יום רביעי, 9 בדצמבר 2009

לא לוחמים ולא לשלום

על שני הקולות בהם מדברת תנועת לוחמים לשלום (או: אם כאלה לוחמים, מי צריך סרבנים?)

מכותבי תפוצת הדואר של ארגון לוחמים לשלום, ואני ביניהם, קיבלו לאחרונה מייל ובו הזמנה ל"הפגנת תמיכה בחבר תנועת לוחמים לשלום, שמסרב לשרת בשטחים". כשחרגתי מהרגלי והמשכתי לקרוא, התוודעתי אל סמ"ר עידן בריר, שנידון ל-14 ימי מחבוש על סירובו לקחת חלק במעשים לא חוקיים שהכיבוש גורם לישראל לבצע. מעבר לדיון בשאלות הגדולות, עצוב לראות שבמקום להיאבק במגמות ההסתגרות וההקצנה מעדיפה התנועה, הנשענת על עבר קרבי כמקור סמכות, לנכר ממנה את מי שחייבת הייתה להביא לו בשורה.

המקרה המתואר למעלה מצטרף לתקדים ממנו התאכזבתי גם כן. לקראת הופעתו המתקושרת בארץ, הציע הגדול מכולם ליאונרד כהן לתרום את כל רווחי המופע לתנועה, ונענה בסירוב, "הואיל חלוקת ההכנסות הכספיות מההופעה בישראל, לארגונים שפועלים נגד הכיבוש, אינה משרתת את דרך השלום ואת המאבק הלא-אלים נגד הכיבוש". במילים אחרות: הופעה של ליאונרד כהן ברמת-גן היא אקט לא לגיטימי, שהארגון לא מוכן לשתף איתו פעולה.

מסר בעל אופי דומה, אם כי פחות רדיקלי, עולה מהתמיכה במעשה הסרבנות של סמ"ר בריר. בגדול, את ההחלטה שלא לשרת בשטחים אפשר לנמק בשני נימוקים. הנימוק האישי יכול להתנסח כך: הכיבוש משחית, הנוכחות שלנו שם מיותרת, משרתת ציבור שלא יכול להיות רחוק יותר ממני, ויהיה אשר יהיה ידי לא תהיה במעל. הם יצביעו על דמויות שסירבו לקחת חלק במשטרים אפלים, וההיסטוריה הכירה להם תודה.

הנימוק היותר נרחב, אותו אני שומע לעיתים קרובות יותר ובו נתלים ב"לוחמים לשלום", גורס שינוי ממשי בסדר הכוחות בשטח, שינבע מתנועה הולכת וגוברת של צעירים שפשוט לא יעמידו עצמם לרשות הצבא. מעבר לפרקטיקה, גם במישור התודעתי סירוב יגרור סירוב, יראה שאפשר, ומעט-מעט תיווצר מסה קריטית למוטט את הכיבוש מבפנים, באופן בלתי אלים. ההצלחה של ארבע אמהות, להבדיל, יכולה לשמש נר לרגליהם.

הבעיה שלי היא לא עם אף אחת מהדעות. שתיהן לגיטימיות וראויות בדיון, אם כי על סיכוייה של האחרונה להתמשש אני חולק קשות. הבעיה שלי היא עם הזיהוי של עמדות כאלה עם ארגון ששואב את סמכותו, את הערך המוסף שלו בין שורת ארגונים דומים, מהשיוך הצבאי. אני לוקח לעצמי חירות לא אחראית לדמיין איזה משקל תופס הפן הזה בשיחות עם תורמים אמריקאיים, למשל, עד כמה מוֹתר הלוחם המפוכח מפְּעיל השלום סתם.


זה מפריע לי כי הרעיון עצמו, כמו שפירשתי אותו בהתחלה, דיבר אלי מאוד. בחברה כה צבאית, אין פלא שתהליך או הסכם שלום נתמכים בזכות הרקע הצבאי של העוסקים במלאכה. בגין, רבין, ברק, להבדיל שרון – כולם היו שם, כולם "ראו אותם דרך הכוונת". כשאולמרט דיבר על ויתורים כואבים הכיכרות נותרו ריקות. אשר על כן, לוחמים לשלום מבקשת, או לפחות דימיתי שהיא ביקשה, להפגיש את הלוחמים שנואשו מהקרב וכעת פניהם לשלום ולסיום הכיבוש.

דא עקא, כל עוד ישראל היא מדינה דמוקרטית, שלום כזה חייב לעבור דרך העם. והעם, כפי שאפשר ללמוד מהבחירות האחרונות ומתוצרי החשיבה החד-צדדית (חומת ההפרדה, ההתנתקות), פניו להתסגרות והקצנה בעמדות. בהעדר מתמודדים משמעותיים בשיח הפוליטי, את הטון נותנים ליברמן, ישראל כץ ואחרים, ביוזמות שערורייתיות שלא נתקלות בהתנגדות ממשית. לדעתי זה בדיוק ההר עליו צריכים לוחמים לשלום להסתער, להסתער כדי להשטיח.

ערב ההתנתקות הקימו מתנחלים מאהלים בלב תל אביב ויצאו להידפק על הדלתות ולשכנע בגנות המהלך. ואולם הרטוריקה של לוחמים לשלום, שעמדותים גופא יותר מקובלות על חלקים נרחבים מהציבור, מלמדת על כיוון שונה: הם מפנים במפורש את גבם ל"שמאל הישראלי המתון, האדיש לכל חוץ מלעצמו, העייף מדיאלוגים והשבע".

5 תגובות:

Unknown אמר/ה...

חלק מהשמאלנים מסרבים לשרת בשטחים וחלק מהימנים לא מוכנים לשרת בפעולות גירוש יהודים.
אם אתה שואל אותי, אז התחזית הראלית שלי היא שלאט לאט מדינת ישראל תוותר יותר לערבים ותתן את הגולן ותתן עוד ואולי אפילו תגיע למצב לא שפוי של לוותר על חלקים מירושליים, אולם כל ויתור שכזה רק יבצר את עמדתם של הפלסטינים וימשיכו לדרוש ולדרוש והם יקבלו ויקבלו, עד שהם ירגישו שישראל כבר לא יכולה עוד לסגת, ואז הם יפתחו במלחמה כוללת עלינו מכל ארצות ערב המקיפות אותנו, ואז יוכח לנו ולעולם למעלה מכל צל של ספק איזה "שלום" הם התכוונו לעשות איתנו.
ובדרך נס, שוב נינצל ונצליח להדוף את אויבינו ואף לכבוש חזרה את כל השטחים
שמסרנו(כולל סיני) ואז תצוייר מפת ארץ ישראל הקבועה ללא שום קווים צבעוניים למיניהם.

זו ממש לא תחזית אופטימית אבל היא הכי ראלית בעיניי.

יונתן אמר/ה...

מעניין; לגבי החצי הראשון קשה לי בכלל לראות איך בכלל מתחיל תהליך כזה, אם לבחון את תג המחיר שמצמידים המתנחלים להקפאת בנייה לשמונה חודשים. יותר מזה , ההודאות הפומביות של ביבי שמדובר במס שפתיים או כורח בל יגונה לרצות את הבית הלבן מראה בדיוק כמה חזון הוא יביא לרעיונות כמו החזרת שטחים, שלא לדבר על הגולן. ושלישית, בבחירות הבוחרים עצמם הראו מה מצב השמאל נכון להיום.

בקשר לחצי השני, מעבר לתפיסות כוללניות של מיליוני ערבים צמאי דם הקמים עלינו לכלותנו, צריך לבחון מה יחסי הכוחות. ולגבי הפלסטינאים עצמם, אין ספק שהם ירצו ותמיד ירצו את כל הארץ לרבות תל אביב ופתח תקווה. אבל אין שום קו הכרחי המחבר בין הרצון הכללי הזה למימוש שלו. אני לא חושב שצריך להגיע להסדר כי הם נורא רוצים ומבקשים יפה, אלא כי יש להם קייס סביר וגם לנו ישתלם שלא לחיות על חרבנו עד כדי כך (ע"ע מצרים, אם כי שם צריך לראות מה יקרה עוד עשור)

אבי אמר/ה...

הרעיון הבסיסי של "לוחמים לשלום" מבוסס על כך שלוחמים לשעבר משני הצדדים מוותרים על לחימה זה כלפי זה ופונים לאפיקים לא אלימים לסיום הכיבוש. אי לכך לא ייתכן שחבר בארגון שזו מטרתו העיקרית יתגייס לשירות אלים בשטחים אלה.
עידן סירב לשרת בשטחים הכבושים אך לא בכל מקום אחר.
אבי

יונתן אמר/ה...

אבי, יכול להיות מאוד שאתה צודק, ושפלסטינים מבחינתם מתנים וצריכים להתנות את המפגשים האלה בכך שהמשתתפים לא ישרתו בשטחים, כי אחרת מה הטעם בכל זה. אבל בכל זאת צריך לשאול מה המטרה של המפגשים האלה.

אם מדובר ביצירת ראש חץ עצמאי ומבודד שאולי יום אחד ישפיע, מתוך עצמו, על הכיבוש, אם באופן תודעתי ואם בפועל כשפחות ופחות חיילים יגיעו, אז הרשה לי לפקפק.הרעיון של הדרת הגליים ממקומות שלא נראה לנו איך שהם מתנהלים לא מוכיח את עצמו בזירה הפוליטית, ולא נראה שזה יקרה בשטחים בקרוב (העף מבט על נתוני המתגייסים והמוטיבציה).

ולגבי עידן, אין לי ולא חצי טענה לגביו אישית. אולי גם אין לי בעצם טענה ישירה לתנועה, רק במובן מסוים עצוב לי שמי שאולי באמת יכול באמת להשפיע, עם הפלטפורמה הצבאית, הולך לכיוונים שמבצרים אותו מהצרפות "קולות צפים".

גיא בר-און אמר/ה...

ישראל תוותר לערבים ותתן את הגולן ותתן גם חלק מירושלים.
אבל לפני שזה יקרה אפשר להשיג שלום, להגיע להסכמים עם ביטחונות. שלום שישמור עליי ועליך, שלום שייתן לי ולך לחיות חיים נורמלים ללא סיכסוך, ללא אלימות. פשוט חיים רגילים.
שלום שיגן על שני הצדדים.
ואינשאללה, הרבה שנים אחר כך, נוכל למחוק את כל הקווים הצבעוניים האלה.