בדרך

שחר בסנטה פֶה. האוויר עומד קפוא, אין לא קול ולא תזוזה מלבד נשיפות הבל הפה. חולפים על פני מרפסת עץ, שמשקיפה אל חצר נטושה. מסוכך עליה עץ דובדבן, עירום ונרעד. עכשיו אני משתדל לכתוב בשקט, בחסכנות. לא להעיר אף אחד, לא לקלקל.

הדרכים מהירות ממני. לואיזיאנה, טקסס, ניו-מקסיקו, אריזונה, יוטה ושוב אריזונה. ותוך ארבעה ימים תבואנה גם נבאדה וקליפורניה. הנסיעה ארוכה, אבל איננו נחפזים. הדרך, שוב אינה רצף תחנות מעבר בין יעדים; היא כובשת לה תכלית משל עצמה, האף-מקום העצום הוא אולי המקום העיקרי.

ובשעות הארוכות שאנו מבלים על חוצי המדינות – IS-10, IS-25, IS-40 – גם האיתאקות של קוואפיס שוב עולות בדעתי:

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם

ומהם אותם אין-סוף שמות חדשים - מלונות ומזללות דרכים, תחנות דלק וממכר כל סחורה שהיא - הנקרים בדרכינו, אם לא הענבר והבשמים הטובים שיש לתחנות המסחר הפיניקיות של דרום-מערב ארצות הברית להציע. מרגע שמתירים את הגלימה החמורה בה הם בדרך כלל אסורים - ג'אנק אמריקאי!! - אפשר להתפנות לקסם שהם מהלכים, קורצים מכבישי היציאות הנפתלים, קוראים לך לבוא.

המיַילִים נוקפים, הרדיו מציע קאנטרי ובלוז בהתאמה.

ונוסעים, נוסעים נוסעים...

(ובלי שום קשר, אני לא יכול שלא להוסיף את זה, פילי ים שצילמנו יום לפני סיום הנסיעה:)