינם אמריקאים? האם הם יכולים לבחור איזה רכיב יהיה דומיננטי יותר בזהותם, או שנגזר עליהם להתמודד עם הדימוי של הסובבים אותם עליהם? ועד כמה, מצד שני, אכן מקומיים וילידיים הג'ייסונים והאמיליז השונים וטובי הסבר המשרכים את דרכם על פני הארץ הזאת? מעניין היה לראות את התגובות. סטודנטית הודית שיתפה בפליאה שלה מכך שהסינים השתלטו בתודעה הכללית על עניין האסיתאיות, והם הם (ולא היא) התמונה שעולה עם המונח asian; סטודנטית קוריאנית קבלה על כך שאיש לא יודע להבחין בינה לבין סינים. אחרים התחבטו אם הם סינים-אמריקאים, להיפך, או בכלל, אם כבר, אמריקאים ממוצא סיני.

מכך יוצא גם מוקד ההנאה שלי, והוא פריבילגיית הסקרנות-גרידא המרעננת. במהלך הדברים פרופסור צ'ן הזכיר ללא הרף את עניין ה-position, מאיפה אתה מגיע לסיפור. ובכן, בדרך כלל בדיונים פוסט-מודרניים מסוג זה אני נזרק אם בטוב אם ברע לצד זה או אחר של המתרס (שמאלני, חייל, יהודי, כובש, גבר, אשכנזי, יפה-נפש, גר ליד כיכר המדינה, מסרב לכתוב בלשון נקבה, וכך הלאה). הפעם, בואו נודה בזה, כל העניין לא אומר לי כלום ולא עושה לי דבר. אני על תקן משקיף. בשונה מהפרובניציאליות העיתונאית המוכרת, אני מנסה להתחמק מהזווית הישראלית, מצרות השבט. והקורס הזה על ההיצע שהוא טומן בחובו, יציר כלאיים של מבוא לתורת הספרות ושוטטות לא תיירותית ברחובות צ'יינה-טאון הלא מוכרים, נראה הדמנות נאה ביותר.

משימות:

א. לקרוא את הספר Chinatown beat, לקראת מפגש עם הסופר בשבוע הבא

ב. לקרוא מאמר מ-decolonizing methodology, של החוקרת המאוֹרית סמית'

ג. לצאת לרחוב אחד ולשתף ברשמים הראשוניים ביותר שלנו, תוך מודעות ל-positionality האישית שלנו.

לורה

אחד ממוקדי הקסם של הספרות בעיני הוא הקרב המתוחכם בין אמינות לבידיון, ועכשיו אני עומד לקרוע קרע של אמת בצעיפים וניירות-השקף שבדרך כלל מערפלים את נסיבות העלילה, למכור את המשחק ולומר שהסיפור הבא הוא אמת לאמיתה, מן המסד ועד הטפחות.

הבוקר נערכה הפעילות הרשמית הראשונה שלנו כקבוצה, שהייתה לא פחות ממדהימה. בשבע בבוקר יצאנו אל 40 האייקרים של deer run camp, יער עבות הממוקם בלב העיירה Pine Bush שב-orange county, אי שם ליד Albany , בירת מדינת ניו-יורק. המטרה הממוסמכת של פעילות ה-rope course היא team building, ובנוסף, אם להאמין לעלון הידידותי לסביבה, לאפשר למשתתפים להיהפך חברי קבוצה אכפתיים, חדורי מוטיבציה ובעלי ביטחון-עצמי, אגב למידה על עולם הטבע ומקומם בו. המארגנים הם ארגון דיאנובה, גוף ללא מטרות רווח ששם לו למטרה לקדם ערכים מסוג זה. אני מַלאֶה בכל הפירוט הזה גם כדי להעביר משהו מהנידחות והריחוק של האתר מניו-יורק, הממשית ובעיקר המטאפורית, וגם לתת משהו מהטעם שלו או של החוויות שהוא זימן לנו.

ירדנו מהוואן השחור מבריק במעבה היער. במקום חיכו לורה וקַארְטיבּ (אלה לא השמות האמיתיים, אבל הם דומים מספיק. הסיבה לכך, אם לאמץ את הלוך הרוח המקומי, היא שלא הייתי רוצה to violate anybody’s privacy). על אף שהצגת הדמויות עד כה אולי מרמזת אחרת, לורה יותר מעניינת ושווה להתמקד בה. מנהלת המקום, אמריקאית שכמו נלקחה היישר מקומדיות המצבים ממעוטות התקציב של אחר הצהריים המאוחרים: יפה, חסרת גיל (אי-שם בעשור הרביעי לחייה); בעלת שיער בהיר וגלי; עיניים תכולות להפליא; שתי שורות שיניים מושלמות, נוחות-תמיד להיחשף; פנים חלקות ושקעי לחיים מעט בצקיים.

לבקשתה התאספנו במעגל והיום החל. בזמן אמת לא היה לי מושג מה בדיוק מחכה לנו, מושגי ה-high ropes וה-low ropes לא אמרו לי דבר. עכשיו אני יכול לומר שמדובר במיני משימות צופיפניקיות למיניהן, שעיקרן סיוע הדדי ממשי ושיתוף פעולה (לעבור את קיר כלונסאות העץ ביחד, לצאת מסְבך חבלים). אבל כמו בהרבה מקרים קודמים, המטרה המוגדרת שלשמה הובאנו נמצאה הרבה פחות מעניינת מההתרחשויות סביבה. את אותן התרחשויות אני מחשיב מפליאות בעוצמתן, משהו בו מעולם לא נתקלתי. ולכן בסיום היום, כשאמרתי ללורה שלמדתי המון מהיום הזה from so many aspects, היא לא ירדה אף לתחילת דעתי ועם זאת לא היה זה שקר כלל.

אז הסתדרנו במעגל והשלב הראשון היה תדריך הבטיחות. ישנם, כך למדנו, שני סוגי בטיחות: בטיחות פיזית ובטיחות נפשית. העניין הפיזי די ברור. אומנם כבר בהסבר הזה נרשמה מערכת הפתיחה של תיאטרון האבסורד הקיצוני שתיכף נהיה עדים לו (עלינו לחבוש קסדה למשל כי gravity doesn’t take a day off), אך הוא יותר נסבל אז אפשר להתקדם. מרכיב שני של שיקולי הבטיחות, כאמור, הוא זה הרגשי. כולנו אנשים שונים מתרבויות שונות, ואם נאמר או נעשה משהו שלא לפי רוחו של האחר, הוא פשוט יישאר עם אותה תחושה רעה ששום פלסטר לא יסייע לרפא. בנקודה הזו מדגישה לורה את עניין ההצבעה, עד כמה מעליבה היא יכולה להיות, בשל ההאשמה הגלומה בה:

"אם אני למשל מצביעה לעבר קארטיב בהאשמה - קארטיב, זה יהיה בסדר להצביע לעברך, רק לצורך ההדגמה? –'אתה ממש גרוע קארטיב, פישלת והרסת לכולנו קארטיב', כזאת התנהגות תהיה מאוד לא נעימה עבור קארטיב. כשאני מצביעה לעבר האחר בצורת אקדח, אגב, אני מפנה לא פחות משלוש אצבעות מאשימות לעבר עצמי. אז בואו נימנע מיצירת אווירה כזו, הא?".

עד כאן לעובדות. כעת הייתי מעוניין, אם זה מקובל, להציע משהו מההתרשמות האישית שלי: אאאאהההה!!!!!! מה אתם מפגרים?! מה אתם מטומטמים?! מה אנחנו בגן?! זה היה האינסטינקט, וגם ההמשך המושכל לא היה שונה מדי: אנחנו ישראלים ופלסטינים, מקדם הבגרות שלנו לטוב או לרע גבוה פי כמה מהנהוג ביבשת המופלאה הזו. ביום הראשון להיכרותנו שאל אותי השותף הפלסטיני לחדר כמה ערבים כבר הרגתי; כשהוא יצא להסתובב אמרתי לו שישתדל לא לפוצץ אוטובוסים בדרך (though it is part of our culture, הוא השיב בנימוס בריטי מושלם). כך שפעילות מסוג זה נועדה במקרה דנן לכישלון. הבעיה היא לא במלאכותיות וחוסר התוחלת של פרויקט כזה של תהליך ודינמיקה קבוצתית מהסוג המוצע לנו באדיבות מורמונית, אלא בגודש ובהגזמה.

זה היה הכיוון גם במהלך היום, בין פליאה לתדהמה. כשהיא ראתה שאיננו מפסיקים לצחוק ולכבוש את פרצופינו באדמה, אמרה לורה שזה בסדר וסיפרה שיש ah-ha moments (רגעי הקא-צ'ינג, שהאסימון נופל), וה-ha-ha moments, ושהראשונים לא יבואו בלי האחרונים; כשהפלאנו בדיבורים בינינו ניגשה לשולחן הפיקניק הסמוך וחזרה עם נוצה מפוּספּסת גדולה נטועה בקודקודה, מכריזה שזוהי ה-talking feather ומי שאוחז בה הוא המדבר הבלעדי; כאשר הביע מישהו את סירובו לטפס על החבלים, היא הבינה ולגמרי כיבדה את זה, אך ציינה שישנה אמירה שחוקה וטרחנית אך נכונה, על פיה mister can’t lives at won’t street, ללמדך, במילים אחרות, שהכל בראש. לסיום התווספה גם המלצה אישית לצאת מה-קומפורט זוֹן, תוך הדגמה ושרטוט בחול, כי קורים שם בחוץ למעגל הנוח שלנו דברים מרתקים.

כך בהחלט יכלו להסתיים קורותיו של הבוקר הזה, עם חומרי הגלם הגסים האלה של אמריקאיות מופרכת, שוחרת-טוב ללא סדקים, וזה היה בהחלט מספק. אלא שאז עלתה המחשבה שגם לי אולי כדאי להתגבר על ההתנגדות הלעגנית, הנבוכה, דרכה אכן ראוי ומתבקש היה להשקיף על הנעשה. לצאת מהקומפורט זון שלי, בו אני טוב יותר מכל זה. אז ניגשתי ללורה באחת ההפסקות ושאלתי, באותו טון סולידי וידידותי-להנעים שאיני מורגל בו, איך הגיעה to this interesting business of team building.

היא התגוררה בניו-יורק סיטי. עבדה במרכז הסחר העולמי. ביום הדין איחרה לעבודה, ולכן המטוסים, שכיסחו את מגדלי התאומים ושינו את מהלך ההיסטוריה, לא הרגו אותה. אבל היא נפצעה קשה. ונכוותה. והבינה, אז הבינה, שהחיים האלה לא בשבילה. התפטרה מראיית החשבון הקונגלומרטית בה עסקה, ועברה לחיות את החיים האלה, בטבע, בעזרה לאחרים. אומנם פעם הרוויחה tons of money, אבל היום היא יודעת מה באמת חשוב. במרוצת הזמן התגלגלה לנהל את המקום. היא מצטערת שלא נתנה את דעתה לדברים האלה כשהייתה צעירה יותר. ולכן בין השאר היא כל-כך שמחה לעבוד עם קבוצות כמונו, שמגיעות מרקע בו עוברים על בסיס יומי את מה שלה קרה just once.

הקשבנו מרותקים. הרחק מאיתנו התגוללה ה-talking feather על האדמה.